ה' יתברך תמיד אוהב אותי 1

בעניין חטא המרגלים ישנה תמיהה הגדולה, איך אחרי שראו נסים כ"כ גדולים חשבו עם ישראל שה' לא יוכל להכניסם לארץ, וכי היד ה' תקצר ?

לכן מגלה לנו כאן התורה "בשנאת ה' אותנו", הם חשבו שכל עוד ה' אוהב אותם, הוא יכול ואף רוצה לתת להם, אבל אחרי שעברנו עבירות כדוגמת חטא העגל, זהו, אנחנו דחויים ושנואים, ולכן ודאי לא מגיע לנו כלום.

ומכח זה הם גם אמרו שכל הניסים שהיו במצרים היו בעצם תוכנית השמדה ע"מ להפילנו בחרב של האמוריים, "לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו",
איך אפשר לומר כזה דבר?,

הא למדת איך נראה פרשנות של מי שחושב ששונאים אותו – הכל היה ויהיה רק לרעתי, זהו ה"ותרגנו באהליכם" שכמידת הנרגן הוא תמיד יראה כמה שונאים אותו גם אם בקושי נגעו בו, הוא שונא את מי שחושב שהוא שונא אותו עד שגם השני מחזיר לי פנים זועפות.

על דרך זה יש לבאר את העוון החמור של 'שנאת חינם', כתוב בגמ' שזה חמור יותר מג' עברות חמורות,

וקשה, אם אדם שונא את השני הוא מרגיש שהוא פגע בו והיא לא באה בהכרח על חינם?,

אלא האמת שכל מחלוקת אפשר לפתור בדרכי שלום ואם יש אהבה היא תכסה על כל הפשעים, השנאה מתחילה כשחושבים שהשני עשה לי והוא שונא אותי, ואם לא שהייתי חושב שהוא שונא אותי גם אתה לא היית שונא אותו כמידת "מים הפנים לפנים",

רואים שאותו מחשבה של הנרגן שכולם שונאים אותו, היא זאת שהביאה את החורבן הגדול של הבית השני,
חורבן שהיה אפשר למנוע לו נדע שאף אחד לא מחפש אותנו, ואנחנו רצויים בעיני האלוקים ואדם,
אם אנחנו נראה עצמנו כרחוקים בגלל מעשינו אין להתפלא אם חלילה נמצא עצמינו שם.




מהמרגלים רואים כמה חשוב לא ליפול מהנפילה, לא להתייאש ולהתעצב, ורק לדעת שבכל מצב ה' חושק בנו ברוב אהבה,

בשם ר' משה שטרנבוך מובא, מדוע הוכיחם משה רבינו בדרך רמז ולא באופן גלוי, אלא שבשעה שאדם מתעורר לחזור בתשובה אין לו להתבונן הרבה על העבר שלא ייפול לייאוש, אלא עליו תחילה להיעשות כבריה חדשה ורק אח"כ לתקן את העבר, ולכן אם היה מוכיחם בלשון ברורה היו מתבוננים הרבה על שפלות מעשיהם ונופלים לייאוש.

כתוב בספרים, הכסף הקטן של היצר הרע זה העבירה גופא, אבל הכסף הגדול שלו עושה כשלוחש לאדם שהוא שרוף אצל הקב"ה,

ע"ז מתפללים 'והסר שטן מלפנינו ומאחרינו', חוץ מהשטן הקטן יש את השטן הגדול שעומד אחרי העבירה ומטעה אותנו לחשוב שאם נכשלתי כנראה אני באמת חתיכת כלומניק.

הגמ' בקידושין אומרת, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים וכו',

וכולם מתקשים, היעלה על הדעת כזה דבר?,

ושמעתי לבאר בשם ר' שלמה זלמן, דאם יימצא בידך תפוז אשר פלח אחד התרקב, אפשר לקחת את כל התפוז ולזרוק לפח, אבל לחכם יש דרך טובה יותר, הוא מוציא את הפלח הרקוב ואוכל את השאר,

לכן אומרים חז"ל מי שאינו מצי למכיף ליצריה, הזהר מלהושיט לו גם את הלחי השניה, השאר את הריקבון שיעמוד לכשעצמו, ומשם תוכל לחזור לשבת במזרח ותמשיך לדעת את מעלותיך, אל תיתן למה שאתה לא יכול לעשות להפריע למה שאתה כן יכול לעשות.

