א] כתב הר"ן בפסחים דף ג' ע"ב מדפי הרי"ף, ז"ל, וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דמסתבר דשליח מבטל, דגבי הפרה וגבי השואל את פרתו הוא דפליגי בה תנאי בפרק השואל אי שלוחו של אדם כמותו, משום דבשואל כתוב בעליו ובהפרה כתוב אישה יקימנו, הא בעלמא כו"ע מודו דשלוחו של אדם כמותו, ואחרים חולקין דכיון דביטול מתורת הפקר נגעי בה וכמו שכתבתי למעלה, שליח ודאי לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום, עכ"ל. וכ"כ הריטב"א בשם הרא"ה שאין שליח להפקר, וכ"כ בספר המכתם, אך המאירי והמהר"ם חלאווה פסקו ששליח מבטל, וכ"ה במ"מ פ"ב ה"ב שהעתיק ד' העיטור ללא חולק, וכן פסקו הטור ושו"ע סו"ס תל"ד.
ולא נתבאר בד' הר"ן עיקר טעמו של דבר דלא מהני שליחות בהפקר, ובחידושי רעק"א פרק השולח כתב, ז"ל, ויעויין בר"ן פ"ק דפסחים שכ' דביטול חמץ דהוא מתורת הפקר א"י לבטל ע"י שליח, שהרי אם אמר לחברו הפקר נכסיי אין בכך כלום, ולא זכיתי להבין איך פשוט לו להר"ן דלא מהני הפקר ע"י שליח, דאמאי לא, וחשבתי לומר דהוי מדין מילי לא מימסרן, אבל באמת הא בררנו מסוגיין דיכול לבטל ע"י שליח, וגם מהפרת נדרים מוכח דכה"ג מהני שליח, אח"כ מצאתי בס' בית מאיר בעזה"י (בסי' ק"כ ס"ד) שהביא דברי הר"ן הנ"ל והניחם בקושיא וכו', עכ"ל. ומכוון דבריו מה שהעלה מתוך הסוגיא פרק האומר דשליחות אחת ישנה אפי' במילי ורק דאין שליח עושה שליח במילי, וע"כ א"א לפרש בטעמא דהר"ן מדין מילי לא מימסרן לשליח, אמנם אח"כ מביא שם רעק"א שיטת המהרי"ט (סי' קכ"ז) הידועה באחרונים, דל"מ הקדש ע"י שליח משום מילי ותמה ע"ז כנ"ל.
ש להעיר במש"כ העיטור להוכיח דלא פליגי אלא בהפרת נדרים וכו', דמה הוצרך לזה, הלא דבר פשוט הוא בכולי ש"ס דשלוחו של אדם כמותו, ולפי"ד הגרע"א י"ל דמוכיח מהפרת נדרים דל"א ע"ז מילי לא מימסרן לשליח וכמו שהוכיח הגרע"א, אך עדיין יל"ע מבעליו עמו, ושו"ר בחי' הגרש"ש קידושין סימן ל"ב שעמד בזה וע"ש משכ"ב.
ב] ותמה אני מאד על רעק"א שלא מצא טעם לד' הר"ן, אלא משום מילי וכשי' המהרי"ט המחודשת שפקפקו בה האחרונים, והרי נתפרש הדבר להדיא בב"י סי' תל"ד הובא לשונו להלן, וכ"ה במאמר חמץ לרשב"ץ אות כ', דהוא משום דהפקר יש לו דין נדר כמש"כ הרמב"ם פ"ב מהל' נדרים, ועי' בשו"ת שיבת ציון (למהר"ש לנדא בן הנוב"י) סימן צ"ה שעמד ע"ז דיש מי שמפרש טעמא דהר"ן משום מילי וזו טעות, ואמנם עיקר הך מלתא דלא מהני נדר ע"י שליח אי"ז תלמוד ערוך, אך כן פשיטא לרבים מרבותינו האחרונים, ובכללם הרעק"א גופיה בגליון הש"ס נזיר י"א ע"א, ובטעמא דמלתא לפי פשוטו הוא כמש"כ הבית מאיר (שם) דהוי דבר שבגופו דכתיב מוצא שפתיך תשמור וגו' ואולם בתשו' חת"ס חיו"ד סימן ר"כ וסימן שכ"א כ' דהא דל"מ נדר ע"י שליח הוא גם מה"ט דמילי לא מימסרן לשליח, וכן נקט בכתבי הגר"ח נזיר י"א.
ועכ"פ מד' הב"י מוכח לא כן, דא"כ מאי שנא ביטול חמץ, וזה פלא על הרע"א וגם על החת"ס, וביותר יל"ע בדברי המהרי"ט אלגאזי בקהלת יעקב תוספת דרבנן מערכת אות ה' סימן קי"ד דנ' מדבריו כד' החת"ס וגם הביא ד' הב"י, וצ"ע.
שו"ר בשו"ת יוסף אומץ להחיד"א סי' נ"ט, שכתב דלטעמא דהב"י דמהני שליחות בביטול חמץ כיון דהוי גילוי דעתא בעלמא, כמו"כ מהני באומר אמרו, כיון שמגלה דעתו שרצונו שיבטלו החמץ עבורו, ולכאו' יש ללמוד מזה לעיקר הבנת דברי הב"י, ועדיין לא זכיתי לרדת לעומקן של דברים, והשי"ת יאיר עיני (ואשמח שיהיו חו"ר הפורום שלוחיו של מקום לזה).
