כוחי ועוצם ידי

המדרש בפרשה (במ"ר כט) מביא כמה דמויות אשר זכו לעושר חכמה וכבוד, אבל את המתנות הללו הם 'חטפו', והמה לא הגיעה להם מאת הקב"ה, ולכן סופן היה שנאבד מהם אלו המתנות,
והמדרש ממשיך שכך התנהגו בני גד ובני ראובן כשביקשו את עבר הירדן, והשקיעו בממונם יתר על המידה ואף הקדימו צאנם לטפם, ולכן יצאו לגלות לפני שאר השבטים והארץ נאבדה מהם,
והתמיהה עולה מאליה, איפה חדר האוצרות ממנו ניתן לגנוב חכמה עושר וכבוד, הרי ודאי שלא שייך 'לחטוף' שום דבר שלא מגיע מאת ה',
אלא הביאור שמי שלא מאמין שהכל מגיע רק מאת ה' ובטוח כי רק כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אם כן לא מגיע לו כל אשר לו,
רק מי שיודע שהכל מאת ה' זכאי לכל קנייניו, אך מי שלא הרי שמציאותם אצלו הוא כחטיפה בעלמא,
וכמו שאומרת הגמ' בברכות שהפס' ש'הארץ נתן לבנ"א' מדבר רק לאחר ברכה ולפניה לה' הארץ ומלואה, בברכה מודים לה' שהאוכל הגיע ממנו ורק אז יש לנו זכות בו,
עזה"ד מבאר הצל"ח את האמור בנביא גבי חורבן הבית, 'על מה אבדה הארץ – על עזבם את תורתי', ופיר' הגמ' - שלא בירכו בתורה תחילה, ומה מיוחד בברכה שמגדיר את כל התורה כ'עזבם'?, למדו שתים עשרה שעות ורק בגלל שלא ברכו חצי דקה זה אומר שהם עזבו אותה?
התשובה היא שבלי הברכה התורה לעולם לא יכולה להיות שלנו, בה כתוב 'כי אם בתורת ה'', ולבסוף 'ובתורתו יהגה וכו'', פתח הכתוב בתורת ה' וסיים בתורתו לומר לך שבתחילתה היא של ה' ואחרי שמברכים ויודעים שמאת ה' היא זאת, או אז היא יכולה להיות שלנו.
אז הנה עצה ראשונה לא לאבד את הכלים שה' נתן לנו עד שהם באמת יהיו מגיעים לנו: - לדעת שהכל רק מאת ה'.
ומכאן לעצה השניה:

