עיקר המבוכה בסוגיא זו היא לתפוס את הענין של בעלות על גוף לענין פרותיו שהנה הארכנו כבר לעיל שגדר הבעלות היא לא בכך שכל ההגדרה של ממון זה בכך שהוא מעמיד שימושים ואז אותו אחד שהוא זכאי בכל שימושי החפץ מוגדר כבעליו (ואז נמצא שבעלים זה אדם בעל "צרור זכויות" ותו לא)
אלא המושג בעלות זה הגדרה ומהות והיינו שהתורה בנויה על הגדרות ומושגים מסוימים וכל דבר שנכנס תחת הגדרה מסוימת אז יש לו דינים מסוימים מכח הגדרה זו.
וכמו שהבאנו לעיל בשם המהרי"ט שהמושג נזירות זה לא אדם שאוסר ע"ע יין תגלחת וטומאת מת (והיינו אדם שנאסר בצרור איסורים) אלא זה אדם שקבל ע"ע להיות נזיר ומי שמוגדר כנזיר הוא נאסר ביין תגלחת וטומאת מת
ועוד הארכנו שכל חלות והגדרה דינית מורכבת מב' חלקים. א. "תוכן" החלות. ב. "משמעות החלות ובנזירות זה מורכב בצורה כזאת שא. תוכן החלות זה להיות "פרוש" ג. משמעות החלות זה להאסר מיין תגלחת וטומאת מת והיינו שהמשמעות והביטוי בפועל של ההגדרה של האדם כפרוש היא בכך שהוא פורש מחמת האיסור מיין תגלחת וטומאת מת
וכעי"ז גם בבעלות שא. תוכן החלות זה שמהות החפץ לעמוד אצלי כמשמש. ב. משמעות החלות זה בכך שבפועל אני "זכאי" שהחפץ ישמשני והיינו שהמשמעות והביטוי בפועל בהגדרה של החפץ כעומד אצלי כמשמש היא בכך שאני בפועל זכאי בחפץ שיעמוד אצלי לשמושיו
וא"כ קשה טובא שבשלמא אם בעלות זה אדם שמחזיק בצרור זכויות אז הוא יכול להתיר מהצרור זכות אחת ולהעביר אותה הלאה אבל אחרי שנמצינו שאי"ז כך אלא בכל בעלות חלה הגדרת בעלות שמהות החפץ לעמוד אצלי כמשמש וממילא משמעות ההגדרה שאני בפועל זכאי בכל החפץ שיעמוד אצלי לשמשני וא"כ קשה איך אפשר ליצור מצב שהחפץ יוגדר כעומד כמשמש לפלוני רק כלפי משמעות אחת מסוימת והרי אם החפץ עומד אצלו כמשמש אז מה ימנע ממנו להיות זכאי שכל החפץ יעמוד אצלו כמשמש (ובקיצור נקודת הקושי היא איך ניתן להציב הגבלה שכל ההגדרה של העמידה של החפץ כמשמש לפלוני תיהיה רק כלפי פרט ספציפי)
ועכ"פ נראה לבאר בזה מספק ביאורים.
א. שיטת הרע"א בדף ל"ד ע"ב וז"ל "הפשט בעיקר המעלה דדקל לפרותיו וכיוצא דלענין זה הזכות בדקל שלו שהפירות גדולים באילן שלו וביותר מבואר כן ברשב"א בסוגיא דכתובות דף נ"ח בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו שהקשה מה מהני יקדשו ידיך לעושיהן מה שייכות יש במעשה ידים לידים בשלמא דקל לפרותיו היינו שיהא הדקל לענין זה הקדש שיהא הפירות הקדש כאילו הקדיש "כל" הדקל ע"ש שמבואר כנ"ל" (רק יש לציין שהרע"א לא ציטט את הרשב"א אלא רק ביאר דבריו)
והיינו שרע"א הבין שבדקל לפרותיו יש לו בעלות על גוף הדקל וממילא הפירות שלו וכך הבין הרשב"א (וזה מוכח מכח זה שהרשב"א הקשה איך שייך דבר כזה שהבעל מקדיש את ידי אשתו לענין מעשה ידיה והרי הגם שהקדיש את "גופה" למה שיקבל את מעשי ידיה שהרי המעשה ידים לא שייך לגוף ויבואר עוד להלן)
וכעי"ז איתא בחזו"א אהע"ז בסימן ע"א ס"ק כ"ב וז"ל "כמו מוכר דקל לפרותיו דהתם קניה ליה לוקח לדקל "וממילא" פירותיו שלו והיינו כנ"ל שהוא בעלים וכתוצאה מבעלותו יש לו שימושים והיינו כנ"ל.
