מבטו של המאמין על "תקלות" החיים

במעשה הידוע בדרכו של רבי עקיבא, מספרת הגמרא (ברכות ס.) כיצד נאלץ ללון בשדה, ובלילה באה רוח וכבתה את נרו. ויש שהקשו בזה קושיה פשוטה: מדוע לא חזר רבי עקיבא והדליק את נרו? הרי מסתמא היו בידו אבני צור שניתן לשפשפן ולהוציא מהן גיצי אש, ומדוע בחר להישאר בחשיכה?

ביאור נפלא בשם הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א שופך אור חדש על הנהגת התנא האלוקי: רבי עקיבא, במדרגת אמונתו הטהורה, לא ראה ברוח "תופעת טבע" מקרית שכיבתה את הנר. הוא ידע נאמנה כי אין זה אלא "רוח סערה עושה דברו" – שליח ישיר מאת הקדוש ברוך הוא שבא לכבות את נרו.
כאשר הבין רבי עקיבא שרצון הבורא הוא שהנר יכבה, הסיק מיד: "אם הקב"ה חפץ שאהיה בחשיכה, שמע מיניה שזוהי הטובה האמיתית עבורי כעת". אילו היה מנסה להדליק את הנר שוב ושוב בכוחו שלו, היה זה נבחן כביכול כניסיון "לעקוף" את ההשגחה הפרטית. רבי עקיבא בחר לקבל את הדין באהבה מוחלטת, מתוך ידיעה שדווקא העלטה שנכפתה עליו היא המגן והמחסה הטוב ביותר עבורו.

המסר אלינו:
החיים מזמנים לנו לא פעם "רוחות" שמכבות לנו את האור – עיכובים בלתי צפויים, תוכניות שמשתבשות או כלים שנלקחים מאיתנו. הנטייה הטבעית היא להיאבק בנסיבות ולנסות להדליק את ה"נר" בכל מחיר. אולם רבי עקיבא מלמדנו להביט פנימה: לפעמים ה"חושך" הוא השליח של ה' כדי להציל אותנו מסכנה שאיננו רואים. כשהנר כבה, במקום לרדוף אחרי האש, נסו להקשיב למסר; יתכן שדווקא הוויתור על השליטה הוא שיוביל אתכם לחוף מבטחים.​