דומה הדבר לפירוק סוכה, לא מפרקים וכותשים אותה עד היסוד, וזאת ע"מ לשוב ולבנות את הסוכה לשנה הבאה, כך גם כשהיצר לא משאיר ברירות לפחות אין ליפול ע"מ ליפול, אלא ליפול ולדעת שאני נשאר אהוב לפני הקב"ה.

ע"כ נאמר "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח", אל תשנה בשבילו את המקום האמיתי שלך, הוא יכול למשול אבל באני הפנימי הוא לא ייגע כל עוד לא אחליט שהוא שינה אותי.

בפרשת כי תבוא כתוב צ"ח קללות חמורות, זה נראה שהגיעו רק בגלל העבירות עצמם, אבל מה כתוב?, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", את עבודת ה' לא שייך שלא לעשות בשמחה כשאנו יודעים כמה הוא רוצה ואוהב אותנו, וזה לא נאמר על חודש אדר אלא גם על חודש אב, החורבן לא צריך להביא אותנו לעצבות ממנה אף אחד לא יצא מחוזק, אלא כאדם שרוצה את מחמד עיניו ואינו זוכה לה, שכואב על מנחם משיב נפשו שהתרחק הימנו ומצטער ומשתוקק לשוב ולטעום הימנו.

שאול המלך אומר לשמואל לאחר שנאמר לו דבר הנבואה שה' מאס בו – "כבדני נא נגד זקני עמי", לאחר הודעה כה דרמטית היינו מצפים שיעשה ווידוי, אבל הוא מבקש בקשה אחרונה של מעט פירורי כבוד, זה מה שבוער לו עכשיו?,

אומר ר' חיים שמואלביץ, כך אמר לו שאול בחיר ה', אם כולם יראו אותי כה שפל לא אוכל להמשיך לחיות את שארית חיי עם אותו 'ויגבה ליבו', אני רוצה להמשיך להישאר במקומי הטוב בכל עוז.

כך גם מסופר על הנ"ל ששאל את תלמידיו, אדם שחטא, מה הדבר הראשון שצריך לעשות?, הללו השיבו וידוי חרטה קבלה לעתיד תפילה וכדו', אבל הוא אמר להם, הדבר הראשון שצריך זה לחזור וללמוד בנחת דף גמרא, אח"ז חשוב מיד לעשות בדק בית רציני עם תשובה מעלייתא, אבל קודם כל לדעת שגם אם עשיתי מעשה רע זה לא אומר שאני רע, על אותו מעשה אעשה תשובה אבל אני בעצמי לא השתנתי.

ר' חצקל לוינשטיין ביאר, מה הוביל את הרציחה של קין את הבל אחיו, כזה מעשה נורא מהיכן הגיע?

– מעצבות על רוחניות, 'וישע ה' אל הבל, ואל קין ואל מנחתו לא שעה', לא נחמד לקבל תשובה שלילית בעוד אח שלי מקבל תשובה חיובית,

אבל לכן ליפול?, ליפול חס וחלילה!, 'למה חרה לך ולמה נפלו פניך?', למה זה תרגיש כה דחוי, הלא אם תיטיב שאת – אתה יכול להיטיב מעשיך ולהשאר אהוב, ואם לא תיטיב – אם אתה בוחר להרים ידים ולומר שאני רע, לפתח חטאת רובץ – זה יהיה באמת הסיבה לרדת באר שחת.

כתוב בתהילים על חטא העגל – וימירו את כבודם בתבנית שור, 'כבודם' יכול להתפרש על הנשמה כמ"ש למען אזמרך כבוד, מה שגרם לחטא הגדול של חטא העגל הוא שראו אעצמם שפלים ונבזים פשוחי שסף,

יהודי הגיע לחזו"א אחרי השואה, גלמוד ומריר שבור ורצוץ, התייאשתי מעבודת ה', נגמרתי, הוא אמר,

אמר לו החזו"א, כשם שאשה שאבדה ממון לא רשאית להתייאש ממנו כי הוא של בעלה, כך גם לך אין בעלות על עצמך, אנחנו רק שליחים של הקב"ה והוא הבעלים עלינו, באיזה זכות אנחנו יכולים לקחת את כל המתנות שה' הביא לנו ולהחליף אותם תמורת עולם חולף,

ר' יענקלה גלינסקי היה אומר, על כל אחד לעשות את החשבון שאמר המלאך להגר, "אי מזה באמת ואנה תלכי", נשמתי חצובה משורש אלוק ממעל, ולאן תלכי, לאן אני מביא אותה, האם מתאים לה להתגלל באשפתות?, זה לא המקום שלי.