וצ"ב טובא כנ"ל איך הוא מצליח לפצל את בעלותו והנראה לומר כך שהנה איתא לקמן בגמ' בדף צ"ד ע"א מחלוקתם הידועה של ר"מ ור"י האם אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה ושם הציור שלהם היה בקדש אשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכותב רש"י שם שלר"מ לא מהני מחמת סברא וז"ל "שאין אישות לחצאין" ונמצא שלר"י שמהני לעשות כזה תנאי ואז יש אישות לחצאין
וצריך להדגיש ששורש פלוגתתם זה לא בנושא הנקודתי האם בפרשת אישות נאמר שיש חצי אישות שהרי תוס' בכתובות דף נ"ו ע"ב כותב זאת גם לגבי נזירות וז"ל "שאין נזירות לחצאין" (לגבי אדם שהתנה הריני נזיר ע"מ שאני יהיה מותר ביין) וא"כ נמצא שזהו ויכוח עקרוני האם שייך ליצור הגדרה חצויה בהגדרות התורה
וצ"ב הענין שאמאי בכה"ג שהוא עשה תנאי שהוא יפטר משאר וכסות ועונה זה ייחשב חצי אישות.
אלא הביאור הוא שהנה בפשטות המושג תנאי הוא לעשות מעשה על צד וכגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני לא מאתיים זוז אז יוצא שהוא מחיל את החלות קידושין על הצד שבפועל היא תתן לו מאתיים זוז וכשבפועל היא תתן לו את המאתיים זוז יחולו הקידושין ולפי הנ"ל ז"א שהרי בתנאי של הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה שם החלת החלות היא על לא על צד ולמרות זאת זה שייך לפרשת תנאים (ועיי"ש ברש"י שכתב שע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה יש את כל פרשת תנאים כגון תנאי קודם למעשה וכיוצ"ב)
ולכן הנראה לומר בזה שהמושג תנאי הוא כח שנתנה התורה לפועל החלות שיוכל להציב הגבלה לחלות שאותה הוא בא להחיל ואז צורת הענין היא שהוא מחיל חלות קידושין עם הגבלה שהם לא יחולו אא"כ היא תתן לו מאתיים זוז וכשבפועל התנאי יתקיים ע"י נתינת המעות תוסר ההגבלה והחלות תחול
וככל החזיון הזה יש גם במקדש אשה ע"מ שלא יהיה לו כלפיה חיוב של שאר כסות ועונה ששם מחמת חידוש התורה שהוא יכול להגביל את החלות אז בשונה ממקדש אשה ע"מ שתתן לו מאתיים זוז ששם מגביל את החלות הכא הוא יוצר ומחיל חלות מוגבלת שמה לי הגבלה זו מהגבלה זו
וכגון בקדושין שכפי שביארנו במקו"א שמהות הקדושין זה "קנין ברית" והיינו שכפי שביארנו לעיל כל הגדרות התורה מורכבים משני חלקים מהותיים א' תוכן החלות ב' משמעות החלות וא"כ גם בנידון דידן בקידושין א' תוכן החלות הוא שהאשה קנויה לאיש ל"חיים משותפים" והיינו לקשר בין אישי ברובד היותר עמוק ב' משמעות החלות של החיים
המשותפים הוא ששני הצדדים יהיו מחויבים לשני כל מיני חיובים שהבעל יעמיד לאשתו שאר כסות ועונה והאשה תיהיה חייבת לבעלה תשמיש וזהו תהליך תקין של חיי נישואים (וצריך להדגיש שהחיובים הנ"ל מגדירים חיים משותפים רק כשהם באים מכח הגדרת האישות שהרי פשוט שאם אדם ידור לאישה שהוא יעמיד לה שאר כסות ועונה והיא תידור שהיא מתחייבת להעמיד לו ביאה וכיוצ"ב זה לא יגדיר אותם כבעל ואשה ודו"ק היטב כי נכון הוא)
