טֽוֹב־לִ֥י תוֹרַת־פִּ֑יךָ

הרהורים של מוצאי שבועות - - -

האם לכל אחד מאתנו יש את הזכות להעניק לנשמתו את 'כתרה של תורה'? אותה תורה חביבה, שאנו מתפללים אודותיה, הן בתפילות הסדורות לנו, החל מ'ברכו בתורה תחילה' וכלה בשאיפות כמוסות וגלויות שבלב - לזכות לכל מה שינקנו עם חלב אמנו, בהערצת התורה וגדוליה, וחשיבות האיש הישראלי שלן בעומקה של הלכה, ושחוץ מתורה אין לנו שום דבר, ואף השירים, גם כשיוצאים מזמרים שלא טעמו ככל הצורך טעמה של תורה, אך טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שגור בפה כל.

גם בשמחת תורה רואים את הריקודים, הכנים באמת, כשכל רבדי החברה שלנו, מי שנמצא עדיין בפנים - מפזזים ומכרכרים בכל עוז מול הדרה של תורה. ועל הכל - זמן מתן תורתינו, כשאנו רואים את ההשתפכות הנפש בתפילות אהבה רבה אהבתנו ה' אלקינו, וכשאמא יהודיה מבקשת ליד הנרות אודות בנים המאירים בתורה. ובעלה אף הוא מבקש תמיד - זרעא דלא יפסוק ולא יבטול מפתגמי אורייתא.

והשאלה נשאלת, אם כל כך חשוב לכולם, שהילדים שלנו ודורותינו אחרינו יזכו להיות מאירים בתורה וגדולים בהבנתה ובשקידתה וכו', וגם ההורים שאין קול התורה מהדהד בכל היממה בין הכתלים, עושים רבות למען שידעו הילדים את הנלמד, ומספרים ליניקים את הסיפורים נוראי ההוד אודות התמדתם של גדולי הדורות וכו', וכל אחד ינק אף את הסיפור של הלל הזקן ששילם מחצית משכרו כדי לבוא ביום סגריר לבית הוועד למרות שהשומר הקשוח לא הסכים וכו' וכו', לאן, שואל אני מפעם לפעם את לבי, נעלם התדר הקדוש הזה, מה היא נקודת הזמן בה נשבר הרצף הכוסף הזה, ומניח את זה לתקווה לא ממומשת [לפחות לא בערכה השיאי] לזרעו אחריו, האם התפילות הן על אחרים, וכן מהי הבקשה המרטיטה שכל יהודי אומר בכל יום - ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד...

הרי לצד הבקשה, אנו מביעים במילים הללו שאיפות ענקיות... אנו מתחננים (!) לפני נותן התורה שיתן לנו את הבינה, להבין... להשכיל... ללמוד... ברור שיש המון מבינינו כן ירבו שכל חיותם וחייהם הם רק תורה וכו', אבל הברכות הללו הן סדורות לכל ישראל בשווה, וכי אדם שמתחנן כל כך להשם יתברך אודות היקף ענק כזה בתורה, מסתפק בדף היומי ליום ויכול עם זה להעביר את רוב חייו ללא שקיעות בתורה?!

ברור, שיש הרבה שהם טרודים בפרנסה, ויש המון תירוצים, ויש המון שמשתדלים עוד ועוד, כמה שיכולים. ואף על פי כן... איפה היא התורה הגדולה הזו, שאנו מבקשים אודותיה, משהו פה לא נעלם לנו? צריך לדעת, כי היאוש הזה, שאני כבר לא יכול להיות 'גדול' - הוא הגורם הגדול של חוסר ההבנה בתפקידנו המיוחד כלפי התורה הקדושה, הרי ידוע, שלכל יהודי יש חלקו בתורה, כמו שגם על זה אנו מבקשים ותן חלקנו בתורתך, ברור, שבעלי המוסר והמשגיחים רגילים לסנוט בשומעיהם - אתה מבקש, אבל אתה לא יושב ולומד, הרי שאתה עושה את תפילתך פלסתר, אתה לא באמת מבקש.

רצוני לומר, שהיהודי כן מבקש ברצינות, והוא היה הכי רוצה להיות יהודי שיושב ללמוד, אך הוא כבר מיואש ולא בגלל שארוכה מארץ מדה וכו', אלא בגלל שאינו יודע ערכה של תיבה אחת בתורה... כלומר, לא הריבוי הוא מייאש, אלא דווקא המיעוט הפשוט, שכל כך לא חשוב בעיני מקצת מאתנו, הוא הבעיה... יש כאלו שמתבטאים יותר חריף, שאכן חסרה פה אמונה בהשם יתברך, חסרה מודעות פשוטה אודות הארעיות של העולם הזה, של אם לא עכשיו אימתי, ויום האחרון נראה רחוק כל כך, ועוד יש לי תכניות אי"ה, עד שמגיע, ולכל אחד זה מגיע בגיל אחר, שהאדם די 'מכיר את עצמו', ומשלים עם היכולות שלו מול התורה, כשהוא הפוסק היחיד ליכולות הללו, וזאת למרות שכל אחד בטח מכיר את הסיפור של רבי עקיבא - שהחל את דרכו הנוראה בגיל שכבר מתייאשים. אבל לא החריפות מביאה את השינוי אלא המיקוד האמיתי מה אני כן יכול לעשות, ומה אני חייב לעשות...