וגם בברכי יוסף כתב שלפ"ד הב"י לא שייך בזה דין מילי, ומשמע שמועיל גם שליח עושה שליח ממש, וצ"ע.
ויש מציאה במאירי בגיטין דכ"ט, שכתב "האומר לשלוחו צא ותרום, אותו שליח יראה שהוא יכול לעשות שליח ואע"ג דמילי נינהו הואיל וישנה באומד ובמחשבה מילי דידה מימסרן לשליח", ולפי"ז ה"נ ביטול חמץ שמועיל במחשבה שליח עושה שליח.
ג] וכתב הב"י ז"ל על מש"כ הטור 'ושלוחו יכול לבטל', וז"ל, כ"כ ה"ה בפ"ב בשם בעל העיטור, וכ"כ ג"כ הר"ן בפ"ק דפסחים, ושי"א דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום ע"כ, ול"נ דאף על גב דביטול מדין הפקר נגעו בו שפיר יכול לבטל ע"י שליח, משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו בגלויי דעתא דלא ניחא ליה דליהוי זכותיה בגויה כלל סגי, א"נ דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר, כדמוכח בפ"ק דנדרים (ז.) וכדכתב הרמב"ם בהלכות נדרים, וכיון דדין נדר יש לו משום הכי לא מהני שליחות, שהאומר לחבירו קבל עלך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום, אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות, עכ"ל. וכן פסק מרן ז"ל בשו"ע סי' תל"ד ס"ד שלוחו יכול לבטל.
ושתי הפירושים צ"ב טובא, ועל הפי' השני כבר תמה הב"ח, וז"ל ולא אבין למה לא נאמר דביטול יש לו כל דין הפקר, ובדין נדר הוא מבטל אותו כשאר הפקר כשמבטל ומפקיר אותו, עכ"ל, וכן הק' הבית מאיר שם במוסגר.
ד] ובשערי ישר ש"ה פכ"ג כתב לפרש בזה, ובהקדם ביאר עיקר מש"כ הרמב"ם דהפקר הוא כמו נדר, וז"ל, ונראה לי שביאור הענין הוא, שהדין שחל על החפץ מועיל לדיני ממונות, דכמו בשור הנסקל שכיון שדין השור להיסקל אין לנו להשגיח כלום על משפט קניני הממון, כמו כן בנידון זה כיון שיחדו הבעלים את החפץ ע"י אמירתם שיהיו הפקר לכל, נעשה דין זה על החפץ שא"צ רשות ורצון עוד מהבעלים, ועי"ז יכול אדם להפקיע קנינו מן החפץ, כיון שחל על החפץ דין זה של תורת הפקר, ודין זה שולל מהחפץ כל כח ושליטה של הבעלים, משו"ה הוי מעשה קנין להפקיע לגמרי קנין הבעלים, דאם ישאר עוד איזה כח לבעלים בזה הוא סותר לענין ההפקר, ומשו"ה כיון שחל על החפץ דין הפקר, זה הוי סיבה ומעשה קנין להפקיע קנין הבעלים לגמרי כדבר המופקר של נכסי הגר שמת, וכמו כן בדין ההפקר מחמת שהבעלים רצו לעשות כן להפקיר וכו', ולפי מה שכתבנו יש לבאר כוונתו, דבכל הפקר דעלמא מה שיוצא מרשות בעלים הוא ע"י התייחדות החפץ להשתמשות כל אדם שזה ענין הדומה לנדר, וגמר ההפקר הוא הפקעת זכות הבעלים, אבל בביטול חמץ ליכא ענין התייחדות החפץ לאיזה השתמשות, אלא רק הפקעת זכותו לחוד, ומה דמהני בחמץ הפקעת זכות ע"י דבור מה דלא מהני בשאר הפקר הוא כמו שכתב הר"ן דבע"כ שאני בטול חמץ, דהרי מהני גם בטול בלב ובהפקר לא מהני דברים שבלב וכו', עכ"ל הנצרך, והיינו שהנדר שבהפקר אי"ז איסור או מצוה שמחייב א"ע, אלא שהוא חלות התפסה בחפץ כמו נדר (וכמו הקדש שהוא נדר), אבל ביטול חמץ הוא הפקר אחר שתחילתו הפקעת זכות הבעלים ולא התפסת הדין בחפץ, וע"כ ל"ה נדר.
אלא שלפענ"ד הדברים אינם עולים בקנה אחד עם ל' מרן ז"ל, דאילו היינו מעיזים פנינו להגיה בדבריו למחוק מלות 'א"נ' אשה"ט, דאז כל דבריו הם ברצף אחד, דביטול אינו כהפקר דסגי בגילוי דעתא ומשו"ה אינו ענין לנדר, אבל לפי הכתוב לפנינו משמע דיש כאן שתי דרכים, דלפי דרך קמא לא הוצרך מרן ז"ל לטעמא דנדר ובלא"ה יש לחלק בין הפקר לביטול, ובדרך בתרא כתב שביטול אינו נדר, ולאו מטעמא דסגי בגילוי דעתא אלא 'אינו ענין לנדר', ומשמע דדבר פשוט הוא, וצ"ע בזה.
