הרהורים לפני קבלת התורה
א' סיון תשפ"ה
היום יום ראשון לחודש סיון, זכרתי ימים מקדם את ההתרגשות הגדולה, שעוד מעט הולכים לקבל את התורה הקדושה, כח הציור הטבעי החל לתת את אותותיו, ההתניות השונות עם האכזבות מפעם גם לא נשכחות, הגברת הלימוד וההתמדה, מה שקוראים בישיבות 'שטייגען' הוא סוג של הכנה מתאימה, כלומר, כדי לקבל את התורה - עלינו ללמוד אותה, וככל שלומדים יותר - מקבלים יותר. עם השנים, הענינים קיבלו עומק יותר עמוק, וכי עלינו להסתפק לעשות גם את ההתלהבויות כ'מלומדה'? והלוא מתי נזכה לקבלת התורה באהבה באמת, ולא רק באותו יום חשוק ונחשק וסביבותיו, אלא אכן לקבל קבלה אמיתית, בבחינת הדר קבלוה... כמו אדם שחש שקיבל מתנה, ואינו עוזב אותה אף לרגע, בשגם מאת המלך ה' הוא קיבל את המתנה.
מחשבות שונות רודפות בי, כי לדידי נראה לי, שקבלת התורה האמיתית, מלבד אשר אין ספק כי בראש כל המצוות מככבת מצוות לימוד התורה, היא הקבלה של עצם התורה, כלומר, שלא תהיה לנו אפשרות לפזול החוצה מן התורה, לא מבעי שמהלימוד הרציף שאמור להתפרס על פני חיים שלמים, אלא לקבל את התורה - משמעותו - שאנו נהיים אנשי תורה, וכל מצוה שכתובה בה, היא חלק ממהותנו הפנימית, ולא רק בדרך חיצונית, כלומר, אנו דתיים וחרדים אז אנו מקיימים, אלא כשהתורה תהפך לשלנו, הרי שהנסיונות שמצד היצר להתרשלות יקבלו גוון יותר בוגר.
הכונה לומר, שיש אדם שמקיים את התורה מיראה, ויש המקיים את התורה מאהבה, ויש מרוב ידע ולימוד, אך הקבלת התורה שאני שואף לה, היא קבלת תורה שיש בה עונג של כיסופי נפש, כלומר, המתנה שקיבלתי מה', כוללת ידע עמוק, שכל מצווה וכל הלכה היא צעד של חיזור אחר השכינה הקדושה... משל למה הדבר דומה? לגבר מן הגברים, שאין דיוקי העולם הזה ודקדוקיו תופשים אצלו מקום, הוא מוותר המון על דברים לא חשובים וכו', אך כשהו קרוא אל המצב החדש, בו הוא נדרש להעניק מתנה לכלתו, הוא הופך לשיא המדקדק, הוא מוכן להתנער מרבצו ולחפש את החנות הכי שווה, לקנות את המתנה המדוייקת, ואף להקפיד על ניראותה ועל הסוג המשובח והמובחר וכו', מה שהוא נגד טבעו לגמרי... ומדוע? כי כאן אין הענין קניית המתנה, אלא המשמעות של זה, ולגבי המשמעות של זה, אינו מסתכל על דבר של מה בכך, אלא הוא רודף אחריה כמאן דרדיף אחר חייהו, ולפחות בתקופת החיזור, שלאהבה הגדולה יש מימד של יראה, שלא לאבד את מושא האהבה, ושלא לאכזב וכו' וכו'.
בעולם הרוחני, אין יכולת להמשיל משל שיהיה מדוייק לחלוטין לנמשל, אך בענין קבלת התורה, בפרט בזמן מתן תורה, הרי אמרו תואר כלה מאד נתעלה, קווי המתאר של הפעולה שלנו למול הכלה הזו, אמורים להיות מדוייקים בשיא השיאים מתוך רצון ונדבה איכותיים ופנימיים, כי הרי לא הענין אני המדקדק אלא למי שמדקדקים לפניו. כך אנו רואים יהודים בודקים בשיא הרצינות אתרוג נאה ויפה, משום שהאנווהו אין לו גדרים למטה ולמעלה, אלא הוא מוכרח להיות הכי טוב והכי נאה, וזהו אתנאה לפניו במצוות, זהו היופי שלי, שהדקדוק בה מחמת ההכרה הגדולה במצוות ה'.