וא"כ בכה"ג שהוא קידש ואמר שזה ע"מ שאני לא חייב לך שאר כסות ועונה הוא בא בעצם בא ליצור חלות קדושין מוגבלת וחצויה והיינו שהוא בא להחיל חצי אישות במובן שיהיו חיים משותפים בצורה חלקית
וצריך להדגיש שההגבלה היא לא בחלק הב' של משמעות הקידושין אלא הוא בא להציב הגבלה בחלק הא' בתוכן של הקידושין (וזה מוכח מכך שתוס' קרה למצב זה חצי אישות) ודו"ק היטב כי נכון הוא
ושו"ר שכ"כ בחזו"א בכתובות לדף נ"ו ע"ב שכתב לגבי התוס שם שאמר כעין רש"י הנ"ל שלפי ר"מ לא מהני לקדש ע"מ שלא יהיה שאר כסות ועונה מחמת שאין קידושין לחצאין בזה"ל "ומש"כ שאין חצאין בקידושין היינו שבשאר כסות ועונה סבר ר"מ דרצון התורה בחיוב זה שזהו אופי החיים וטוב ההנהגה הראוי לעם ישראל" והיינו שהבין שהגבלה זו תשנה את האופי והמהות של הקידושין
והנה צריך להוסיף שמצינו בגמ' בקידושין דף ז' ע"א שלא מהני לקדש חצי אישה מחמת שאיתתא לבי תרי לא חזיא והיינו שהוא בא ליצור קידושין שיאפשרו לה להתקדש לפלוני והגמ' אומרת שזה לא חל שכתוב בתורה "כי יקח איש אישה" אישה ולא חצי אישה
והנה צריך לבאר מה היה צורת קנין זו באשה אם היה מושג של קנין בחצי אישה ונראה בהקדם המושג חצי שהנה כשהחצי הוא מוגדר ומסוים אי"ז חצי אלא שלם וכגון כשיש לאדם קרקע של מאה אמה על מאה אמה והוא מוכר לחבר חמישים אמה מסוימים ומוגדרים מהחצר אז לא הפשט שהוא באמת מוכר לו חצי קרקע שהרי הקרקע של החמישים אמה הוא בעצמותו שלם והא ראייה שהרי בעלמא קרקע של חמישים אמה נחשבת כקרקע שלמה וכל מה שהוא מוגדר כחצי זה בייחס לקרקע של המאה אמה ופה החצי הוא בהגדרה חיצונית גרידא ותו לא והמושג חצי בעצמותו הוא שיש לאדם תפיסה בחצי מהשלם שאז אותו חצי הוא בצורה שאינה מסוימת ומוגדרת (ולכן נפק"מ שאם לאדם יהיה קנין בחפץ כולו לחציו והחפץ היה באורך עשר אמות על עשר אמות אז נמצא שהכולו לחציו זה חמש אמה על חמש אמה אבל אם החפץ יתקטן לשמונה אמות על שמונה אמות אז מעתה הכולו לחציו יהיה רק של ארבע אמות על ארבע אמות שהרי החצי שלו אינו מסוים ודו"ק) ואז בעצם נמצא שיש לו תפיסה בהכול עבור אותו חצי וא"כ גם הכא בקידושין הוא תופס בכל האשה עבור חציה והיינו שהאשה כולה תפוסה אליו לחצי אישות ודו"ק היטב כי נכון הוא ואכמ"ל
וככל החזיון הזה יש גם בדקל לפרותיו לפי הרע"א והיינו שהוא באמת מכר לו את "כל" הדקל ורק הגביל את ההעברה של החפץ שתעבור בצורה מוגבלת לקונה והיינו שכנ"ל כל בעלות ככל החלויות של התורה מורכבת משני חלקים א' תוכן החלות ב' משמעות החלות וגם הכא א' תוכן החלות שהחפץ עומד אצלי לשמשני ב' משמעות החלות שבפועל הבעלים זכאי שהחפץ יעמוד אצלו לשמשו והנה שאדם בא ליצור דקל לפרותיו פירוש העניין הוא יוצר הגבלה בחלות הבעלות והיינו שהחפץ יעמוד רק לפרט מסוים וכנ"ל ההגבלה היא לא בחלק הב' של משמעות הבעלות אלא הגבלה בחלק הא' של תוכן הבעלות ואז נמצא א"כ שיש לו חצי בעלות שהרי כל תפיסתו היא לא לכל החפץ אלא רק לפרט מסוים וספציפי