ה] וראה בשולחן ערוך הרב סעיף ט"ו, וז"ל, יש אומרים שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו אלא יבטל בעצמו, שהרי האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו, ויש אומרים שהביטול אין צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה, שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו כלל אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהיה שמו נקרא עליו שיעבור עליו, לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו ע"י שליח שאינו חפץ בו כלל די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו, וכן עיקר ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה לסברא הראשונה, עכ"ל, וודאי אין ספק שדבריו לקוחים מן הב"י, ויש בדבריו תוספת הסבר דרק בעינן גילוי דעת ואין כאן עשיית הפקר כלל, ואי"ז פשוט בהבנת ד' הר"ן, אך כ"מ גם במקו"ח בפי' ד' הר"ן, וגילוי דעת זה אפשר ע"י שליח, ועדיין צ"ב. (גם בתו"ד מתחדש דהא דעשאן הכתוב כאילו ברשותו, אי"ז הקנאה מחודשת לענין לעבור עליו בבל יראה, אלא שנקרא שמו עליו וצ"ע בזה).
ו] והיה מקום לפרש בזה, דהנה בטור סי' תל"ו כתב דמן הדין מהני ביטול בלבו וכמ"ש במשניות, ורק דנהגו לומר בפה, ובאמת לא נזכר כלל נוסח ביטול בגמ', רק בהלכות הרי"ף והרמב"ם ובפירש"י, [ועיקר לשון רש"י צ"ב קצת, שכתב בדף ו' ב' הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא וכו', פתח בלבו וסיים באומר, ושו"ר שעמד ע"ז הצל"ח עיי"ש, והעירוני דמצינו כן בכתוב 'ויאמר המן בליבו' (ולפי"ז מתחדש בד' רש"י שצריך להרהר בליבו נוסח הביטול ועי')], ובב"י סי' תל"ד השיג עליו דבד' הירושלמי פ"ג ה"ג משמע להדיא שתקנו נוסח ביטול.
ולפי"ז אולי י"ל דמן הדין אכן הביטול הוא בליבו, ורק דבעינן גם אמירה, וע"ז הוא השליחות על אמירה גרידא, אך אי"ז במשמע כלל, וגם יל"ע אי שייך שליחות על אמירה בעלמא, וגם, דלכאו' י"ל דאם תקנו שיאמר בפיו הרי נאמר בזה שיבטל בפיו ולא בליבו, ואי"ז דין אמירה בפ"ע, וצ"ע.
ז] עוד הקשה הב"ח בתו"ד, ז"ל, אבל לפי דעת רוב גאונים דא"צ להוציא כלל הביטול בשפתיו, אלא במחשב בלבו לחוד סגי, א"כ היאך אפשר לומר שלוחו של אדם כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב, דהא תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך, ומשמע בלבו הוא דצריך לבטל ולא בלבו של שלוחו, עכ"ל.
וילה"ע בזה ביותר, דהנה בב"י ס' תל"ב, ז"ל, וא"ת יברך על ביטול חמץ וי"ל משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב, עכ"ל, וכ"כ בספר המכתם ז' ע"ב 'במה שאין תלוי אלא בכונת הלב לא שייך לברך', ולכאורה יש לעיין ע"ז מהא דתרומה ניטלת במחשבה ומברכין עליה, ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דל"ד, ושו"ר שכבר עמדו ע"ז, דתרומה הלא מצ"ע היא עשיה ככל העשיות, ונאמר בה דינא דניטלת במחשבה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם, אבל ביסוד דינה היא עשיה גמורה, וע"כ גם אם משכח"ל בלב הוי כפה, משא"כ ביטול דכל החפצא שלו הוא רק לב ואי"ז כלל עשיה, ע"כ אין מברכין עליו, וזה מתאים עם לשון המכתם הנ"ל 'במה שאין תלוי אלא בכונת הלב', ודו"ק בזה, ואם כנים הדברים ק' טובא אם שייך שליחות בכגון דא וכמו שהק' הב"ח.
וגם באמת זהו רק לשיטת הראשונים דביטול הוא השבתה בלב ותו לא, וכדמשמע בלשון רש"י ד"ד ע"ב, אבל לשיטת התוספות והר"ן והרבה ראשונים דביטול הוא הפקר, או עכ"פ מעין הפקר, לכאו' נראה פשוט דהוי עשיית חלות ורק דדינא הוא דסגי בלבו, ובאמת הר"ן לקמן הביא די"א שצריך להוציא בשפתיו, וא"כ אין הדבר מתיישב בדעת הב"י שנקט לעיקר דביטול הוי הפקר, וגם בספר המכתם הביא בזה מחלוקת הראשונים ולא הכריע, ואדרבה, מדבריו משמע גם לשיטת הרמב"ם דביטול יש בו איזו עשיה, וע"ש היטב. ולכאו' יש להוכיח כן מד' הגמ' ד"ו ע"ב דא"א לבטל חמץ לאחר זמן איסורו דאינו ברשותו, והרי דביטול הוא עשייה בחפץ, וצ"ע בזה. (וע"ע באמרי בינה דיני פסח סי' ב' מה שדן בביטול חמץ של אחר, ודבריו צ"ע).
