תוכן מומלץ

בסנהדרין פ"ג א' איתא: "מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים וכו', מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת". והמשנה למלך בפ"ז מתרומות ה"א העמיד נידון גדול ויסודי: "ויש להסתפק במי שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי חייב מיתה בידי שמים, מי אמרינן כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו, או דלמא אף שטומאתה מדרבנן ממעטינן לה ואמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת". ונראה להביא מכמה מקומות בש"ס ובפוסקים בעיקר הנידון הנ"ל, האם...

בע"ה "האבות קיימו את כל התורה" שגורה המימרה הזו בפינו מימי ילדות. מה זה אומר קיימו את כל התורה? איך היה להם תורה? מה היה כתוב שם? וידבר ה' אל משה? יעקב למד בישיבת שם ועבר. 14 שנה. מה הוא למד שם? את הגדר של ר' שימע'ן במכאן ולהבא ולמפרע? הוא התווכח עם החברותא מי היה המקושש והאם איוב היה בימי אחשוורוש או שבכלל לא היה ולא נברא? לכאורה התשובה היא פשוטה. לאבות לא היה תורה ללמוד בה. כשלוט אכל את המצות עם המלאכים בסדום כי היה פסח - לא, הוא לא אמר "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים". לא אשמתו...

הנה בסימן הקודם ביארנו שהצורך להגיע בשומרים לקנין ברשותו הוא מחמת שכדי שיהיה חיוב להעמיד את הממון לבעליו צריך לקיחה שרק לקיחה מחייבת החזרה ונראה להוסיף בזה עומק בהקדם הגמ' בב"ק דף ד' ע"ב שמונה רשימה של כ"ד אבות נזיקין ומונה בתוכם את ש"ח ש"ש שוכר ושואל וצ"ב מה השייכות של ארבעתן לפרשיות אבות נזיקין והנה לפי מה שביארנו בסימן הקודם בביאור הראשון על מהותם של שומרים שחל עליו חלות שומר ותפקיד זה מטיל עליו להעמיד את הממון לבעליו אבל עכ"פ יש לו גם חיוב כפועל להעמיד פעולת שמירה ואז א"כ ניחא שהרי בעצם...

פרק א שופר קטן (סתם) לעומת שופר גדול – דברי האריז"ל לפי משנת החסידות לשון רבינו ר' חיים וויטאל זי"ע (שער הכוונות ענין ראש השנה דרוש ז): סוד תקיעת שופר, ובתחילה אכתוב ענין אחד שנראה לעניות דעתי ששמעתי ממורי זכרונו לברכה, והוא זה, כי ב' שופרות הם, שופר הקטן ביום ראש השנה והוא בתבונה, ושופר הגדול לעתיד לבוא באימא עילאה הנקרא בינה, כמו שאמר הכתוב (ישעי' כז יג): 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', מכלל דאיכא קטן, וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (זהר ואתחנן רסו:). ענין השופר שמרמז אל 'בינה': מבואר...

ביסוד דיני רוצח בשגגה [חיוב גלות, הריגת גואה''ד, וכפרת מיתת כה''ג] א} יל''ע בעיקר גדר חיוב גלות ומיתה בידי גואל הדם, דהנה דיני הרוצח בשגגה דהוא גולה לעיר מקלט ואם יצא מהעיר מקלט הרי הוא נהרג ע''י הגואה''ד [ברשות או במצוה וכמה דמצינו מחלוקת תנאים בזה], וקודם שנכנס לעיר מקלט ג''כ יכול גואל הדם להורגו והתם לכו''ע הווה רשות[כ''נ פשטות הסוגיות וכמשי''ת להלן והאחרונים העמידו דהווה דין היתר דהיחם לבבו ויש להרחיב בזה], ובמיתת כהן גדול הרי הוא חוזר למקומו ואין גואל הדם יכול להורגו כלל, וצ''ע שילוב...

