חומרות וקולות על שולחן המנתחים

בס''ד

א. נניח שאני בריסקר, וב''ה אצלו מקימים את כל ה''דינים'' שיש, אבל עד הסוף, ולמעשה יש שקוראים לזה ''חומרות''.

או שנניח אני חזונשניק ואצלינו מדקדקים בהלכה אבל כנ''ל עד הסוף,

ואני שואל את עצמי מה הענין,

יש בעיה להפוך עכשיו להיות תלמיד של רב מקל?

הקב''ה רוצה שאני יחמיר? מה הענין?

מה זה הדין הזה ''להחמיר''

ב. כתוב בגמ' בכמה מקומות מושג ''חסיד שוטה'', שמחמיר במקום שלא צריך,

ומבואר דדוקא במקום שאין ענין, אבל להחמיר בספק-ספק-ספק-ספק-ספק ספיקא יש ענין,

ומה הענין בזה,

ג. וידוע אצל המחמירים לבאר בב' דרכים, א' דבאמת יש חשש וצריך לחשוש, ב' דזה צורה לפרוש מעולם הזה ע''י הקפדה יתירה,

ד. ומצינים בזה את הגמ' שת''ח לא יאכל חתיכה שהורה בה חכם, שלכאורה זה נטו מצד פרישות, אמנם לכאורה מבואר בהדיא בכל הדין של חסיד שוטה שמתי שמותר אז מותר, ולכאו' ע''כ דזה עובד ביחד,

ה. אמנם עדיין לא מצאנו מקור שיש דין להחמיר, המשנ''ב כתב ''בעל נפש יחמיר'' ויש כזה מושג ''המחמיר תבוא עליו ברכה''. וזה נראה סוג של רצון ד' שהוא לא חיוב,

ו. לדוגמה לטלטל בבני ברק, לכאורה מצד הבעיה של רה''ר דאורי' לחוש שלא עוזר צו''ה, אין סיבה לחזונשיניק כי לפי החזו''א יש דין של רה''י עושה מחיצה ע''ש, אז מה הענין לחשוש שאולי החזו''א לא צודק אם תמיד אתה סומך עליו,

ז. ובתור מחמיר [כמו שכתבתי בהתחלה] אכתוב, דזה דבר מוכרח לכאורה, שלהחמיר זה ממש קל, אני זוכר שממש לא היה לי קשה חומרות [במיוחד אם אני פיתחתי אותם], אבל מידות בין אדם לחבירו וכיבוד אב ואם ועוד... היה לי קשה,

והסברא בזה, כמו שקנאי לא קשה לו להפגין אבל יהא קשה לו ללכת לשחרית כשהוא עיף, אפשר לומר בזה כמה ביאורים, אבל נראה דאדם מכניס לעצמו לדי אן אי מה הוא, וכשהוא מכניס אני בנאדםלחבירודיק'ר אז זה יהא לו ממש קל, אבל דקדוק בהלכה יהא לו ממש קשה, ואני לא יודע אם צריך להגיע לזה שהוא מרגיש יותר מאחר, אלא סתם בגלל שזה מה שהוא מאמין והוא מרגיש שזה ''הוא''.

ח. וזכורני שהיתי בחור היה לי חבר חדר ''נערווייסעט'' ובשבוע הראשון שהוא היה בחדר שלנו, הוא ביקש שהמדליק [שנהג לברך] יכבה קודם את כל האורות בחדר ואז ידליק שוב, והוא שיגע אותנו ע''ז, וטענתו בפיו ''אני נוהג שהדלקת נרות זה בעיקר בהדלקת החשמל ואם הוא לא מדליק אז אני לא יוצא בהדלקה בחדר ואז אני צריך להדליק בחדר אוכל ושם זה ע''י שעון שזה לא נקרא הדלקה''. נראה לי שבזה אין את הפרישות שדיברנו לעיל,

ט. רק אוסיף שלכאורה הענין בכל הדברים הללו זה להיות עקבי, ולכן מי שמחמיר אבל נופל הרבה אני לא יודע כמה יש ענין, מסתמא עדיף להחליט ''אני לא אוכל הכשר זה'' ולעמוד בזה איתן עד כדי פיקוח נפש, זה פרישות אמיתית,

ועוד אוסיף שיש הרבה צדיקים שכשהם חוששים מעבירה הם אומרים ''אולי אכעיס את בוראי'' דהם לא מחשבנים ראיה כללית שברגע שזה ספק אז יש דין ש''מותר'' אז הם לא עוברים עבירה,

ויש עוד מה להאריך, אשמח לקבל תגובות והערות והארות.

בהזדמנות זאת אני רוצה להודות למנהלי [שהם] ורבני הפורום שליט''א על הפורום הנקי והמצויין שלהם, ועל ההשקעה העצומה, ישר כוח,

שבוע טוב לכולם.