ח] שו"ר בשו"ת רעק"א סי' כ"ט (תשו' מפורסמת בענין כתיבה כדיבור) מהגאון רבי וואלף איגר ז"ל דוד הרעק"א, שהק' כן מתרומה שניטלת במחשבה, ותי' שמתקנת חז"ל שלא להפריש רק בדיבור ולא במחשבה ושפיר תקנו ברכה, ובסימן שאח"ז השיב לו הגרעק"א דכיון שאין מצות התרומה נגמרת בהפרשה, אלא צריך ליתנו לכהן, ע"כ הוי הברכה גם ע"ז, משא"כ בביטול שנגמר במחשבה ואין לאחריו מעשה, ע"ש. אח"כ ראיתי מש"כ עוד בזה מרן הרב מפוניבז' זצ"ל (דברי הרב ח"א סי' ט') וע"ש.
והיוצא מהנ"ל דלכאו' מה שדנו הראשונים אם מהני ביטול ע"י שליח זהו רק אי הוי הפקר, אבל אם ביטול אינו אלא השבתה בלב לא שייך ביה תורת שליחות, וגם יש להוסיף ולהעיר בזה, דלא משכח"ל שליחות, דכל היכא שאמר לשליח לבטל ממילא כבר ביטלו בזה גופא שגילה דעתו, ומצאתי הערה זו בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' ר"ט, וז"ל, ועוד אי דאמר ליה לך ובטל את חמצי הרי גמר בדעתו לבטלו והרי הוא מבוטל, עכ"ל. (וכבר הקשה כעי"ז בשיטה לא נודע למי רפ"ב דקידושין גבי תרומה ע"ש, וע"ע בטורי אבן חגיגה ד"י ובקרן אורה נדרים ד"ב).
ט] והנה בספר המכתם מתחלה הביא דעת התוס' בענין ביטול ושקיל וטרי בה, ואח"כ כ' ז"ל, ולפי לשון הר"ם ז"ל (וז"ל הרמב"ם פ"ב ה"ב, ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל) משמע שענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו ממון ואינו חשוב לכלום וכדבר בטל לגמרי, ולפיכך אינו נחשב לכלום להתחייב עליו אחר שעשאו כן, ולדעת כולם אין אדם יכול לעשות בטול לחמץ של בית חבירו ובשליחותו, ואם אין האיש בביתו הרי האיש יכול לבטל במקום שהוא, ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו שהבטול בכל לשון נאמר, וראוי להזכירה בזה כדי לצאת ידי ספק, עכ"ל. אמנם במ"מ על אתר העתיק דברי בעל העיטור ולא הביא דעת החולקים ע"ז.
והיה אפשר לדקדק מדבריו, דלכל השיטות טעם אחד דלא מהני ביטול ע"י שליח וזה טעון פירוש, אמנם מחודש בדבריו שהגם דלא מהני ביטול ע"י שליח מ"מ ע"י אשתו ש"ד, וצ"ב, וגם לכאורה יהיה מה שיהיה הביאור בזה, מוכח דלדעת הרמב"ם הא דלא מהני שליח אי"ז משום דהוי השבתה בלב דלא מתאים בזה כלל שליחות וכמש"נ לעיל, דא"כ גם ע"י אשתו לא יועיל.
ומצינו כן גם בד' האחרונים דאשתו מבטלת, דהנה כלשון המכתם ממש [ואם אין האיש בביתו וכו'] הובא בבית יוסף בשם הכל בו, וכ"ה בשו"ע כאן, וכתב ע"ז הגר"א בביאורו, כמו שכתוב בפרק חלון [עירובין פ' א'] מהו למיגר מדביתהו וכו' אשתו וכו', והיינו דשם מבו' דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ומכוון ד' הגר"א דמשו"ה גם בביטול חמץ אשתו מבטלת שלא מדעתו ושלא בשליחותו.
וכן כתב במור וקציעה וז"ל, אי נמי י"ל דה"ק ואם ידוע שאינו עושה כן אל יעמיד שליח במקומו לבטל, וכן אשתו אל תעשה שליח, אלא מוטב שתבטל היא עצמה ומצוה בה יותר מבשליח, וזה כדי לצאת ידי ספק הדעות החלוקות אם שליח יכול לבטל, לכן הדרך המובחר שתבטל האשה, דעדיפא משליח דכשותף דמיא, שסתם בן אדם מתרצה במעשה אשתו בכיוצא בזה, והרי אמרו אשתו של אדם מערבת עליו שלא מדעתו, וכן המפקיד על דעת אשתו הוא מפקיד, משו"ה אפי' בלי רשות עדיפא משליח ברשות ודוק, עכ"ל.
ובדינא דעירוב איתא במ"ב סי' שס"ז סק"א בשם אחרונים דהוא משום דאשתו כגופו, וצ"ב אטו יכולה גם להפקיר כל נכסיו (שמא יקניטנה וכו'), והרי איכא למאן דאמר ביטול מטעם הפקר, וכן משמע שנקט מרן הב"י עיקר להלכה כדרכו של הר"ן, וכן מבו' בט"ז בתו"ד דאשה יכולה לבטל רק להסוברים דשליח יכול לבטל, דאינה יכולה להפקיר נכסיו. וגם מש"כ המו"ק בתו"ד 'שסתם בן אדם מתרצה במעשה אשתו בכיו"ב', לא הבנתי, דאם אכן זהו טעמו, מה מהני זה להסוברים דא"א לבטל ע"י שליח, וצ"ע.
