ואמר ריש לקיש: נכרי ששבת - חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו. (סנהדרין נח, ב)
וביאור מקרא זה יש לנו ללמוד מיסודו של המלבי"ם שכתב "ויהיו בני אדם מוכרחים לעבוד את האדמה תמיד להוציא לחמם לא ישבתו ממלאכה" והוסיף וכתב "ומזה אמרו חז"ל דבן נח אסור לו לשבות, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת אבל בן נח נשאר איסורו כמקודם".
אך עדיין עלינו לבאר, מהי הסיבה שמחמתה הותרה השביתה לבני ישראל ולא לשאר העמים בני נח.
ונזכיר את אשר עולה ומתחדש מתוך נוסח הקידוש "תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים", הרי שהשבת אינה רק זכרון למעשה בראשית, 'כי ששת ימים עשה... את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת', אלא אף זכר ליציאת מצרים, וחידה היא זו, מפני מה השבת היא זכר ליציאת מצרים.
ובכדי שיתבארו הדברים אל נכון, נביא תחילה מדברי המלבי"ם בפירושו, בנוגע ליום השבת.
ידוע שה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות. א) הנהגה טבעיית הקבועה תמיד לפי מה שהטביע בששת ימי בראשית. שעולם כמנהגו נוהג עפ"י החוקים הקבועים ואין להם שום קשר עם מעשה בני אדם ועם השכר והעונש. ב) הנהגה השגחיית. שאז יבטל סדרי הטבע וינהיג לפי המעשים ולפי השכר והעונש.
ומפרש במה כלה ביום השביעי שזה ע"י כי שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שאז נברא הפקק והדד שישבית מלאכת הטבע וינהיג מלאכת ההשגחה המודדת השפע לפי המעשה, וע"י שבשבת יסד ההנהגה ההשגחיית שבו ישבית ההנהגה הטבעית, עי"כ בו ביום נשלמה המלאכה מצד הפועל. וזה שהמליצו חז"ל במה שאמרו מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ר"ל שהיה חסר הפקק הזה שבו יעמיד את המכונה הגדולה וסבוב המערכת וינוחו ממהלכם כי ינהיג הנהגה אלהית נסיית השגחיית שאז תנוח הטבע מפעולתה וזה נעשה בשבת. וזה קרא מנוחה היינו מנוחת מלאכת הטבע, שלולא השבת לא היה אפשר שינוח סבוב הגלגל לפעמים ושישבית מלאכת הטבע.
נמצינו למדים, שמיסוד הבריאה וששת ימי המעשה אין מקום לשביתה ומנוחה, הטבע פועל הוא בתמידיות וללא הפסקה, "יום ולילה לא ישבותו". אך בשבת, נתחדשה ההנהגה ההשגחיית, והנהגה זו למעלה מדרך הטבע היא, אין צורך לעמל התמידי בכדי להתקיים, והטבע שובת.
הרי לנו שעצם השביתה, מעידה היא על ההשגחה ועל היות כח מעל הטבע, שביכולתו להנהיג את העולם כרצונו, בלא הכרח חוקיות הטבע התמידית, ויסוד זה, נודע הוא מיציאת מצרים שבו הוכחה לעין כל השגחת הקל על העולם, ויכולתו לשנות את הטבע כרצונו, וכפי שכתב המלבי"ם "אבל תשע הראשונות לא היה תכליתם לשלח את ישראל כי ה' חזק את לבו שלא יאבה לשלחם, רק היה תכליתם להודיע לכל העולם שיש אלוה, ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו". ועל כן, בעת ששובתים אנו ממלאכה, עולה היא מאליה הקריאה "זכר ליציאת מצרים".
ומתנה ניתנה לנו מאת הבורא, האפשרות להתנתק מחוקיות הטבע ולשבות ממלאכה, מתנה זו נתנה הבורא לעם ישראל, ורק לכך יכולים ומצווים אנו לשבות ממלאכה ביום השבת, להתנגד למהלך הטבע הקורא "יום ולילה לא ישבותו", אבל לבני נח הנתונים בעולם הטבע נאסרה השביתה.