טיטוס הכניס זונה בבית קה"ק של מטה, אבל יהודי אשר לו הכח לשנות את כל העולמות כאשר חושב מחשבת ניאוף הוא כמכניס זונה בבית קה"ק של מעלה, טיטוס גם עשה טחן קמח טחון, אבל מי שבאמת טחן אותו זה מי שיש לו נשמה מן העליונים, למרות שמזה אפשר להבין כמה חמור החטא, אבל גם רואים כמה הכח והערך של כל יהודי.



הטעות בחטא המרגלים היכן שורשה? -

כשלא השכילו שהאהבה של ה' אלינו היא אינה תלויה בדבר, הוא תמיד רוצה אותנו כאב את בן ירחם,

וכמו שכבר ביצ"מ אומר המדרש - בשעה שאמר משה לישראל החודש אתם נגאלין אמרו לו היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו?, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם אלא מדלג על ההרים.

רש"י כאן אומר, בשנאת ה' אותנו - אתם שנאתם אותו אבל הוא היה אוהב אתכם!,

השורש לכל הצרות הוא כשחושבים שמא ה' שונא אותי ולא רוצה לתת לי,

על זה אומרת התורה, "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה", וברש"י "אף על פי שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחיבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה".

הזוהר אומר "אמר ר' יהודה, אלמלי הוו ידעין בני נשא, רחימותא דרחים קוב"ה לישראל, הוו שאגין ככפיריא למירדף אבתריה" !

אדם עושה השתדלות אצל פלוני שאוהב אותו, או רץ לכולל להספיק את השמי"ס, אבל הכי פשוט להתמקד במי שנותן הכל שהוא אוהב אותי יותר מכל אחד אחר בעולם, ה' כ"כ אוהב אותנו רוצה לתת לנו ורק מחכה שנבקש, ואז תתקבל תפילתנו לרצון.

הגמ' בסנהדרין אומר "אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים", ומבואר שם שהטעם הוא משום שהוא אכזרי,

ומה בכך שאין לו בנים?, הרי מושיבין אותו כדי לדון את כל העולם ולא את בניו?,

ביד רמ"ה כתב "לפי שאינן יודעין בטיב רחמי האב על הבנים",

נראה הביאור שהם אינם יודעים מה זה רחמים של אבא, בשביל להביא עונש על עוון צריך להסתכל שהוא מגיע רק מרחמים של אבא לבן, כל העונשים הם בשביל הבן כדי להביאו לתיקונו ולדרך הישרה, אי אפשר להיכנס לחדר הניתוחים עם סכין הרוצחים.

"כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך", אומר האור החיים, אם אבא יראה שני ילדים עושים מעשה שטות והאחד הוא בנו, הוא מיד ישית עליו סטירה מצלצלת, והלא יבכה כנגדו, אבא, אותי אתה אוהב?, אם לי נתת סתירה אותו היית צריך לכסח,

אבל ברור שהאבא דואג רק למי שהוא הבן שלו אכפת לו ממנו והמכה אינה אלא רפואה,

ע"כ גם נאמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונתיכם", ידעתי זה מלשון חיבור.

"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", למה מי שלא חולה צריך רפואה ?

- אומר המלבי"ם, אני לא ישים עליך מכה בשביל להכות אלא בשביל לרפא,

הנפה"ח מביא משל על ילד שנחבל ולא הגיב, האב בכה והילד לא הרגיש שום צער, אבל כשהילד התעורר והחל צווח מכאבים, שמח האב שמחה גדולה, כך אם לא מרגישים את הריחוק את חומרת העבירות זה האסון הגדול, ואם אנחנו בוכים זה הפתח הרפואה.

במשלי כתוב "חוסך שבטו שונא בנו", דווקא מי שדואג ואוהב את בנו לא ייתן לו להתרחק מהטוב,

"שבטך ומשענתך המה ינחמוני", השבט המכה היא היא הנחמה, היא מראה על אהבה שאינה תלויה בדבר ואין לה תחליף.