ובפשוטו בעירוב זו תקנה מחודשת, וצ"ע מה שהשוו האחרונים לביטול חמץ.
ולא נתבאר בד' הר"ן עיקר טעמו של דבר דלא מהני שליחות בהפקר, ובחידושי רעק"א פרק השולח כתב, ז"ל, ויעויין בר"ן פ"ק דפסחים שכ' דביטול חמץ דהוא מתורת הפקר א"י לבטל ע"י שליח, שהרי אם אמר לחברו הפקר נכסיי אין בכך כלום, ולא זכיתי להבין איך פשוט לו להר"ן דלא מהני הפקר ע"י שליח, דאמאי לא, וחשבתי לומר דהוי מדין מילי לא מימסרן, אבל באמת הא בררנו מסוגיין דיכול לבטל ע"י שליח, וגם מהפרת נדרים מוכח דכה"ג מהני שליח, אח"כ מצאתי בס' בית מאיר בעזה"י (בסי' ק"כ ס"ד) שהביא דברי הר"ן הנ"ל והניחם בקושיא וכו', עכ"ל. ומכוון דבריו מה שהעלה מתוך הסוגיא פרק האומר דשליחות אחת ישנה אפי' במילי ורק דאין שליח עושה שליח במילי, וע"כ א"א לפרש בטעמא דהר"ן מדין מילי לא מימסרן לשליח, אמנם אח"כ מביא שם רעק"א שיטת המהרי"ט (סי' קכ"ז) הידועה באחרונים, דל"מ הקדש ע"י שליח משום מילי ותמה ע"ז כנ"ל.
ש להעיר במש"כ העיטור להוכיח דלא פליגי אלא בהפרת נדרים וכו', דמה הוצרך לזה, הלא דבר פשוט הוא בכולי ש"ס דשלוחו של אדם כמותו, ולפי"ד הגרע"א י"ל דמוכיח מהפרת נדרים דל"א ע"ז מילי לא מימסרן לשליח וכמו שהוכיח הגרע"א, אך עדיין יל"ע מבעליו עמו, ושו"ר בחי' הגרש"ש קידושין סימן ל"ב שעמד בזה וע"ש משכ"ב.
ב] ותמה אני מאד על רעק"א שלא מצא טעם לד' הר"ן, אלא משום מילי וכשי' המהרי"ט המחודשת שפקפקו בה האחרונים, והרי נתפרש הדבר להדיא בב"י סי' תל"ד הובא לשונו להלן, וכ"ה במאמר חמץ לרשב"ץ אות כ', דהוא משום דהפקר יש לו דין נדר כמש"כ הרמב"ם פ"ב מהל' נדרים, ועי' בשו"ת שיבת ציון (למהר"ש לנדא בן הנוב"י) סימן צ"ה שעמד ע"ז דיש מי שמפרש טעמא דהר"ן משום מילי וזו טעות, ואמנם עיקר הך מלתא דלא מהני נדר ע"י שליח אי"ז תלמוד ערוך, אך כן פשיטא לרבים מרבותינו האחרונים, ובכללם הרעק"א גופיה בגליון הש"ס נזיר י"א ע"א, ובטעמא דמלתא לפי פשוטו הוא כמש"כ הבית מאיר (שם) דהוי דבר שבגופו דכתיב מוצא שפתיך תשמור וגו' ואולם בתשו' חת"ס חיו"ד סימן ר"כ וסימן שכ"א כ' דהא דל"מ נדר ע"י שליח הוא גם מה"ט דמילי לא מימסרן לשליח, וכן נקט בכתבי הגר"ח נזיר י"א.
ועכ"פ מד' הב"י מוכח לא כן, דא"כ מאי שנא ביטול חמץ, וזה פלא על הרע"א וגם על החת"ס, וביותר יל"ע בדברי המהרי"ט אלגאזי בקהלת יעקב תוספת דרבנן מערכת אות ה' סימן קי"ד דנ' מדבריו כד' החת"ס וגם הביא ד' הב"י, וצ"ע.
שו"ר בשו"ת יוסף אומץ להחיד"א סי' נ"ט, שכתב דלטעמא דהב"י דמהני שליחות בביטול חמץ כיון דהוי גילוי דעתא בעלמא, כמו"כ מהני באומר אמרו, כיון שמגלה דעתו שרצונו שיבטלו החמץ עבורו, ולכאו' יש ללמוד מזה לעיקר הבנת דברי הב"י, ועדיין לא זכיתי לרדת לעומקן של דברים, והשי"ת יאיר עיני (ואשמח שיהיו חו"ר הפורום שלוחיו של מקום לזה).
וגם בברכי יוסף כתב שלפ"ד הב"י לא שייך בזה דין מילי, ומשמע שמועיל גם שליח עושה שליח ממש, וצ"ע.