וביאור מקרא זה יש לנו ללמוד מיסודו של המלבי"ם שכתב "ויהיו בני אדם מוכרחים לעבוד את האדמה תמיד להוציא לחמם לא ישבתו ממלאכה" והוסיף וכתב "ומזה אמרו חז"ל דבן נח אסור לו לשבות, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת אבל בן נח נשאר איסורו כמקודם".
אך עדיין עלינו לבאר, מהי הסיבה שמחמתה הותרה השביתה לבני ישראל ולא לשאר העמים בני נח.
ונזכיר את אשר עולה ומתחדש מתוך נוסח הקידוש "תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים", הרי שהשבת אינה רק זכרון למעשה בראשית, 'כי ששת ימים עשה... את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת', אלא אף זכר ליציאת מצרים, וחידה היא זו, מפני מה השבת היא זכר ליציאת מצרים.
ובכדי שיתבארו הדברים אל נכון, נביא תחילה מדברי המלבי"ם בפירושו, בנוגע ליום השבת.
ידוע שה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות. א) הנהגה טבעיית הקבועה תמיד לפי מה שהטביע בששת ימי בראשית. שעולם כמנהגו נוהג עפ"י החוקים הקבועים ואין להם שום קשר עם מעשה בני אדם ועם השכר והעונש. ב) הנהגה השגחיית. שאז יבטל סדרי הטבע וינהיג לפי המעשים ולפי השכר והעונש.
ומפרש במה כלה ביום השביעי שזה ע"י כי שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שאז נברא הפקק והדד שישבית מלאכת הטבע וינהיג מלאכת ההשגחה המודדת השפע לפי המעשה, וע"י שבשבת יסד ההנהגה ההשגחיית שבו ישבית ההנהגה הטבעית, עי"כ בו ביום נשלמה המלאכה מצד הפועל. וזה שהמליצו חז"ל במה שאמרו מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ר"ל שהיה חסר הפקק הזה שבו יעמיד את המכונה הגדולה וסבוב המערכת וינוחו ממהלכם כי ינהיג הנהגה אלהית נסיית השגחיית שאז תנוח הטבע מפעולתה וזה נעשה בשבת. וזה קרא מנוחה היינו מנוחת מלאכת הטבע, שלולא השבת לא היה אפשר שינוח סבוב הגלגל לפעמים ושישבית מלאכת הטבע.
נמצינו למדים, שמיסוד הבריאה וששת ימי המעשה אין מקום לשביתה ומנוחה, הטבע פועל הוא בתמידיות וללא הפסקה, "יום ולילה לא ישבותו". אך בשבת, נתחדשה ההנהגה ההשגחיית, והנהגה זו למעלה מדרך הטבע היא, אין צורך לעמל התמידי בכדי להתקיים, והטבע שובת.
הרי לנו שעצם השביתה, מעידה היא על ההשגחה ועל היות כח מעל הטבע, שביכולתו להנהיג את העולם כרצונו, בלא הכרח חוקיות הטבע התמידית, ויסוד זה, נודע הוא מיציאת מצרים שבו הוכחה לעין כל השגחת הקל על העולם, ויכולתו לשנות את הטבע כרצונו, וכפי שכתב המלבי"ם "אבל תשע הראשונות לא היה תכליתם לשלח את ישראל כי ה' חזק את לבו שלא יאבה לשלחם, רק היה תכליתם להודיע לכל העולם שיש אלוה, ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו". ועל כן, בעת ששובתים אנו ממלאכה, עולה היא מאליה הקריאה "זכר ליציאת מצרים".
ומתנה ניתנה לנו מאת הבורא, האפשרות להתנתק מחוקיות הטבע ולשבות ממלאכה, מתנה זו נתנה הבורא לעם ישראל, ורק לכך יכולים ומצווים אנו לשבות ממלאכה ביום השבת, להתנגד למהלך הטבע הקורא "יום ולילה לא ישבותו", אבל לבני נח הנתונים בעולם הטבע נאסרה השביתה.