איך מסתיים איכה? - "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד" וזה בא בסוף בתור נחמה, כמו שאומר שבירושלמי מביא המימרא שצריך לסיים בדברי שבח, ומק' והכתיב "כי מאוס מאסתנו", ומיישב "השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו",

יש לבאר בתירוצם, שנכון שמאוס מאסתנו אבל למה קצפת עלינו עד מאוד?, שהרי מי שמכה בשביל להכות הוא שמח וצוחק שנתן לשני את המגיע לו, אבל מי שמכה וגם כועס עלינו אחרי שהכה זה מראה שאכפת לו ממנו ובאמת לא היה רוצה להכות רק שהיה מוכרח,

כך גם הקב"ה רק בגלל שכ"כ אוהב אותנו לכן הוא קוצף עלינו עד מאוד, הוא לא שונא רק קוצף, וכגדול הקציפה כך גודל האהבה, לכן אנחנו ממשיכים א"כ "השיבנו ה' אליך" תחזיר את בניך האהובים אליך.



את אותה בכיה אותה תלונה ונרגנות, מגדירה הגמ' בשני מילים, "בכיה של חינם", אין בה כלום,

בכיה של חינם היא כשחושבים שה' לא אוהב אותנו, וזה חינם כי היא השקר בהתגלמותו,

כל הבכיה בת"ב הגיע בגלל זה כהמשך הגמ' "ואני אקבע לכם בכיה לדורות", לו נבין שזה היה כל חטא המרגלים, שכל הת"ב הגיע בגלל מחשבות מעין אילו, נראה איך הם רק מרחיקות לכת, כי כשחושבים שה' שונא אותנו הוא גם מתרחק מאיתנו.

אל נא נשכח שכל החורבן הגיע כאב האוהב את בנו, בן שעזב את האבא לעולם לא מחליפו באחר ואדרבא הוא משתוקק לקרבתו עוד יותר.

זה צריך להיות לנגד עינינו בתשעה באב, כי חלילה מלהיות עצובים ולחשוב מחשבות אשם כי אם הבית חלילה לא ייבנה זה בגלל שה' פחות אוהב אותנו, אין כזה דבר, ה' רוצה שנתקרב אליו, ומרוב אהבתו לא ייתן לנו ללכת אחורה בלי לעצור.

הרב פינקוס אמר פעם משל, צייר בעל שם עמד על הר גבוה כדי לצייר את הנוף שתחת מרגלותיו, הוא סיים את המלאכה ופנה לאחוריו כדי לראות את היצירה ממרחק, הוא הלך פסיעה אחר פסיעה עד שהתקרב לתהום הפעורה שמאחוריו, העוזר שלו צרח לו שייזהר אבל הוא בשלו, שוע בציור בלי לראות את הסכנה, הוא המשיך להתרחק והעוזר קם ובעט בתמונה, הצייר לא ידע את נפשו, אבל הוא הבין שבלי החיים התמונה לא שווה, ורק בזכות אבדונה ניצלו חייו,

זה הנחמה שה' שפך חמתו על עצים ואבנים, כלילת היופי מחמד עינינו נשרפה, אבל העיקר אנחנו, אנחנו נשארנו בניו האהובים, זה החיים האמיתיים, כשהפיסגה שלהם כשבית המקדש קיים, כי היא בית חיינו.



לא רק שהחורבן אינו סתירה לזה שהקב"ה תמיד אוהב אותנו, אדרבא, הוא הראיה הגדולה שהאו לעולם לא עזב אותנו, אנחנו בגלות לא כעונש על מעשינו, אלא שאם רואים את המצב הרחוק מה' כלגיטימי גם הוא יתרחק מאיתנו, ועד שלא נבקשנו הוא יישאר רחוק, לא בשביל להתרחק אלא בשביל שנתקרב אליו ואז הוא יתקרב, שובה אלי ואשובה עליכם.

לא רק שהוא לא עזב אותנו, אדרבא הוא יצא עימנו לגלות, עמו אנוכי בצרה, בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת – קלני מראשי קלני מזרועי.