זה נראה הסוד הכמוס של עבדי ה' הנאמנים, שרודפים אחר המצוות, דרך מצוותיך ארוצה, מחמת שיש לי רצון מלשון ריצה, וגורם לי לאבד את כל תכונות הרצף השגרתי שלי ולחפוץ בכל לבי במצוות התורה, וזה כי קיבלתי את התורה - קבלת התורה, כמו לקבל את הדבר, להכיל אותו, עד שנעשה עצם מעצמי ומהות ממהותי - - -
היום יום ראשון לחודש סיון, זכרתי ימים מקדם את ההתרגשות הגדולה, שעוד מעט הולכים לקבל את התורה הקדושה, כח הציור הטבעי החל לתת את אותותיו, ההתניות השונות עם האכזבות מפעם גם לא נשכחות, הגברת הלימוד וההתמדה, מה שקוראים בישיבות 'שטייגען' הוא סוג של הכנה מתאימה, כלומר, כדי לקבל את התורה - עלינו ללמוד אותה, וככל שלומדים יותר - מקבלים יותר. עם השנים, הענינים קיבלו עומק יותר עמוק, וכי עלינו להסתפק לעשות גם את ההתלהבויות כ'מלומדה'? והלוא מתי נזכה לקבלת התורה באהבה באמת, ולא רק באותו יום חשוק ונחשק וסביבותיו, אלא אכן לקבל קבלה אמיתית, בבחינת הדר קבלוה... כמו אדם שחש שקיבל מתנה, ואינו עוזב אותה אף לרגע, בשגם מאת המלך ה' הוא קיבל את המתנה.
מחשבות שונות רודפות בי, כי לדידי נראה לי, שקבלת התורה האמיתית, מלבד אשר אין ספק כי בראש כל המצוות מככבת מצוות לימוד התורה, היא הקבלה של עצם התורה, כלומר, שלא תהיה לנו אפשרות לפזול החוצה מן התורה, לא מבעי שמהלימוד הרציף שאמור להתפרס על פני חיים שלמים, אלא לקבל את התורה - משמעותו - שאנו נהיים אנשי תורה, וכל מצוה שכתובה בה, היא חלק ממהותנו הפנימית, ולא רק בדרך חיצונית, כלומר, אנו דתיים וחרדים אז אנו מקיימים, אלא כשהתורה תהפך לשלנו, הרי שהנסיונות שמצד היצר להתרשלות יקבלו גוון יותר בוגר.
הכונה לומר, שיש אדם שמקיים את התורה מיראה, ויש המקיים את התורה מאהבה, ויש מרוב ידע ולימוד, אך הקבלת התורה שאני שואף לה, היא קבלת תורה שיש בה עונג של כיסופי נפש, כלומר, המתנה שקיבלתי מה', כוללת ידע עמוק, שכל מצווה וכל הלכה היא צעד של חיזור אחר השכינה הקדושה... משל למה הדבר דומה? לגבר מן הגברים, שאין דיוקי העולם הזה ודקדוקיו תופשים אצלו מקום, הוא מוותר המון על דברים לא חשובים וכו', אך כשהו קרוא אל המצב החדש, בו הוא נדרש להעניק מתנה לכלתו, הוא הופך לשיא המדקדק, הוא מוכן להתנער מרבצו ולחפש את החנות הכי שווה, לקנות את המתנה המדוייקת, ואף להקפיד על ניראותה ועל הסוג המשובח והמובחר וכו', מה שהוא נגד טבעו לגמרי... ומדוע? כי כאן אין הענין קניית המתנה, אלא המשמעות של זה, ולגבי המשמעות של זה, אינו מסתכל על דבר של מה בכך, אלא הוא רודף אחריה כמאן דרדיף אחר חייהו, ולפחות בתקופת החיזור, שלאהבה הגדולה יש מימד של יראה, שלא לאבד את מושא האהבה, ושלא לאכזב וכו' וכו'.
בעולם הרוחני, אין יכולת להמשיל משל שיהיה מדוייק לחלוטין לנמשל, אך בענין קבלת התורה, בפרט בזמן מתן תורה, הרי אמרו תואר כלה מאד נתעלה, קווי המתאר של הפעולה שלנו למול הכלה הזו, אמורים להיות מדוייקים בשיא השיאים מתוך רצון ונדבה איכותיים ופנימיים, כי הרי לא הענין אני המדקדק אלא למי שמדקדקים לפניו. כך אנו רואים יהודים בודקים בשיא הרצינות אתרוג נאה ויפה, משום שהאנווהו אין לו גדרים למטה ולמעלה, אלא הוא מוכרח להיות הכי טוב והכי נאה, וזהו אתנאה לפניו במצוות, זהו היופי שלי, שהדקדוק בה מחמת ההכרה הגדולה במצוות ה'.
זה נראה הסוד הכמוס של עבדי ה' הנאמנים, שרודפים אחר המצוות, דרך מצוותיך ארוצה, מחמת שיש לי רצון מלשון ריצה, וגורם לי לאבד את כל תכונות הרצף השגרתי שלי ולחפוץ בכל לבי במצוות התורה, וזה כי קיבלתי את התורה - קבלת התורה, כמו לקבל את הדבר, להכיל אותו, עד שנעשה עצם מעצמי ומהות ממהותי - - -