ואז מכיון שביארנו שהמושג חצי קנין (באישות) הוא תפיסה בהכל לחציו אז גם ה"ה בממון זה תפיסה בכל החפץ לענין חציו וא"כ כשאני מוכר לחברי דקל לפרותיו פירוש הענין שהמוכר מעמיד לו תפיסה בהכול לחציו
וצריך להדגיש שעדיין התפיסה של המוכר נשארת תפיסה בכל החפץ ללא שום הגבלה שהנה הגדרת הבעלות שלו היא כפי שהייתה עד עכשיו שתוכנה שהחפץ יעמוד אצלו לשמשו לגמרי קיימת בצורה מוחלטת שהרי לא עשו בה שום פגימה ורק הכא יש פה כעין קומה נוספת מעל בעלותו שחל לשני תפיסה בהכול לגבי פרט מסוים ודו"ק
ואם ליבך נוקפך לשאול שהרי קי"ל כר"מ שאין אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה וא"כ א"א להגביל גם את הבעלות וז"א שהרי שם איתא בגמ' שבדבר שבממון כו"ע מודו שמהני והביאור בזה ע"פ השער"י בש"ה פ"א שהמושג בעלות זה מושג שקיים ללא דיני התורה (והיינו שזה הגדרה הקודמת לדיני התורה) וזהו תורת משפטי הממון וא"כ ניחא שהוא לא מתנה ע"מ שכתוב בתורה ויל"ע
וכעי"ז איתא ברשב"א בכתובות שכתב שהגמ' הוכיחה שאפשר למכור חצר לאוירה מכך שמצינו שאדם יכול למכור קרקע ולשייר לעצמו את האוויר של החצר ולכאורה צ"ב מה ענין שמיטה אצל הר סיני והיינו מה בכך שאפשר לשייר ואמאי זה מוכיח לענין של גוף לפירות ולפי הנ"ל ניחא שגם המושג של גוף לפירות בנוי מהפרשייה של שיור והגבלה של חלויות שכאמור שורשו בפרשת תנאים
ורק צריך להדגיש שקשה מאוד לומר שזהו כוונת דברי הרע"א ועכ"פ עצם הסברא יכולה להאמר גם לולי דבריו
ב. קנין ברשותו היה אפש"ל ביאור נוסף בדברי הרע"א שהנה מצינו בכמה דוכתי שלגונב חפץ מחברו יש בחפץ הנגנב קנין גזילה ולכן מצינו בכמה דוכתי שגנב לא נעשה גנב (ואולי אינו עובר על לא תגזול) עד שהוא יעשה בחפץ מעשה קנין
והנה ציינו בסימן הקודם את דברי הש"ך בסימן שס"ג ס"ק ח' שכותב שלגנב יש זכויות מסוימות בחפץ מכח קנין זה ששם הש"ך על דברי השו"ע שפסק שאם אדם חפץ מחברו והשתמש בו הוא פטור מלשלם לבעלים על השימוש וכותב שם הש"ך בזה"ל "מוכח מסעיף זה וסעיף שאח"כ במטלטלין דנגזלין אם גזלן יעשה בהן מלאכה ולא פחתן אפי' קיימי לאגרא פטור כיון דגזלן ברשות הגזלן הוו ובדידיה דנפשיה קעביד מלאכה ודו"ק" (וצריך להדגיש שהשימושים שלו לא כי הוא קנה את החפץ בשינוי מעשה וכיוצ"ב כי המקרה שעליו נסוב השו"ע דיבר בכה"ג שהגניבה נשארה כתיקונה הראשון)
ועוד מצינו בנתיה"מ בסימן ר"ב ס"ק ב' שכותב לגבי גנב שגזל קרקע הוא קונה בקנין חצר חפצים שנכנסו לחצר שכותב וז"ל "דלענין לקנות הוי חצירו הגזול גם כן חצרו והרי פשוט שכדי לקנות חפץ בקנין חצר צריך שיהיה לו בחצר קנין מסוים וצ"ב הגדר.
