שמעתי מחוקרת שאספה עדויות מניצולי שואה על ראיון שערכה עם אשה ילידת לודז' על מאורעות השואה האיומה וכך סיפרה לה הניצולת:
הנאצים ימח שמם עברו בעירתה לודז' פעמיים: פעם ראשונה הצבא הגרמני עבר דרכה לכיוון הגבול עם רוסיה, ופעם השניה - כאשר הגיעו לעשות סלקציה ולפנות את היהודים משם.
בפעם הראשונה הם חצו את העיירה מבלי לעצור, וחלק גדול מהתושבים יצאו מהבתים לראות את הוורמאכט על שורות חייליו וכלי המלחמה האימתניים שהיה מצוייד בהם.
זאת היתה סוג של אטרקציה. אנשים עמדו סקרנים, הסתכלו, דיברו ואפילו קצת התרגשו...
כאשר שיירת החיילים כמעט וכבר עזבה את המקום יצא מבית הכנסת אחד מצדיקי המקום - שהיה מתעכב בתפילתו יותר מאחרים - וכאשר ראה את ההתקהלות במקום ניגש לצפות במתרחש.
כאשר התקרב לעבר החיילים הצועדים, אחד מהם מבלי לעצור הוציא את הרובה וירה בו למוות במקום.
הוא היה היחידי מכל תושבי המקום שנפגע באותו מפגש בין העיירה לנאצים. וכולם נורא התפעלו ושאלו את עצמם:איך זה? דוקא צדיק המקום? דוקא הוא? איך יתכן? כל העיירה בכתה ולמדה לעילוי נשמתו.
אני ישבתי עם אותה ניצולת שואה שעות ארוכות, והיא המשיכה לספר על הפעם השנייה שהנאצים הגיעו למקום. אני לא ארחיב, אבל כל אותם השעות שהיא סיפרה על גורלם של בני העיירה שמתו כולם, ונשארו רק 2 אנשים מכל העיירה בסוף המלחמה - מי מת ברעב, ומי בצמא מי בירי ומי מקור, מי בידי חבריו ומי נקרע בין שיני הכלבים.... כל זמן ששמעתי את הסיפור הארוך, הנורא והמפורט מפי הניצולת, חשבתי לעצמי:
"ורק אותו צדיק בלבד הגיע לקבורה יהודית. ורק עליו התפללו ולמדו לעילוי נשמתו", סיימה בפני החוקרת את סיפורה, והמסר המדהים שלמדה ממנו.
הנאצים ימח שמם עברו בעירתה לודז' פעמיים: פעם ראשונה הצבא הגרמני עבר דרכה לכיוון הגבול עם רוסיה, ופעם השניה - כאשר הגיעו לעשות סלקציה ולפנות את היהודים משם.
בפעם הראשונה הם חצו את העיירה מבלי לעצור, וחלק גדול מהתושבים יצאו מהבתים לראות את הוורמאכט על שורות חייליו וכלי המלחמה האימתניים שהיה מצוייד בהם.
זאת היתה סוג של אטרקציה. אנשים עמדו סקרנים, הסתכלו, דיברו ואפילו קצת התרגשו...
כאשר שיירת החיילים כמעט וכבר עזבה את המקום יצא מבית הכנסת אחד מצדיקי המקום - שהיה מתעכב בתפילתו יותר מאחרים - וכאשר ראה את ההתקהלות במקום ניגש לצפות במתרחש.
כאשר התקרב לעבר החיילים הצועדים, אחד מהם מבלי לעצור הוציא את הרובה וירה בו למוות במקום.
הוא היה היחידי מכל תושבי המקום שנפגע באותו מפגש בין העיירה לנאצים. וכולם נורא התפעלו ושאלו את עצמם:איך זה? דוקא צדיק המקום? דוקא הוא? איך יתכן? כל העיירה בכתה ולמדה לעילוי נשמתו.
אני ישבתי עם אותה ניצולת שואה שעות ארוכות, והיא המשיכה לספר על הפעם השנייה שהנאצים הגיעו למקום. אני לא ארחיב, אבל כל אותם השעות שהיא סיפרה על גורלם של בני העיירה שמתו כולם, ונשארו רק 2 אנשים מכל העיירה בסוף המלחמה - מי מת ברעב, ומי בצמא מי בירי ומי מקור, מי בידי חבריו ומי נקרע בין שיני הכלבים.... כל זמן ששמעתי את הסיפור הארוך, הנורא והמפורט מפי הניצולת, חשבתי לעצמי:
"ורק אותו צדיק בלבד הגיע לקבורה יהודית. ורק עליו התפללו ולמדו לעילוי נשמתו", סיימה בפני החוקרת את סיפורה, והמסר המדהים שלמדה ממנו.