מדור מאמרים

בס"ד 'ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים' (פרשת תרומה, שמות פרק כו פסוק טו) למה עצי שטים, למד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומר לו, ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן, אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם על אחת כמה וכמה. מדרש רבה (שם פרשה לה סימן ב, וכ"ה במדרש תנחומא פרשת ויקהל סימן ט) א. האיסור והסכנה בהשחתת עץ מאכל האיסור להשחית עצי מאכל א. בתוה"ק בפרשת שופטים הוזהרנו שלא להשחית עצי מאכל, כפי שנאמר שם (דברים פרק כ פסוק יט): 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור'. האיסור אף ללא מצור ב. אף על פי שהפסוק מדבר רק בעת מצור, כבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ו הלכה ח) שהאיסור הוא...

מהי צדקה שלא לשמה??? >>> הנותן צדקה שיחיה בנו האם מועיל??? >>> האם יכול להתפאר בצדקה??? >>> גדרי מצות צדקה לשם כבוד או לשאר הנאות??? >>> הפריש מעות לצדקה ונגנבו??? >>> חלק הנותן והמקבל בנתינת צדקה. >>> התורם מעות מעשר לשם כבוד האם יצא??? >>> האם יכול להתפאר בשאר מצות??? >>> מה גודל שכר המצוה לשמה ושלא לשמה??? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּלאִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. (שמות כה, ב) וכתב רש"י ויקחו לי תרומה, לִי לִשְׁמִי. ע"מ שיחיה בני והנה מצינו בגמ' בפסחים (ח,א) וכן בראש השנה (ד,א) וכן בב"ב (י,ב), האומר סלע זו בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור, וכתב רש"י שהוא צדיק גמור בדבר זה, ולא אומרים שעושה שלא לשמה אלא מקיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה ומתכוון...

עיון בדעת התוס' בגדר חובת הגדת עדות. א. הובא בתחילת הכתבים בנידון דידן נקרא "חובת הגדת עדות". והדין הוא היודע עדות לחבירו (ויש לחברו תועלת בה) חייב להעיד. והנה ע"פ דברי רש"י. והמבואר ע"פ ביאור הגרי"פ פערלא (סה"מ לרס"ג עשה פ"ד), הא דאיכא חובה להעיד מבואר בבירור. א. בדברי רש"י "עליכם מוטל חובה" דהיא חובה להעיד. ב. דבר זה נלמד מתוך דברי הפס' דכתיב "והוא עד" ואת תיבות אלו מטעימים בניגון המורה על חובה. (דהיינו עם סימן קריאה הנשמע כפקודה. שהיא להעיד). והתוס' לא ביארו כן. [א] אלא ביארו דילפי' מדכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו". ב. ובפשטות יל"ב בדעת התוס'. דמדברי הפס' "אם לא יגיד ונשא עונו" נמצא שראתה התורה אדם שלא מעיד כחוטא, ופשוט שרצון התורה שאדם לא יחטא, על כן מחוייב להעיד. כדי שלא יחטא במניעת הגדתו. והנה בסו"ד (ב"ק נ"ו ע"א ד"ה פשיטא)...

חילקתי לשני חלקים, חלק א', עיקרי הדיון התורני בעניין, חלק ב' התייחסות מבחינה היסטורית, חלק א: נחלקו הראשונים במקור לתענית אסתר ודעותיהם התחלקו לשלושה, דעת הראב"ד וסייעתו, מדכתיב במגילת אסתר (ט-לא) "לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" וכוונתם דדברי הצומות וזעקתם הינו צום תענית אסתר. דעת ר"ת וסייעתו, מדברי הגמ' במס' מגילה (ב' ע"א) "י"ג זמן קהילה לכל הוא" וביאר רבינו תם (מובא ברא"ש) "זמן קהילה לכל היא, שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים" דעת רש"י וסייעתו (ס' הפרדס סי' ר"ד ובמחזור ויטרי...