והביאור בזה הוא כך שהנה מצינו בגמ' לעיל בדף ז' ע"א וכן בב"ק דף ס"ח ע"ב וכן בכמה דוכתי שאם אדם גנב חפץ מחברו גם הגנב וגם הנגנב אינם יכולים להקדיש זה (הגנב) לפי שאינו שלו וזה (הנגנב) לפי שאינו ברשותו וא"כ מבואר שלנגנב יש את השלו ולגנב יש את ה"ברשותו" וכבר התבאר למעלה שפירוש המילה ברשותו היא שליטה שהחפץ בשליטתו של הגנב
והביאור בזה הוא כפי שהארכנו בסימן הקודם המושג בעלות מורכב משני חלקים מרכזיים א' הגדרת הבעלות והיינו שחל בחפץ הגדרה שמעתה ואילך מהותו של הממון לעמוד אצלי ב' המשמעות של אותה מהות היא שאני בפועל זכאי בשימושי החפץ ורק במקרה של גניבה לבעלים עדיין נשאר את הגדרת הבעלות שמהות החפץ לעמוד אצלו להשתמש אבל לגנב יש בפועל את כל משמעות הבעלות שהרי מעתה הוא זכאי בשימושי החפץ וזהו המושג קנין גזילה (אמנם צריך להדגיש שעדיין נשאר לבעלים משמעות להגדרת הבעלות שלו והיא שמחמת שמהות החפץ לעמוד אצלו לשימושים אז הוא זכאי שהחפץ יחזור וינתן לו וישמשהו בפועל כבתחילה)
וזהו הברשותו שהנה פשוט לכל בר דעת שבעלים זהו אחד ששולט בחפץ והחפץ תפוס אצלו למרות שיש מקרים שפיזית הוא לא אצלו ממש וזה מחמת שכל השליטה והתפיסה שלו בחפץ זה מחמת זכאותו שהממון יעמוד אצלו ואחד הנפק"מ בשליטה זו היא בכך שאני יכול לפעול בו הגדרות וקביעות כגון הקנאה להדיוט ולגבוה שזה דינים שהוא קובע בחפץ וא"כ בגניבה שבפועל הגנב הוא זה שזכאי בחפץ שיעמוד אצלו לשמשו אז בפועל הוא זה ששולט בחפץ (שהרי בפועל קיים אצלו כל המשמעות של הבעלות) ורק הסיבה שהוא לא יכול למכור את החפץ זה לפי שהחפץ אינו שלו והיינו מחמת שהגדרת ומהות הבעלות של הבעלים לא פקעה שעדיין מהות והגדרת החפץ זה שהוא יעמוד אצל הבעלים וישמשו אז הגנב אינו יכול לבטל את ההגדרה הזו ודו"ק
ולפי"ז ניחא למה הגנב קונה בקרקע בקנין החצר מחמת שהוא זה שמחזיק בקרקע בפועל ע"י הזכאות בקרקע ולכן שכשנכנס חפץ לתוך הקרקע הקרקע מחזיקה את זה בעבורו שהרי כרגע הוא זה ששולט בה ולכן קונה בעבורו.
עכ"פ נמצא שהתוכן של קנין ברשותו זה להחזיק בחפץ כדי להפיק ממנו שימושים והחזקה זו קיימת מחמת הזכאות שיש לו כלפי החפץ וא"כ זהו הביאור בארעי אשבח שהנה כל בעלים הסיבה שהפירות הצומחים על העץ שייכים לו זה מחמת שמחמת היותו בעלים הוא זכאי לקבל מהחפץ את השימושים שהחפץ מעמיד וא"כ הכא בדקל לפרותיו הוא מסר לקונה את אותה זכאות בחפץ לקבל את אותו שימוש ספיציפי וא"כ זה חשיב שהחפץ ברשותו והיינו שהוא שמחמת אותה זכאות הוא חשיב כתופס בדקל (ע"י אותה זכאות) לענין קבלת אותו תשמיש (וצריך להדגיש שבשונה מגניבה שבכה"ג הבעלים אינו יכול להקדיש היא מחמת שהחפץ כולו נלקח מהבעלים אל הגנב אבל הכא הבעלים עדיין זכאי בחפץ לענין שאר שימושיו והוא לא נלקח ממנו לגמרי ולכן הוא יכול להקדיש את החפץ וכך היא ההלכה למעשה שקי"ל שבמוכר דקל לפרותיו הבעלים יכול להקדיש את החפץ)
