חיזוקים קצרצרים על פרשת בראשית

• בשביל מי ובשביל מה?

בראשית – אומר המדרש, בשביל התורה ישראל שנקראו ראשית – לכן ה' ברא שמים וארץ.

ישנם אפיקורוסים המעיזים פניהם לומר כי לומדי התורה אינם עוסקים ביישובו של עולם, ואינם נושאים בעול, ובלישנא דגמ' - מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידיהו שנו, אבל כיון שכל העולם עומד רק עלינו ובשבילנו, אם התורה ולומדיה לא היו גם הם לא היו בנמצא.

משל למה הדבר דומה, יושבים אדריכלים ומתכננים עיר גדולה, הם צריכים היו להימצא בשטח העבודה כדי להתאים את התוכנית לאזור, לצורך כך הביאו עוד עובדים זוטרים שמספקים להם מים ומזון ושאר צורכי מחיה, עד שקמו העובדים הנ"ל והתרעמו בזעם על האדריכלים, אנחנו עובדים קשה ואתם יושבים תחת המזגן ורק רוכנים על דפים בלי לעשות דבר, פרזיטים הם צעקו, נו לא קשה להבין את ברותם, האדריכלים הם אלו שעושים את העיקר ומכינים את כל הקרקע ליעוד שלה, את העובדים הנ"ל הביאו רק בשבילם שיהיה להם נח לעשות זאת, אם האדריכלים לא היו כאן גם לא היה שום עניין בנוכחות של אותם עובדים, ברור שמי שעושה את עיקר הבניין לא שייך לבוא אליו בתלונות כלל אם כבר להיפך.

• חושך סיבת האור

"ויהי ערב ויהי בוקר"

בבריאת העולם היה 'חשוכא והדר נהורא', והדבר מלמדנו שמאחורי כל חושך מסתתר האור, האור לא יכול לבוא אם לא מסתתר מאחוריו חושך,

וכך מרגלא בפומיא של הגאון ר' דן סגל, שכאשר לאדם יש צרה, תמיד אבל תמיד מחכה לו מאחורה טוב גדול,

אפשר ליפול ולהישבר ולבעוט ברע וכך מפסידים את הטוב, אבל גם אפשר להגיע לטוב המושלם כאשר יודעים שהכל לטובה, וכשהרע מגיע לסוף שלו רואים שכל מטרתו הוא בשביל הטוב שהתחבא מאחוריו, כי אין מטרה לרע בפני עצמו אם אין אחריו טוב, וככל שהרע גדול כך הטוב גדול, התפקיד שלנו לפתוח את העטיפה כדי לגלות את כל הטוב שמאחוריו ולא להרים ידיים.

• המלחמה הגדולה

"ויפח באפיו נשמת חיים - עשאו מן העליונים ומן התחתונים הגוף מן העליונים והנשמה מן התחתונים",

האדם הוא יצור מורכב מהתחתונים ומהעליונים, בקרבו משתוללת מלחמה אין סופית, כל אחד רוצה אותו אצלו,

ואיך מרגיעים כזו מלחמה, איך עושים הסכם שלום, הרי אם תיתן לנשמה כל מעדני עולם המה לא יועילו לה, לפי שהיא בת מלך, אמנם באמת שונה ממנה הצורך של הגוף אותו כן ניתן לכוון לקדושה, כשהגוף נהנה זה לא חייב להוות סתירה לצורך של הנשמה, כשיודעים לשים את ההנאות במקומות המותרים והנכונים,

אמנם מעבר לזה ניתן לשעבד את הגוף עד שייהנה מן הטוב, דוד המלך אומר "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", הפיצה שלי זה עוד קפיטלעך תהילים,

כתוב על הצדיקים שרק יצה"ט שופטן, כי רק לו הם הקשיבו, אותו דבר הרשעים שרק יצה"ר שופטן, אבל כל הבינונים זה וזה שופטן, הם כל הזמן מאבק בלתי נגמר, והתפקיד שלנו לקחת את התחתונים ולעלות אותם לעליונים כמידת הצדיקים עד שיעשו שלום בינהם, וכמו שאמר הקוצעקר עה"פ השמים שמים לה', והארץ ניתן לבנ"א – לעשות אותם שמים.

• הרוצה לטעות - שיטעה

"נעשה אדם" - אומר המדרש, "בשעה שהיה משה כותב את התורה, כיון שהגיע לפסוק 'ויאמר אלקים נעשה אדם', אמר לפניו רבון העולמים, מה אתה נותן פתחון פה למינים שיאמרו שתי רשויות הן אתמהא, אמר לו הקב"ה כתוב והרוצה לטעות יטעה",

ומדוע באמת להשאיר פס' שישאיר פתח בתורה לטעות כזה טעות גדלה, וגם אם יש רווח שילמדו ענווה ודרך ארץ בזה שה' יתייעץ עם המלאכים, הרי ההפסד גדול יותר שיבואו לטעות במי שאמר והיה העולם,

אלא מסביר הגאון ר' אלחנן וסרמן, מאז ומעולם למדו את הפס' בכל דור וכמעט אף אחד לא טעה מחמת פס' זה, אלא ש"הרוצה לטעות" – מי שברצונו לבוא ולטעות, "יבוא ויטעה" גם בלא הפס', וגם אם היה כתוב בלשון יחיד הוא היה טועה עם תירוץ אחר, עדיף ללמד ענווה ודרך ארץ, גם במחיר שיישאר עוד תירוץ למי שבין כך מחפש קושיות ולא תירוצים.

• לא ליפול מהנפילה

"וישע ה' אל הבל ואל קין ואל מנחתו לא שעה",

באור יחזקאל אומר דבר נפלא, איך הגיע קין למצב שהרג את אחיו, אלא שכל העברה של קין שהרג את הבל היה בגלל עצבות על רוחניות שלא התקבלה מנחתו, למרות שזה נראה שיש כאן דרגה גבוהה, הוא כ"כ רצה שתתקבל מנחתו, ובכ"ז רק חורבן הגיע מזה,

ומכאן שמעצבות על רוחניות אפשר ליפול הכי הרבה, ולכן אמר לו ה' "ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תיטיב שאת", אם תשנה דרכיך תוכל להתרומם ולהתחיל מחדש, אסור לשקוע בתוך הבוץ כי צריך להאמין בכח התשובה ולדעת שאף פעם לא מאוחר.

• איזהו עשיר?

"המן העץ"

לאדה"ר היה מותר הכל, מלאכים צלו לו בשר והשקו אותו יין, רק דבר אחד אסור, ובכ"ז הוא לא עמד בפיתוי,

הגמ' אומרת שמכאן רמז להמן מן התורה, גם הוא כשהיה לו את כל הכבוד שבעולם, בכ"ז כל מה שהפריע לו זה שמרדכי לא השתחווה לו, ולכן כל זה איננו שווה לי,

ומכאן שאם רואים את מה שיש – יש הכל, אבל אם בוחרים לראות את מה שאין – כל מה שכן יש מאבד את שוויו,

ישנה סתירה, פ"א כתוב 'יש לו מנה רוצה מאתיים', הוי אומר, חצי כן יש לו, מצ"ש כתוב, 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו', א"כ אפי' חצי אין לו, כיצד יתיישבו שני המימרות,

אלא שלמרות ולכ"א יש חצי ממה שרוצה שיהיה לו, הרי שהוא אינו רואה את אותו חצי כמספק עבור חצי מתאוותו, בעיניו כל תאוותו הוא רק המנה שחסר לו, ולכן הוא אף פעם לא מת עם חצי מתאוותו.