מדור מאמרים

נתבאר במאמרים הקודמים ענין 'משפט אלוקי הארץ', שהשי"ת בחר לו לנחלה את ארץ ישראל, ששם הוא שוכן, ומנהיג את כל ענייני הארץ בעצמו, בשונה משאר ארצות שאינו אלא 'אלוקי השמים', שאינו שוכן בארץ ואינו מנהיג אותן אלא על ידי שליחים וממונים. ונתבאר שכל ענין המצוות תלוי בדבר זה, עד שאמרו חז"ל שקיום המצוות בחו"ל אינו אלא כדי שלא ישתכחו מהם כאשר יחזרו, ולולי שהיו עתידים לחזור לארץ לא היה טעם בקיום המצוות בחו"ל. הבנה זו יוצקת משמעות חדשה במהות ענין המצוות, כי לפי תפיסתנו בפשטות, לא אמור להיות חילוק בין המקומות, ואם אנו רואים שמקום המצוות הוא רק בארץ, מתבאר שתוכן המצוות הוא לא כפי שאנו תופסים אותו, אלא יש לו משמעות אחרת. והדבר צריך פירוש. 'לבבתני אחותי כלה' והנה נתבאר מדברי חז"ל [ספרי פרשת עקב, מג] שהטעם שהמצוות אינן שייכות אלא בארץ, הוא מפני שהמצוות...

בחירת האדם הישראלי כתכלית הבריאה - יציאת מצרים במעמד הר סיני הקדוש ברך הוא מתגלה על עם ישראל בנוסח "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הדבר לכאורה מצריך תלמוד מאי טעמא לא התהדר הקב"ה בבריאת האדם או בקיומו, הרי היה מסתבר יותר לומר "אנכי ה' אלוקיך אשר בראתי אתכם" או כהאי גונא, דברים שיותר יחייבו את האדם המקבל את התורה להיות כפוף להוראות הנותן. ולכאורה ביאור הדבר שבנתינת התורה הקדוש ברוך הוא בא להראות לעם ישראל שיש מטרה מיוחדת בבריאת האדם, והיינו שהאדם אינו סתם עוד איזה בריה דוגמת הינשוף או הדומה לו, האדם הוא בריה שהקדוש ברוך הוא פועל עבורו דברים מיוחדים, האדם אינו פירור אבק בעולמו של הקב"ה אלא הוא תכלית הבריאה [כמובן בכדי להשלים את הבריאה כנת' בארוכה בסה"ק דרך ה'], הוא יצור אלוקי עליון וכביכול הקב"ה "טורח" עבורו - וזה היה סמל יציאת...

למעבר לחלק א' הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ב' - ביעור חמץ מפי הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א שנת ה'תשע"ח בתוספת מקצת הערות ממני הקטן ז] בביטול חמץ אנו מדקדקים שלא לומר "ליבטל וליהוי הפקר בעפרא דארעא", (בתוספת וא"ו – וליהוי), שמלשון זה משמע שכוונתו לבטל החמץ וגם להפקירו [ושההפקר יהא כעפרא דארעא], והרי בהפקר אין יוצאים המצוות עשה, והמצווה הוא לבטלו כעפר ולא להפקירו כעפר וכמבואר בראשונים, ולכן ראוי לומר "ליבטל – ליהוי הפקר כעפרא דארעא" בלא וא"ו, שבזה משמע שגוף עשייתו הוא ביטול ולא הפקר, אלא שע"י הביטול נעשה ממילא הפקר. ח] ראוי שמי שאינו מבין ארמית שיאמר התרגום המדויק בלשון הקודש או בשפה המדוברת, וראוי להודיע ש"חמירא" היינו שאור ו"חמיעא" הוא חמץ, [וכמבואר בתרגום אונקלוס], ולא להיפך כמו שנדמה לרבים. ט] ראוי להוסיף כשמבטל ביום...