לעבוד את ה' עם אלו הכלים

זאת נדע: בעולם הבא מחלקים מתנות, בעולם הזה מחלקים כלים, מי שחושב שכל מה שיש לו שלו הוא, הרי שאין לו זכות בהם, הזכות לכל מתנה תבוא כאשר נעשה בכלים שיש לנו את המטרה לשמה הם הגיעו לנו, דומה הדבר למלך שנתן לאדם מחרישה ע"מ שיחרוש שדהו, וילך האיש עם המחרישה אל חצרו ויעש לביתו, הרי ברור שהכלי יילקח ממנו וכנראה אף ימצא עצמו אותו גנב מאחורי לסוגר ובריח,
כך גם כל מה שיש לנו בעולם הזה, ניתן בשביל המטרה, ומי שעושה בהם ככל העולה על רוחו הרי שהוא מועל בהם ועליו לשלם בכפל כפליים,
המש' באבות אומרת, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת, אין מקום להתפארות - עשית את המוטל עליך,
ידוע מה שאמר הגאון רבי ישראל סלנטר, שהעולם הזה הוא מלון יקר מאין כמותו וכל הבא בשעריו עליו לשלם, אלא שיש המשלמים במעשיהם הטובים וזוכים לעולם הבא, אך יש שרושמים ורושמים חובות עד שהמה יטפחו על פניהם עם ריביות מכופלות.
וכן מבאר השפ"א עה"פ גבי הנסיון של יוסף בו אמר "וכל אשר יש לו נתן בידי", שחשבון שכזה צריך כל אדם להשתמש בו בעת נסיון, הרי הכל נותן ה' לאדם, הכוחות והאפשרויות לעשות וכו', גם העבירה עצמה נעשית בכלים שה' נתן לי, ורק דבר אחד, - רק היראת שמים נשאר בידי ובבחירתי, והיאך יעשה הרעה הזאת לבלתי שמוע לו.
הח"ח המשיל זאת לחייט שנפלה עליו עבודה כפולה בעקבות הזמנה גדולה של גביר העירה שביתו זה עתה באה בברית האירוסין, החייט חתם חוזה עם עוזר שידע לו בתחום על הזמן שיצטרך אותו, לאחר שהעוזר סיים מלאכתו נאמנה ערב חתונת הגביר החייט שילם לו את שכרו והודה לו על שירותו, אמנם למחרת העוזר מגיע ומתחיל לעבוד כתמול שלשום וכאילו לא ארע דבר,
פנה אליו החייט בהשתוממות, 'מה לידידי בביתי' הלא נגמר כבר החוזה ביננו?, השיבו העוזר ודאי, אמנם אינני עובד בשביל ההזמנה של אותו גביר, פשוט קבלתי עבודות חדשות ובחרתי את בית המלאכה שלך בו אוכל לעשות עבודתי בכלים שכבר הורגלתי בהם, אמר לו החייט טיפש שבעולם, עד עכשיו עבדת בשבילי ומן הראוי שתשתמש בכלי, אבל עכשיו מה לך פה?, מצא לך כלים משלך ובהם תעשה ככל העולם על רוחך.
ר"ל בכה על קבא דמוריקא שהשאיר לבניו, ומדוע כ"כ לבכות אם אותו קבא לא הולך לאבדון, הוא רק עובר בירושה?,
אלא שהוא ידע שכל מתנה הכי קטנה ניתנה לנו בשביל התפקיד שלה לעשות בהם רצון ה', וממילא כל מה שלא השתמשנו בו הרי שלא מילאנו בו את התפקיד, הילדים יכולים להמשיך את העבודה, אבל זה לא היה התוכנית המקורית.
ומכאן לעצה השלישית, כיצד להיות זכאים במה שיש לנו:

לעזור עם הרכוש והכישרונות שיש לנו לכל דכפין

ידועים דבריו של ר' חיים וולאזינר, "שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות",
מה שיש לי לא ניתן רק לי אלא בשביל כולם, השערי יושר אומר בהקדמה שכל מתנות שמים ניתנו לכלל ישראל, והתחלקותם ליחידים הם בתור גזברות, ומי שיעשה תפקידו נאמנה יקבל עוד מתנות כי מגיע לו להיות שומר על אוצר גדול יותר,
כנותנים לשני זה מראה שאין לנו 'זכויות יוצרים' על כל מה שיש לנו, ואינני עדיף עליו רק בגלל שחלקו לי כשרון גדול יותר.
משל לגביר שבאה ביתו בברית האירוסין מיד הזמין הגביר את קרובי משפחתו שמעבר לים, הגביר שלח שליח שיודיע להם ונתן בידו סכום כסף רב שיספיק לכל קרוביו לבגדים חדשים ולנסיעה, הסיכום היה שהכסף יהיה מופקד ביד א' מהדודים שיהיה אחראי ליתן ממנו לכולם, משפחת הדוד הנפקד לא חסך במאומה הנה הגיע לו ולביתו הזדמנות להתחדש בקולקציה החדשה, הוא גם חילק מעט לשאר הדודים ובהגיעם ארצה החזירו את העודף הקטן שנשאר,
או אז פנה הגביר לדוד הנפקד: החזר לי את הכסף על הבגדים, לא קנית אותם בשביל החתונה אלא בשבילך, ויען הדוד ויאמר: מה פתאום, כוונתי הייתה רק לכבודך וכבוד ביתך, א"ל הגביר אם זאת הייתה כוונתך מדוע את שאר המשפחה קיפחתם ולא נתתם להם בגדים באותה רמה?,
הנמשל, יהודי מגיע למעלה ואומר, כל חיי השתמשתי בכסף ובכל אשר לי רק בשבילך, נתתי בשביל בית של תורה לביתי שש מאות אלף שקל, קניתי לחגים ולשבתות מעין עולם הבא רק בשבילך ריבונו של עולם,
אומרים לו פמליא של מעלה, מול הבית שלך יש לך שכן גלמוד שלא נהנה במעט מכל מה שעשית, לא בחתונות שעשית ולא בחגים ושבתות, אם כוונתך הייתה לכבודי איה כבודי?, מוכח א"כ שעל כל הדברים שלמת רק לכבודך ועליך לשלם על מה שנהנית בלי כיסוי.
מספרים על אשה חשוכת בנים שהגיע לר' שלמה זלמן והתחננה שייתן לה ברכה לפרי בטן, אמר לה הרב הקב"ה לא חייב לך כלום, בושה כיסה את פניה והיא פנתה לשוב על עקבותיה, אבל אז עצר אותה הרב ואמר לה, נכון שהקב"ה לא חייב לך, אבל אם תעשי משהו שאת לא חייבת הקב"ה ינהג בך במידה תחת מידה ויתן לך מה שאינו חייב, האשה לקחה ע"ע לעזור ליהודים בכל מיני מצבים ונפקדה בפרי בטן לכמה ילדים.