מקום ד' וקלוטה כמי שהונחה הצעת הסוגיא שבת דף ד. פשט העני את ידו, ומק' בגמ' אמאי חייב והרי בעי עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' וליכא, אמר רבה הא מני ר"ע דאמר לא בעינן מקום ד' על ד' וכו', והא דבעי מקום ד' פליגי ר"ת ור"י, דר"ת ס"ל דטעמא דאין רגילות להניח חפצים בפחות מד', ור"י ס"ל דכתיב אל יצא איש ממקומו, ודרשינן אל יוציא ממקומו שצריך עקירה ממקום, ושיעור מקום הוא ד'. הא דבעי מקום ד' משום שאינו מונח ודעת ר"ת יל"ע אי הוי חיסרון במעשה הנחה, שאינו מעשה חשוב דאין דרך להניח פחות מד', אלא דקשה דא"כ...

בס''ד פרשת שופטים: על מה סמך הרמב''ם כאשר הלך לגור במצרים פתיחה בפרשת השבוע מצווה התורה על איסורים שונים למלך, ביניהם האיסור להרבות לו סוסים (יותר מכדי מרכבתו או צרכיו המלחמתיים): ''רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס''. נחלקו הראשונים בטעם האיסור: א. רש''י (יז, טו) פירש, שהטעם נובע מהמשך הפסוק - שמא ישיב את העם מצרימה, מקום בו סוסים טובים מצויים, אך גם דברים רעים ומקלקלים. ב. הרמב''ן (שם) המתיר לרדת למצרים כדי לעשות סחורה...

הנה בפ"ק דשבת שאלה הגמ', מאן תנא נתינת מים לדיו זוהי שרייתן, אמר רב יוסף רבי היא. ואביי אמר, אולי כל מה שנחלקו רבי ורב יוסי בר יהודה הוא רק בדבר שהוא בר גיבול אבל בדבר שאינו בר גיבול לא נחלקו. ולא איפשיטא. ובפ"ב דשבת, איפליגו רבי ורבי יוסי בר יהודה לגבי נתינת מים למורסן שרבי אוסר ורבי יוסי בר יהודה פוטר. והקשו התוס' בפ"ק שנפשוט את ספיקו של אביי מהגמ' בפ"ב, ותרצו התוס', שמורסן לגבי קמח אינו בר גיבול אך לגבי דיו נחשב בר גיבול. וממילא יוצא שמורסן לתוס' הוא בר גיבול. עוד חידשו התוס' שם, שבדבר...

ב''ב דף לא' פליגי רב ורב יוסף אי אמרי' מיגו נגד עדים, וביאר הרמב''ן שם דאינו מצד מה שמיגו יותר חזק אלא משום דמתרצי' לדבוריה ע''ש. וצ''ב הרי עד כמה שיש עדים אז אין כלל מיגו ול''ש לקיים את המיגו ע''י שמתרצי' לדיבוריה דבמקום עדים לא קיים כלל טענה דזה ודאי שכל ענין מיגו זה רק כשטוען רק טוען באופ' גרוע טענה גריעה אבל היכא שלא טוען כלל כי הכא שיש עדים נגד טענתו לא יהני לתרץ דאין טענה שבשבילה נאמר מיגו. והביאור בזה דדעת רב שבמקום עדים נגד טענתו אין הביאור שחשיב כאינו טוען אלא טוען רק הטענה לא...

כמה עניינים בקנייני שטר שיש בזה פחות ידע, בס"ד. [קצת חסר, ואשמח להוספות] א. בבא בתרא עה,ב ר' נתן אומר ספינה ואותיות נקנות במסירה ובשטר, ומק' בגמ' שטר לספינה למה לי הא מטלטלין הוי, וביארו שם הר"ן והריטב"א דכוונת הגמ' להקשות דלא שייך שטר במטלטלין ורק בקרקעות ובעבדים דאפשר לסיים מקום הקרקע ושמו של העבד מהני אבל במטלטלי לא מהני, וברשב"א הביא ביאור נוסף דלא למדו הקניינים אלא מן הכתוב וכדאיתא בקידושין בפ"ק ולא מצינו שטר אלא בקרקע. ונראה דפליגי ביסוד קנין שטר אם ענין קניינו הוא מחמת הראיה שבו...

