מקור הדין
איתא בגמ' מסכת עבודה זרה דף עה: – וזה לשון הגמרא:
"תנא וכולן (- היינו כלים שנלקחו מגויים) צריכין טבילה בארבעים סאה מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא (במדבר לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת".
היינו שלומדים מהפסוקים לגבי השלל שלקחו ממדין, שכל כלי שלוקחים מבעלות גוי צריך טבילה.
טעם הדין
מבואר בירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ה' הלכה ט"ו, וזה לשון הירושלמי:
"הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי דברים שיודע שעושין בהן אוכל נפש כגון כוסות מדיחן וטהורין אבל יורות וקומקמין מגעילן בחמין וכולן שנשתמש בהן אע"פ שלא הטביל והגעיל ושף וליבן הרי אילו טהורין תני רבי הושעיה צריך להטביל כהדא רבמי סלק עם רבי יודן נשייא לחמתא דגדר ושאלון כסף מן אילין דאוסינוס שאלון לרבי ירמיה אמר צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל".
היינו שטעם הטבילה הוא להוציא את הכלים מטומאת העכו"ם, ולהכניסם לקדושת ישראל.
האם זה חיוב מדאורייתא או מדרבנן
מפשטות לשון הגמרא, משמע שזה חיוב מדאורייתא כיוון שנלמד מפסוק מפורש.
וכך למד רש"י, וזה לשונו שם (ד"ה זוזא דסרבלא):
"זוזא דסרבלא - מספרים שגוזזים בהן בגדי צמר הואיל וגזירת הכתוב היא ולא משום פילוט איסור דהא חדשים ולא בלעי מידי מצרכת לה טבילה".
היינו שזה גזירת הכתוב.
וכך סוברים גם תוס' ועוד ראשונים.
אמנם הרמב"ם כתב בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ה', וזה לשונו:
"טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם".
היינו שמפשטות לשונו משמע שזה רק מדברי תורה, והלימוד מהפסוק הוא רק אסמכתא. וכך לומדים בדעתו הריטב"א ועוד.
אמנם הכסף משנה מביא שהרשב"א בתשובותיו לומד גם בדעת הרמב"ם שזה מדאורייתא, וזה לשון הכסף משנה:
"ובתשובות הרשב"א כתוב בלשון הזה מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כלם מודים בו ומדברי הרמב"ם יראה שהוא סבור שהיא מדאורייתא ופשטא דשמעתא בשלהי ע"ז הכי משמע טפי עכ"ל. ונראה שטעמו מפני שראה שכתב רבינו ומפי השמועה למדו".
וכן הרמב"ן בפירושו על התורה על הפסוק בפרשת מטות שממנו נלמד דין טבילת כלים, כותב שם וזה לשונו:
"ולבי מהרהר עוד לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו".
היינו שיש דעות לכאן ולכאן.
מקווה הכשר לטבילה
כלים שנטמאו בכל הטומאות, צריך לטבלם או במקווה אשבורן שיש בו ארבעים סאה, או במעיין זוחל שיש בו די מים שהכלי עולה בהם.
אך לענין טבילת כלים שנלקחו מגוי, נתחדש שגם במעיין צריך ארבעים סאה ולא סגי במים שהכלי עולה בהם.
דבר זה נתבאר בגמרא בעבודה זרה שם, וזה לשון הגמרא:
"תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא (במדבר לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת תני בר קפרא מתוך שנאמר (במדבר לא, כג) במי נדה שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך חלק א"כ מה ת"ל במי נדה מים שנדה טובלת בהן הוי אומר ארבעים סאה".
וכך מבאר תוס' שם (ד"ה מים שנדה טובלת בהן), וזה לשונו:
"מים שהנדה טובלת. אע"ג דרביעית סגי להטביל מחטין וצינוריות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ' סאה".
וכך גם נפסק להלכה בטור וזה לשונו (יורה דעה סימן ק"כ סעיף א'):
"הלוקח כלים חדשים מן הנכרי - אסור להשתמש בהן עד שיטבילם טבילה הוגנת בלא חציצה במקוה של ארבעים סאה. וכתב בספר המצוות: אבל לא במעין, אע"ג דמעין מטהר בכלי טמא בכל שהוא, בכלים הלקוחים מן הנכרים צריך מ' סאה".
וכך פסק גם השולחן ערוך וזה לשונו (שם):
"הקונה מהגוי כלי סעודה של מתכות או של זכוכית או כלים המצופים באבר מבפנים אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקווה או מעיין של ארבעים סאה".