ויש מציאה במאירי בגיטין דכ"ט, שכתב "האומר לשלוחו צא ותרום, אותו שליח יראה שהוא יכול לעשות שליח ואע"ג דמילי נינהו הואיל וישנה באומד ובמחשבה מילי דידה מימסרן לשליח", ולפי"ז ה"נ ביטול חמץ שמועיל במחשבה שליח עושה שליח.
ג] וכתב הב"י ז"ל על מש"כ הטור 'ושלוחו יכול לבטל', וז"ל, כ"כ ה"ה בפ"ב בשם בעל העיטור, וכ"כ ג"כ הר"ן בפ"ק דפסחים, ושי"א דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום ע"כ, ול"נ דאף על גב דביטול מדין הפקר נגעו בו שפיר יכול לבטל ע"י שליח, משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו בגלויי דעתא דלא ניחא ליה דליהוי זכותיה בגויה כלל סגי, א"נ דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר, כדמוכח בפ"ק דנדרים (ז.) וכדכתב הרמב"ם בהלכות נדרים, וכיון דדין נדר יש לו משום הכי לא מהני שליחות, שהאומר לחבירו קבל עלך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום, אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות, עכ"ל. וכן פסק מרן ז"ל בשו"ע סי' תל"ד ס"ד שלוחו יכול לבטל.
ושתי הפירושים צ"ב טובא, ועל הפי' השני כבר תמה הב"ח, וז"ל ולא אבין למה לא נאמר דביטול יש לו כל דין הפקר, ובדין נדר הוא מבטל אותו כשאר הפקר כשמבטל ומפקיר אותו, עכ"ל, וכן הק' הבית מאיר שם במוסגר.
ד] ובשערי ישר ש"ה פכ"ג כתב לפרש בזה, ובהקדם ביאר עיקר מש"כ הרמב"ם דהפקר הוא כמו נדר, וז"ל, ונראה לי שביאור הענין הוא, שהדין שחל על החפץ מועיל לדיני ממונות, דכמו בשור הנסקל שכיון שדין השור להיסקל אין לנו להשגיח כלום על משפט קניני הממון, כמו כן בנידון זה כיון שיחדו הבעלים את החפץ ע"י אמירתם שיהיו הפקר לכל, נעשה דין זה על החפץ שא"צ רשות ורצון עוד מהבעלים, ועי"ז יכול אדם להפקיע קנינו מן החפץ, כיון שחל על החפץ דין זה של תורת הפקר, ודין זה שולל מהחפץ כל כח ושליטה של הבעלים, משו"ה הוי מעשה קנין להפקיע לגמרי קנין הבעלים, דאם ישאר עוד איזה כח לבעלים בזה הוא סותר לענין ההפקר, ומשו"ה כיון שחל על החפץ דין הפקר, זה הוי סיבה ומעשה קנין להפקיע קנין הבעלים לגמרי כדבר המופקר של נכסי הגר שמת, וכמו כן בדין ההפקר מחמת שהבעלים רצו לעשות כן להפקיר וכו', ולפי מה שכתבנו יש לבאר כוונתו, דבכל הפקר דעלמא מה שיוצא מרשות בעלים הוא ע"י התייחדות החפץ להשתמשות כל אדם שזה ענין הדומה לנדר, וגמר ההפקר הוא הפקעת זכות הבעלים, אבל בביטול חמץ ליכא ענין התייחדות החפץ לאיזה השתמשות, אלא רק הפקעת זכותו לחוד, ומה דמהני בחמץ הפקעת זכות ע"י דבור מה דלא מהני בשאר הפקר הוא כמו שכתב הר"ן דבע"כ שאני בטול חמץ, דהרי מהני גם בטול בלב ובהפקר לא מהני דברים שבלב וכו', עכ"ל הנצרך, והיינו שהנדר שבהפקר אי"ז איסור או מצוה שמחייב א"ע, אלא שהוא חלות התפסה בחפץ כמו נדר (וכמו הקדש שהוא נדר), אבל ביטול חמץ הוא הפקר אחר שתחילתו הפקעת זכות הבעלים ולא התפסת הדין בחפץ, וע"כ ל"ה נדר.
אלא שלפענ"ד הדברים אינם עולים בקנה אחד עם ל' מרן ז"ל, דאילו היינו מעיזים פנינו להגיה בדבריו למחוק מלות 'א"נ' אשה"ט, דאז כל דבריו הם ברצף אחד, דביטול אינו כהפקר דסגי בגילוי דעתא ומשו"ה אינו ענין לנדר, אבל לפי הכתוב לפנינו משמע דיש כאן שתי דרכים, דלפי דרך קמא לא הוצרך מרן ז"ל לטעמא דנדר ובלא"ה יש לחלק בין הפקר לביטול, ובדרך בתרא כתב שביטול אינו נדר, ולאו מטעמא דסגי בגילוי דעתא אלא 'אינו ענין לנדר', ומשמע דדבר פשוט הוא, וצ"ע בזה.