המשנה אומרת השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה (שהרי שוכר פטור מאונסים) והשואל ישלם לשוכר (שהרי שואל חייב באונסים) אמר רבי יוסי כיצד עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים (והיינו שהשואל ישלם לבעלים) ובהקדם דברי רבנן ור"י צריך להקדים את מהותו והגדרתו של המושג שומר והינו כך שהנה פשטות המושג שומר זה שאני מעמיד פועל שיפעל עבורי פעולת שמירה על החפץ וככל פועל בעלמא שמ"ש פועל לפעולת שמירה מפועל לפעולת חרישה או זריעה בקרקע והנה איתא בריטב"א לקמן...

איתא בגמרא חולין (צז.): ההוא כחוש הוה רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבה הוה ושריא רבין בר רב אדא אמר כילכית באילפס הוה ואתו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה וכו', ע"כ. ופי' רש"י, ליטעמיה קפילא. נחתום עובד כוכבים ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר, ע"כ. והתוס' כתבו, סמכינן אקפילא. אע"ג דעובד כוכבים הוא, כיון דקפילא הוא, לא משקר, שלא יפסיד אומנתו, ע"כ. והנה לתוס' מבואר למה אמרו 'קפילא' משום שבו איכא סברא שלא ישקר, שלא יפסיד אומנתו, אמנם...

בביאור יסוד וגדר הדין דאין שליח לדבר עבירה והמתבאר בעיקר גדרי שליחות מעשה סברא ד''דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין'' ואם הוא מסברא או מילפותא יסוד הדין שאין שליח לדבר עבירה הריהו מבואר בגמ' [קידושין מ''ב ב'] מצד ''דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין'', ולכאורה הינו מצד סברא דלא מהני שליח לדבר עבירה והמקור לזה הוא מסברא. ואמנם בתוס' ב''מ י' ע''ב נקטו דהוא נלמד מקרא דשחוטי חוץ או מב' כתובין דאין מלמדין[והינו דהתוס' לשיטתו בקידושין ל''ה דב' כתובין גם מלמדין על צד השלילה שבשאר מקומות...

גדר מחיקת קו החיבור בין אותיות שם הקודש לתיבה אחרת א. פתח דבר בפרשתן (דברים י"ב, ג'-ד') שנינו: "ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: לא תעשון כן לה' א-להיכם". ומכאן דרשו חז"ל בגמרא במסכת מכות (כ"ב ע"א) דאסור למחוק שמו של הקדוש ברוך הוא, וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות שאינם נמחקים – לוקה מן התורה. והנה, מן האיסור החמור המוטל על חפץ המחיקה בשמות הקודש, מסתעפת ועולה שאלת הגדרת גבולותיו של "גוף השם". יש לחקור האם איסור המחיקה חל...

בביאור השו"ט של דברי הגמ' והראשונים בעצם דברי הגמ' מוטל עלינו להבין מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר והיינו איזה מוצר הגמ' הבינה בהו"א בדברי המשנה שלכן הוקשה לה שהוי דשלב"ל ואיזה מוצר הגמ' במסקנא הבינה שהמפקיד מוכר לשומר שכבר לא הוקשה לה שהוי דשלב"ל שיטת רש"י שהנה רש"י כותב במשנה בד"ה למי וז"ל "דכיון דשילם קנה כל תשלומיה" ודרכו של רש"י לפרש ולא לסתום וא"כ תשלום פירושו שהוא מוכר לו את "תשלום הכפל לבדו" וללא קשר לפרה עצמה כלל (ואפי' לא פרה לכפילא) וכידוע דרכו של רש"י במשנה לבאר כפי ההו"א של...