המקור בתורה לדין חובת הגדת עדות: א. הנידון הראשון בדיני עדות הוא דין הנקרא "חובת הגדת עדות" וכלשון רבינו המחבר בשו"ע (חו"מ סי' כ"ח ס"א) "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד", דין זה נלמד מתוך דברי הכתוב (ויקרא ה - א) "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. והוא עד או ראה או ידע. אם לוא יגיד ונשא עונו". פס' זה עוסק בדין הנקרא "שבועת העדות"[1] אך חז"ל הבינו בדעתם הרחבה, שמלבד הדין של שבועת העדות, מסתתר בתוך דברי הפס' דין שהוא אדם אשר יודע עדות לחבירו חייב להעיד. [2] ב. ביאור דברי הפס' במושכל ראשון. "ונפש כי תחטא" - החטא הוא "ושמעה קול אלה" שנשבע לשקר באופן ש"והוא עד או ראה או ידע" ראה מעשה באופן המכשירו להיות עד. "אם לא יגיד" אם לא יעיד אלא ישבע שאינו יודע "ונשא עוונו" חייב קרבן עולה ויורד. וע"פ ביאור זה...

פרק ג' "ענין היציאה אל השדה" הנה השתרש אצל גדולי ומקובלי צפת המנהג לצאת בקבלת שבת אל השדה בכדי להקביל את שבת המלכה, מקור המנהג בפשוטו הוא ע"פ הגמ' בשבת [קיט:] שמבואר שם על ההכנות האמוראים לכבוד שב"ק, ואמרו שם ר' חנינא מיעטף וכו' כמ"ש לעיל ומשמע בגמ' דאף מה שעשה ר"ח לכבוד שבת אינו מעיקר הדין ותקנה קבועה אלא היתה הנהגתו המיוחדת שלו, ואמר בואו נצא לקראת שבת המלכה ואמר בואי כלה בואי כלה[1], בפשטות מבואר בגמ' שהיו ממש יוצאים בכדי להקביל פי השבת, ואף מהרמב"ם הנזכר לעיל אולי יש לדייק כך שכתב: "איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש ומיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת...

תנא ופליג המושג "תנא הוא ופליג" ידוע לנו כמשפט המגיע אחרי שמו של רב. אך לא רק! אבל האמת היא שיחידים הם שנאמר עליהם דבר זה בכמה מקומות בש"ס מובא המושג תנא ופליג אולם רוב ככל זה נאמר על רב וכמו בעירובין נ ב' ועוד כהנה אולם בב"מ ה' א' נאמר גם על ר' חייא שהיה גם רבו של רב ומדמצינו שרב חייא ורב הם תנא ופליג, קמה וגם ניצבה השאלה האם ישנם עוד חכמים שהיו בזמנם של רב חייא ורב שיהיה בכחם לחלוק מדין תנא ופליג, שהסברא נוטה לומר היות ורב ור' חייא היו תלמידיהם של התנאים והיו בסוף דור התנאים רב כחם לחלוק עליהם, והאם ישנם עוד חכמים שהיו באותו הדור גדולים בחכמה כמותם שגם לגבם נאמר דין זה ר' יוחנן ושמואל האם בכלל זה והשמות העולים ראשונה במלכות הנם כמובן ר' יוחנן שהיה מרא דארעא דישראל ואף משמע שהיה תלמיד של רבי כדאיתא בפסחים ג' ב' הנהו תרי תלמידי...

חבורה במלאכת "זורע" א. במשכן: היו זורעים סממני צבע לצורך צביעת תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים, כן נראה מדברי רש״י שבת ע״ג א׳ ד״ה האופה כו׳. אמנם במנחת חינוך פרשת יתרו מצוה ל״ב במוסך השבת אות א׳ כתב דלכאורה במדבר לא היה חרישה וזריעה כי עפר מדבר אינה מצמחת, אך מצינו בתו׳ חולין פ״ח ב׳ דמ״מ בזמן שהיו ישראל במדבר היו זורעין ומצמיח. וכתב דיותר נראה דלא היו חורשין אז לצורך סממנים כי היה מוכן בידם, אך הפירוש "מלאכה שהיתה במשכן" הכונה לאותן דברים שהיו נצרכים להם במשכן כגון דבשביל סממנים היו צריכים לחרוש ולזרוע. וכן כתב הפני יהושע שבת ע״ה א׳ דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסממנין שהיו צריכים למשכן, כי היה מצוי בידן, ואפ״ה כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב עלה. ב. אב מלאכת זורע: שנינו שבת ע״ג ב׳ תנא הזורע והזומר והנוטע...