ה] וראה בשולחן ערוך הרב סעיף ט"ו, וז"ל, יש אומרים שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו אלא יבטל בעצמו, שהרי האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו, ויש אומרים שהביטול אין צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה, שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו כלל אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהיה שמו נקרא עליו שיעבור עליו, לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו ע"י שליח שאינו חפץ בו כלל די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו, וכן עיקר ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה לסברא הראשונה, עכ"ל, וודאי אין ספק שדבריו לקוחים מן הב"י, ויש בדבריו תוספת הסבר דרק בעינן גילוי דעת ואין כאן עשיית הפקר כלל, ואי"ז פשוט בהבנת ד' הר"ן, אך כ"מ גם במקו"ח בפי' ד' הר"ן, וגילוי דעת זה אפשר ע"י שליח, ועדיין צ"ב. (גם בתו"ד מתחדש דהא דעשאן הכתוב כאילו ברשותו, אי"ז הקנאה מחודשת לענין לעבור עליו בבל יראה, אלא שנקרא שמו עליו וצ"ע בזה).
ו] והיה מקום לפרש בזה, דהנה בטור סי' תל"ו כתב דמן הדין מהני ביטול בלבו וכמ"ש במשניות, ורק דנהגו לומר בפה, ובאמת לא נזכר כלל נוסח ביטול בגמ', רק בהלכות הרי"ף והרמב"ם ובפירש"י, [ועיקר לשון רש"י צ"ב קצת, שכתב בדף ו' ב' הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא וכו', פתח בלבו וסיים באומר, ושו"ר שעמד ע"ז הצל"ח עיי"ש, והעירוני דמצינו כן בכתוב 'ויאמר המן בליבו' (ולפי"ז מתחדש בד' רש"י שצריך להרהר בליבו נוסח הביטול ועי')], ובב"י סי' תל"ד השיג עליו דבד' הירושלמי פ"ג ה"ג משמע להדיא שתקנו נוסח ביטול.
ולפי"ז אולי י"ל דמן הדין אכן הביטול הוא בליבו, ורק דבעינן גם אמירה, וע"ז הוא השליחות על אמירה גרידא, אך אי"ז במשמע כלל, וגם יל"ע אי שייך שליחות על אמירה בעלמא, וגם, דלכאו' י"ל דאם תקנו שיאמר בפיו הרי נאמר בזה שיבטל בפיו ולא בליבו, ואי"ז דין אמירה בפ"ע, וצ"ע.
ז] עוד הקשה הב"ח בתו"ד, ז"ל, אבל לפי דעת רוב גאונים דא"צ להוציא כלל הביטול בשפתיו, אלא במחשב בלבו לחוד סגי, א"כ היאך אפשר לומר שלוחו של אדם כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב, דהא תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך, ומשמע בלבו הוא דצריך לבטל ולא בלבו של שלוחו, עכ"ל.
וילה"ע בזה ביותר, דהנה בב"י ס' תל"ב, ז"ל, וא"ת יברך על ביטול חמץ וי"ל משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב, עכ"ל, וכ"כ בספר המכתם ז' ע"ב 'במה שאין תלוי אלא בכונת הלב לא שייך לברך', ולכאורה יש לעיין ע"ז מהא דתרומה ניטלת במחשבה ומברכין עליה, ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דל"ד, ושו"ר שכבר עמדו ע"ז, דתרומה הלא מצ"ע היא עשיה ככל העשיות, ונאמר בה דינא דניטלת במחשבה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם, אבל ביסוד דינה היא עשיה גמורה, וע"כ גם אם משכח"ל בלב הוי כפה, משא"כ ביטול דכל החפצא שלו הוא רק לב ואי"ז כלל עשיה, ע"כ אין מברכין עליו, וזה מתאים עם לשון המכתם הנ"ל 'במה שאין תלוי אלא בכונת הלב', ודו"ק בזה, ואם כנים הדברים ק' טובא אם שייך שליחות בכגון דא וכמו שהק' הב"ח.
וגם באמת זהו רק לשיטת הראשונים דביטול הוא השבתה בלב ותו לא, וכדמשמע בלשון רש"י ד"ד ע"ב, אבל לשיטת התוספות והר"ן והרבה ראשונים דביטול הוא הפקר, או עכ"פ מעין הפקר, לכאו' נראה פשוט דהוי עשיית חלות ורק דדינא הוא דסגי בלבו, ובאמת הר"ן לקמן הביא די"א שצריך להוציא בשפתיו, וא"כ אין הדבר מתיישב בדעת הב"י שנקט לעיקר דביטול הוי הפקר, וגם בספר המכתם הביא בזה מחלוקת הראשונים ולא הכריע, ואדרבה, מדבריו משמע גם לשיטת הרמב"ם דביטול יש בו איזו עשיה, וע"ש היטב. ולכאו' יש להוכיח כן מד' הגמ' ד"ו ע"ב דא"א לבטל חמץ לאחר זמן איסורו דאינו ברשותו, והרי דביטול הוא עשייה בחפץ, וצ"ע בזה. (וע"ע באמרי בינה דיני פסח סי' ב' מה שדן בביטול חמץ של אחר, ודבריו צ"ע).