אחרי שלושה עצות גם נאמר שלושה בחינות היוצאות מהדברים:
א. יש כאן בחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורוס', יבוא אדם ויגיד שהערך הכי גדול, הוא דמוקרטיה – איש הישר בעיניו יעשה, מדוע התורה 'הורסת' את החופש שלי ומצרת צעדיי עם תרי"ג אזהרות,
ואף אתה הכהה את שיניו ותענה כנגדו, אם יש דבר שאנחנו בעלים עליו, יש לנו בו זכות זה רק כי ה' נתן לנו אותו, דומה הדבר לאדם שישפץ את ביתו ויזיז קיר מפינה פלונית לאלמונית, הוא עושה בתוך שלו ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות, אבל אם יבוא אדם ויעשה את זה בבית מלון, מיד יזמינו לו משטרה, כך גם בעניינו, מי ששילם על מה שיש לו, שהביא את עצמו יש מאין, שיעשה מה שהוא רוצה, אבל ברור שיש לנו אין סוף טובות רק מאת ה', ולכן מה שמותר זה פלוס, וכל השאר לעולם לא ניתן לנו.

ב. יש כאן גם בחינת 'חיבוב הצרות', כמו שאומר המדרש מה יתאונן אדם חי – די לו שהוא חי, אם רואים את מה שאין - אפשר להתאונן רבות, אבל אם יודעים שכל החיים הם בונוס וגם מה שיש לנו לא היה מגיע לנו - על מה נשאר להתלונן, וכמו שמסיים שם המדרש לעיל – איזהו עשיר השמח בחלקו, וגם אם חלילה וחס נלקח ונאבד דבר שהיה, לא לקחו לנו אותו אלא רק הפסיקו לתת.

ג. גם מזור לגאווה מצאנו, אדם בטוח שלו נאווה תהילה, אמנם אם לא היה מגיע מה שכבר יש לו, ודאי שמה שאף פעם לא היה לו לא קשור אליו,
כתוב במדרש על דוד המלך "וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל" - הוא תמיד ידע שהוא מלך כי ה' נתן לו להיות כזה, גם אחרי שהחשיבו אותו לממזר וזרקו אותו אל מכלאות הצאן, וכעת בחר בו ה', די היה לו להסתכל לאחים שלו בעינים, כאומר 'תראו איפה אני ואיפה אתם', ובכ"ז הוא אומר "לא גבה ליבי ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני", אם ה' הביא לי להיות מלך על ישראל, מה לי להתגאות בדבר שהוא פקדון בידי ואינו שלי.