המקור הקדום לימי הפגרא מקור נאמן וקדום, ואולי הישיבה הראשונה שמצינו בה סדר של "בין הזמנים", היא ישיבתו של רבא. כדאיתא במסכת ברכות (לה:), שביקש רבא מתלמידיו שלא יבואו ללמוד בישיבה בימי ניסן ובימי תשרי, אלא יעסקו אז במלאכת השדה, וזאת כדי שלא יהיו טרודים במזונותיהם בשאר ימי השנה ויוכלו לעסוק בתורה במנוחה. [ואף שאין מזה מקור גמור לימי בין הזמנים של זמננו, שאין נותנים אותם מאותו הטעם ממש, מכל מקום השערה חזקה היא שיש לזה שייכות לימי בין הזמנים שלנו]. עוד מצינו בראשונים, שהיתה לפניהם גירסא בגמרא...

יש הרבה מרבותינו האחרונים שדנו מתוך הסוגיה בתקפו כהן שיש בעלות אמיתית בדין הממע"ה ולא הוה רק הכרעה בספיקות וודאי טענתם בפיהם כי אין כל סיבה שמציאות של החזקת ממון תהיה הכרעה מתי הפרה נגחה קודם הלידה או לאחר הלידה וודאי כל הסיבה שהממע"ה היינו משום שהמחזיק את הממון יש לו בעלות אמיתית בממון. והגישה הפשוטה לבאר עניין זה היא שיסוד הבעלות קשור לתפיסה של העולם שלכך כל שבני אדם תופסים אותו כמשתמש בחפץ הרי הוא נידון כבעלים וודאי שלדרך זו הרי שזה שורש העניין אך במעט דברים אחר בקשת מחילת הת"ח דפה אבקש...

בפלוגתת הרש"ש והמנח"ח בחילוק בין מלאכת זורע ואופה הצעת הסוגיא כתב הרש"ש דף ע"ג "הן אף כל זמן שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי, מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ, חייב, כמו אופה וצולה דחייב אע"פ שנאפה ונצלה אח"כ מאליו, והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע, כיון דלא נתקיימה מחשבתו, וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכלתין, דאם רודהו קודם שנאפה פטור, וגדולה מזו משמע בתוס' קרבן העדה בירושלמי דפרקין בד"ה כל דבר, דאם עקר דבר מגידולו אם שוב שותלו אח"כ פטור, וזה וודאי לא נראה כלל...

חנ"נ במשהו מוקדש ללומדי דף היומי בעיון חולין דף ק. דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אוקי רב אמורא עליה ודרש, כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולם מפני שהוא מינה. פלוגתת התוס' והרמב"ן אי איסור משהו עושה חנ"נ והק' תוס' למה בעי שהחתיכה תתן טעם הלא אוסרת מדין מין במינו במשהו וא"כ סגי שתתערב במשהו עם החתיכה, ור"ת הוציא מכאן דמשהו לא עושה חנ"נ, ואותו משהו לא אוסר דמשהו איסור בלוע לא חשוב כדי לאסור, וצ"ב אמאי...

אחר שפירסמתי בעה"י כמה וכמה מאמרים בענייני הקניינים הפזורים בש"ס [ועוד היד נטויה בס"ד], ראיתי לנכון להעמיק בתוכן ומהות עצם מעשה הקנין, ואקוה כמו בשאר המאמרים שאקבל הוספות, הערות והארות מחו"ר הפורום שליט"א. א. הנה הדין שנתחדש בקניינים ודאי אינו גזירת הכתוב וגם קודם מתן תורה היה איסור גזל [ובן נח נהרג עליו], וכן מוכרח מהא דיש בעלות לנכרי, ויש לעיין ביסוד דין קניינים ומה שנתחדש בהם. ומפורסם בזה דבכל קנין איכא תרתי, עצם הקנין במעשה הקנין, והדעת בקנין[1], ויש לדון מה עיקר הקנין ומה פועל את חלות...