ח] שו"ר בשו"ת רעק"א סי' כ"ט (תשו' מפורסמת בענין כתיבה כדיבור) מהגאון רבי וואלף איגר ז"ל דוד הרעק"א, שהק' כן מתרומה שניטלת במחשבה, ותי' שמתקנת חז"ל שלא להפריש רק בדיבור ולא במחשבה ושפיר תקנו ברכה, ובסימן שאח"ז השיב לו הגרעק"א דכיון שאין מצות התרומה נגמרת בהפרשה, אלא צריך ליתנו לכהן, ע"כ הוי הברכה גם ע"ז, משא"כ בביטול שנגמר במחשבה ואין לאחריו מעשה, ע"ש. אח"כ ראיתי מש"כ עוד בזה מרן הרב מפוניבז' זצ"ל (דברי הרב ח"א סי' ט') וע"ש.
והיוצא מהנ"ל דלכאו' מה שדנו הראשונים אם מהני ביטול ע"י שליח זהו רק אי הוי הפקר, אבל אם ביטול אינו אלא השבתה בלב לא שייך ביה תורת שליחות, וגם יש להוסיף ולהעיר בזה, דלא משכח"ל שליחות, דכל היכא שאמר לשליח לבטל ממילא כבר ביטלו בזה גופא שגילה דעתו, ומצאתי הערה זו בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' ר"ט, וז"ל, ועוד אי דאמר ליה לך ובטל את חמצי הרי גמר בדעתו לבטלו והרי הוא מבוטל, עכ"ל. (וכבר הקשה כעי"ז בשיטה לא נודע למי רפ"ב דקידושין גבי תרומה ע"ש, וע"ע בטורי אבן חגיגה ד"י ובקרן אורה נדרים ד"ב).
ט] והנה בספר המכתם מתחלה הביא דעת התוס' בענין ביטול ושקיל וטרי בה, ואח"כ כ' ז"ל, ולפי לשון הר"ם ז"ל (וז"ל הרמב"ם פ"ב ה"ב, ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל) משמע שענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו ממון ואינו חשוב לכלום וכדבר בטל לגמרי, ולפיכך אינו נחשב לכלום להתחייב עליו אחר שעשאו כן, ולדעת כולם אין אדם יכול לעשות בטול לחמץ של בית חבירו ובשליחותו, ואם אין האיש בביתו הרי האיש יכול לבטל במקום שהוא, ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו שהבטול בכל לשון נאמר, וראוי להזכירה בזה כדי לצאת ידי ספק, עכ"ל. אמנם במ"מ על אתר העתיק דברי בעל העיטור ולא הביא דעת החולקים ע"ז.
והיה אפשר לדקדק מדבריו, דלכל השיטות טעם אחד דלא מהני ביטול ע"י שליח וזה טעון פירוש, אמנם מחודש בדבריו שהגם דלא מהני ביטול ע"י שליח מ"מ ע"י אשתו ש"ד, וצ"ב, וגם לכאורה יהיה מה שיהיה הביאור בזה, מוכח דלדעת הרמב"ם הא דלא מהני שליח אי"ז משום דהוי השבתה בלב דלא מתאים בזה כלל שליחות וכמש"נ לעיל, דא"כ גם ע"י אשתו לא יועיל.
ומצינו כן גם בד' האחרונים דאשתו מבטלת, דהנה כלשון המכתם ממש [ואם אין האיש בביתו וכו'] הובא בבית יוסף בשם הכל בו, וכ"ה בשו"ע כאן, וכתב ע"ז הגר"א בביאורו, כמו שכתוב בפרק חלון [עירובין פ' א'] מהו למיגר מדביתהו וכו' אשתו וכו', והיינו דשם מבו' דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ומכוון ד' הגר"א דמשו"ה גם בביטול חמץ אשתו מבטלת שלא מדעתו ושלא בשליחותו.
וכן כתב במור וקציעה וז"ל, אי נמי י"ל דה"ק ואם ידוע שאינו עושה כן אל יעמיד שליח במקומו לבטל, וכן אשתו אל תעשה שליח, אלא מוטב שתבטל היא עצמה ומצוה בה יותר מבשליח, וזה כדי לצאת ידי ספק הדעות החלוקות אם שליח יכול לבטל, לכן הדרך המובחר שתבטל האשה, דעדיפא משליח דכשותף דמיא, שסתם בן אדם מתרצה במעשה אשתו בכיוצא בזה, והרי אמרו אשתו של אדם מערבת עליו שלא מדעתו, וכן המפקיד על דעת אשתו הוא מפקיד, משו"ה אפי' בלי רשות עדיפא משליח ברשות ודוק, עכ"ל.
ובדינא דעירוב איתא במ"ב סי' שס"ז סק"א בשם אחרונים דהוא משום דאשתו כגופו, וצ"ב אטו יכולה גם להפקיר כל נכסיו (שמא יקניטנה וכו'), והרי איכא למאן דאמר ביטול מטעם הפקר, וכן משמע שנקט מרן הב"י עיקר להלכה כדרכו של הר"ן, וכן מבו' בט"ז בתו"ד דאשה יכולה לבטל רק להסוברים דשליח יכול לבטל, דאינה יכולה להפקיר נכסיו. וגם מש"כ המו"ק בתו"ד 'שסתם בן אדם מתרצה במעשה אשתו בכיו"ב', לא הבנתי, דאם אכן זהו טעמו, מה מהני זה להסוברים דא"א לבטל ע"י שליח, וצ"ע.
ובפשוטו בעירוב זו תקנה מחודשת, וצ"ע מה שהשוו האחרונים לביטול חמץ.