ההתחדשות בתורה שאנו מקבלים בחג השבועות, אמורה לעורר התעוררות כמו של בעלי תשובה, המבינים פתאום, כי החיים שלנו בעולם הזה הם חיים שניתנו על ידי הבורא, והוא נתן מצוות, וחייבים לקיים אותן... כך אנו רואים אנשים שכל ימיהם עשו מה שבחפצם לעשות, ופתאום... סטופ, שינוי כללי של מאה ושמונים מעלות, אני כבר יהודי דתי, אני מקיים את המצוות. כמו כן, אם כל אחד מאתנו ידע היטב נאמנה כי התפקיד של כל יהודי הוא הדבקות בהשם אחד, וזו לא יכולה להתבצע ללא ידיעת התורה, ובפרט כאשר הוא מסוגל ויכול ללמוד, הרי שכאן צריך לדעת את הדבר השני - אתה כן מסוגל, אלא שצריך אמונה עמוקה בחשיבות התפקיד הזה, ושכל רגע בחיים הוא כשיר למילוי התפקיד הזה.

את אהבת התורה, הדרושה כל כך להתמדה, לא רוכשים על ידי שירים וניגונים, וגם שיחות מוסר והתעוררות גורמים רק להתחיל ללמוד, אבל את האהבה הגדולה, מקבלים על ידי הלימוד עצמו. וכדי שאדם יכניס את עצמו בקו התפר בין אי לימוד רצוף ללימוד כל החיים, הוא אמור לגלות בעצמו מידה לא מבוטלת של מסירות נפש, עליו להסכים להרגיש אלפי טעמי מיתות אבל לא להתייאש ולהרפות מהיעד - להיות דבוק בתורה, כדי שהוא יזכה לרכוש בחיי חיותו - מקרא, משנה, מדרש, הלכה, קבלה וכו'... וכל מה שיש בארון הספרים היהודי. יש המון אנשים, שיש להם חשק והם לומדים, אך לא מאמינים שכל זה שייך גם להם, הם מסתפקים במה שהם לומדים כדי שלא לצאת ריקניים, אך ההמון הזה - גדול עליהם. וזה בא לא כי זה המון, כי גם המעט שהם לומדים - לא חשוב כל כך בעיניהם.

אדם שיודע, לא רק מדקלם, כי התורה הקדושה היא האלוקות ממש, וכשהוא זוכה ללמוד אות אחת בתורה, הוא מקשר את נשמתו אל הנצח, וככל שידיעה זו יותר מלוטשת בלבו, הוא חוזר עליה, מדבר עליה, שמח בה, הוא מרגיש שהתורה שהוא למד עד עתה, אינה התורה הזו שלמדו אותה אלו שנשקעו בה, הוא יחוש שינוי מיידי, גם במעט התורה שהוא מסכים ללמוד... ואחר כך פתאום מאיר האור הגדול, ואז התורה כבר קשורה אליו, הלוא זה מה שאנו אומרים - הדרן עלך והדרך עלן, לפני שאדם זוכה ללמוד בצורה כזו, הרי שאכן יש איזו חלישות בבקשות שלו, כשאנו מבקשים מה' על תורה, את התורה שלו אנו מבקשים, בבחינת מפיו דעת ותבונה...

ואז אנו שמים לב, שבפסוק הכה מפורסם - טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, כתובה המילה 'פיך', הפה של השם יתברך, הוא זה שמלמד את התורה הזו, שאכן היא שווה יותר מאלפי זהב וכסף... אמור מעתה, שהתורה שהיא קיימת לעד - כל החיים, ותמיד, ובחשק, ובשמחה ובהתלהבות אמיתית, היא תורה כזו שיש עמה אמונה, שהאדם יודע איזו תורה הוא לומד, וזו אכן הסיבה שאנשים לא לומדים די הצורך, לא כי הם לא רוצים, ולא כי הם מאמינים שהם לא יכולים, הם לא מאמינים מספיק בקריטיות של יהודי מול התורה... ככל שזה נכנס עמוק בפנים האמונה בקדושת התורה, הוא ירוץ אחריה, ילמד מה שהוא יכול, ובכל עת יבין מה הוא מסוגל ללמוד כעת, ואז רואים המון זמנים 'מתים' שבהם אפשר לחטוף עוד איזה לימוד פשוט, או בספרות היהדות הגדולה - ספרי מדרשים, מוסר וחסידות ויראה ועוד, ועל הכל, שלא לשכוח למה לומדים, ולפני מי לומדים... כי שכחת התורה = היינו שכחת התדר המתמיד בתורה, נגרר משכחת נותן התורה - - -​