חובת בדיקה כמה הערות בשיטת תוס' הרע"ב והפר"ח א פסחים ב. משנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. וכתב שם רש"י בודקין - שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. ובתוס שם ד"ה אור העירו ע"ד וז"ל וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל. והנה הרע"ב שם כתב וז"ל בודקין את החמץ - אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע"ג דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם. וכונת הר"ב לבאר בשי' רש"י דאין הבדיקה עצמה מפקיעה איסור ב"י וב"י דהא סגי בביטול כדהק' בתוס', אלא חובת בדיקה הינה גם מדרבנן, דחוששים שאם רק יבטל, שמא...

חובת בדיקה על השוכר או על המשכיר א. בגמ' פסחים ד. איתא בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי תא שמע המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי עיי"ש. האחרונים מקור חיים (סי' תלז ס"ק א') ועיי"ע בפנ"י רש"ש כתבו לתלות צדדי ספק הגמ' בחובת הבדיקה על מי מוטלת, בטעם חיוב בדיקה, האם מטעם "שמא יאכל" וכשי' תוס' הרי שמוטלת הבדיקה על השוכר שחשש זה שייך אצלו דהמשכיר אינו שוהה בבית או שטעם הבדיקה ע"פ מש"כ הר"ב דלא סומכים על ביטול וצריך לבדוק מחשש שמא ימלך מביטולו, או שמא לא ביטל כ"כ יפה כמש"כ הר"ן, ולכן המשכיר שדין ביטול הוא חובתו ממילא מוטלת עליו הבדיקה עיי"ש. והיינו דהגמ' אחר שהסתפקה מהו הטעם...

בסוגייא גיררה חולדה, ובסברת אין לדבר סוף בדברי המהרש"א פסחים ט. משנה אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף: ובגמרא מדיק' טעמא דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה וכו'. והעיר המהרש"א שם (ד"ה גמ' טעמא דלא חזינא) וז"ל ואגופא דמתני' בלא חזינא דשקל דקתני ביה טעמא דא"כ אין לדבר סוף לא קשיא ליה בלאו האי טעמא נמי לא לבעי בדיקה דנימא אכלתו מי לא תנן כו'. ומתרץ המהרש"א בזה"ל: י"ל דודאי האי טעמא אין לדבר סוף לא שייך אלא במבית לבית, ובההוא דמבית לבית וכ"ש מחצר לחצר ומעיר לעיר ודאי דאין חוששין ואפילו חזינא בבית אחד דשקל ומה"ט דא"כ אין לדבר סוף אלא דממקום למקום דאיכא למימר דיש לדבר סוף שיבדוק בפ"א עם בני ביתו זה בזוית זו וזה בזוית זו ובההוא דייקינן ביה דאין חוששין...

א) פסחים לא. איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה וכו' ומי אמר רבא הכי והאמר רמי בר חמא ואמר רבא אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדר׳ נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו, והקשו התוס' שם מ"ט מטלטלי לא הא שעבודא דר"נ שייך גם במטלטלין ותירצו דרק בקרקע אמרי' הכי דבת שיעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן ליה כאילו היא בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לבע״ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן כיון שאילו מכרם או...

א. (ריש פרק כיצד הרגל) הנה בגדר צרורות, מתי נחשב צרורות ומתי לא, נחלקו הראשונים אי תלוי במחובר לגופו או דתלוי אי הולך ומזיק מכח פעולתו ממש, (עיין בהרא"ש שכתב (בסי' א') וז"ל אבל אם דבר המזיק אין מחובר לגוף הבהמה בשעה שמזיק הוא הנקרא צרורות עכ"ל עיי"ש, ועיין בתוס' רבינו פרץ (במתני') דמבואר בדבריו דכל דבר שאין מעורב בו כח המזיק בשעת הנזק אף אי מחובר בגופו [כגון שהיה דליל קשור בו בחבל והתיז הדליל והזיק] הוה צרורות). אמנם איתא ברמב"ם (פ"ב מהל' נזקי ממון ה"י) היה חוט או רצועה קשור ברגליהם ונסתבך כלי באותו חוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ. ולכאו' דבריו אינם מובנים, דהא גופו הוא, והרמ"א (סי' ש"צ ס"י) כבר כתב דדבריו סתומים, וכ"כ הגר"א, וכתב בשיטמ"ק (יז: בד"ה וכתב) וז"ל וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב׳ מהל׳ נזקי ממון לענין תולדות רגל...