תאומתי – שנתממו עימי מסיני, כמו תאומים שכ"א חש את צערו של השני, כמו הנשר שאומר מוטב שיפגע החץ בי, ואם הוא ייפגע בנשר הרי גם הגוזלים לא יצליחו להחזיק את עצמם באוויר, ובכ"ז הנשר לא יכול להשאר לבדו בעולם בלי בניו האהובים, הוא מעדיף למות יחד איתם,

וכמו שאומר המדרש "שקדתי ואהיה כציפור בודד על גג, אמר הקדוש ברוך הוא שקדתי להשרות שכינתי בבית המקדש לעולם, ואהיה כצפור בודד על גג, מה הצפור הזו בשעה שאתה נוטל את גוזליה היא יושבת כבודדת, כך אמר הקדוש ברוך הוא שרפתי את ביתי והחרבתי את עירי והגליתי את בני לבין או"ה, וישבתי לי בדד איכה ישבה בדד", ובעוד כמה מדרשים כתוב איך ה' מתנהג כאבל יושב בדד ומתכסה שחורים.

כל פעם שעונים יש"ר אומר הקב"ה "מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם",

נבין, מדוע צריך לאוקמי שכינתא מעפרא, הרי השכינה לא צריכה להיות שם, אנחנו אלו שחטאנו, ה' רוצה שנחזור לבית המקדש נשמח ונראה פניו, "עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו, יתרחק ממנו?", אלא שהכל נעשה בשבילנו,

אבל היא שם רק כי אנחנו שם, הקב"ה כ"כ אוהב אותנו וגם בתוך הגלות הוא מסתתר ומשגיח עלינו.




"היתה כאלמנה" דרשו חז"ל ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה ועתיד לחזור.

בת"ב לא אומרים תחנון, למה? "קרא עלי מועד", זה מועד זה?,

כן, כי יש התוועדות שבא מתוך של קירבה שעניינה שמחה וצהלה, ויש התוועדות מתוך הריחוק ועצם הצפייה לגאולה,

משל לשני נשים שבעליהם נחטפו בידי החמאס, האחת התייאשה, מחקה תמונות, עברה דירה, התחתנה עם מישהו אחר,

השניה לעומת זאת, רק חשבה עליו, כל הזמן אמרה לילידים מה אבא עשה, והתפללה לשובו,

והנה הם חזרו מעזה בעז"ה, בעל לשניה דפק בדלת ולא היה גבול לשמחתה, ואילו הראשון דופק ואומרים שטעה בכתובת, תצא מזה ומזה, למה בכלל חזרתי כשאין לי לאן הוא אמר?, ולא היה מי שיחזיר לו תשובה..

לכן מי שמתאבל על ירושלים כבר היום זוכה ורואה בשמחתה, יזכה לא נאמר אלא זוכה, הא מה בא ללמדך, שהקשר לקב"ה לעולם לא חלף, ואפשר לטעום ממנו כשמשתוקקים אליו,

כל ביצה דמיתלדנא האדינא מאתמול גמרה לה, רק עכשיו בגלות זה הזמן לרצות את הקשר כדי שע"י נזכה לומר בקרוב - "הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו".

ואחרי אלפיים שנה, ועדיין, עדיין מחכים לבניינו, לא הגיע הזמן להרפות, להבין את המצב?,

התשובה שלא בוכים על בניין שהיה ואיננו, בוכים על קשר עם ה' שעכשיו לא זוכים לראות אותו, זה דומה לאבלות על החי שלעולם לא מקבלים עליו תנחומין, מי שרואה את ביהמ"ק היום מבין שא"א בלי הקשר הזה, רק בגלל שה' לא עזב אותנו אנחנו כה משוועים לבנין ירושלים,

בשעת החורבן היו הכרובים מעורין זה בזה כאות חיבה, אומר העבודת ישראל שזה כמו הדין שחייב אדם לפקוד את אשתו לפני שיוצא לדרך, כאומר לה אינני הולך כדי ללכת, אלא כדי לחזור.

הרוגי ביתר ניתנו לקבורה, הם היו כה רבים והקבורה לא החזירה אותם לחיים, אבל רואים את ההארת פנים, שה' לא עזב אותנו, זה הצליל שכ"כ מנחם שנותן טעם בחיים,

חודש אב עתיד להיות אב לכל החודשים, כי בזכותו נבוא לגאולה, המשיח נולד בת"ב, כי זה הזמן להוכיח מי באמת קשור, מי רוצה את הקב"ה, מי יודע שה' תמיד אוהב אותנו, והוא זה שיראה אותו בשוב ה' ציון, ששון ושמחה ימצא בה, בב"א.