ולפי"ז הדברים נפלאים עד מאוד שהרי הקשינו איך ניתן לפצל את הבעלות לשניים ולפי הנ"ל זה אתי שפיר מחמת שנמצא שהפיצול הוא אינו בחלק הא' של תוכן הבעלות אלא בחלק הב' של משמעות הבעלות שענינו שהבעלים זכאי בחפץ לקבל את כל שימושיו והמוכר מבודד את משמעות הבעלות ונותן פרט מן משמעות הבעלות ללקוח ואז נמצא שללקוח יש זכאות בחפץ לענין פרט מסוים ואז ניחא מחמת שהגדרות לא ניתן לפצל אבל מכיון שההגדרה בעצמה מזכה אותי באחיזה בחפץ לענין כל שימושיו אז אמאי אין יכולת לתת זכאות אחת לקונה ודו"ק
וצריך להדגיש שזכאותו של הקונה היא לא כמו שיעבוד ששם דין החפץ להיות שלי מחר בתנאי שהלווה לא יפרע את החוב אלא זכאות והחזקה בחפץ לענין שימושיו (למרות שזה שימוש עתידי) והראייה לכך פשוטה שאיתא במאירי בגיטין דף מ"ב ע"ב שבדקל לפרותיו יש לקונה זכות למרוח על הדקל חומרים שיסייעו לגדילת הפירות מש"כ במוכר פירות דקל לחודיה ששם אין לו שום שיג ושיח בהקשר לגוף והיינו כנ"ל שעצם זכאותו היא בחפץ ולא בפירות
ג. קביעת דין בגוף להעמדת הפירות לקונה הסבר נוסף אפשר לבאר במושג גוף לפירות (ללא שייכות לרע"א ונראה בהקדם דברי החידושי הגרש"ש לנדרים סימן ח' שמבאר את מהותו של ההפקר שכתב בזה"ל "ורק עיקר ענין עשיית הפקר שמניח לעשות לכל אדם כחפצם שמצדו ליכא עיכוב שאינו מקפיד על חפצו וכו'" (עיי"ש).
ונראה לבאר דבריו ע"פ מה שהארכנו לעיל שהחיסרון של ממון שאינו ברשותו של הבעלים הוא בכך שתמיד בעלים מכח זכאותו בחפץ הוא מוגדר כשולט בחפץ ומכח שליטה זו הוא יכול לקבוע דינים בחפץ כגון להקדישו וכיוצ"ב ושהחפץ אינו בשליטתו יהיה הטעם אשר יהיה הוא מנוע מלקבוע דינים בחפץ והבאנו את דברי הקצוה"ח שכמו שלא מהני להקדיש בממון שאינו ברשותו כך גם לא ניתן להפקיר ממון שאינו ברשותו
ועוד הארכנו בסימנים הקודמים שישנם שני סוגי בעלויות. א. בעלות של תפיסת יד. ב. בעלות של תפיסת שם. והיינו שבעלות רגילה זה תפיסת יד והיינו שיש פה אדם שתופס בחפץ ע"יז שהוא זכאי שהחפץ יעמוד אצלו לשמשו והיינו תפיסה בחפץ שנעשית ע"י דרישה ותפיסה של האדם בחפץ ויש בעלות של הקדש שרצינו להעלות אפשרות לומר שזה אולי תפיסת שם והיינו שחל בממון מיניה וביה חלות דין שמהות החפץ לעמוד לשימוש גבוה
נמצינו שישנו מושג לקבוע ולהחיל בחפץ דין מסוים שהחפץ יעמוד כמיוחד ומיועד למטרה מסוימת וכעי"ז ממש קיים בהפקר שאני קובע בחפץ דין ייעוד וייחוד שמעתה מהות החפץ לעמוד לשימוש לכל באי עולם וכיון שחל בחפץ קביעה שדינו לעמוד לכל העולם וחלות זו היא סתירה לדיני הבעלות ששם דין החפץ לעמוד אצל הבעלים אז ממילא פוקע הבעלות וזוהי כוונת הגרש"ש (ורק צריך להדגיש שלא הפשט שאם יש אלף איש בעולם אז החלתי בחפץ חלות שהוא יהיה מיוחד ומיועד ל"אלף איש" אלא פשוט ייחדתי את החפץ ל"כולם" וכעין מה שהארכנו במקו"א שממון השבט של הכהנים לא כוונתו שיש חפץ ששייך לכל כהן וכהן בפנ"ע באופן עצמאי אלא הוא שייך לכהנים "כקבוצה ויחידה אחת" וגם הכא ייחדתי את החפץ לכולם כיחידה אחת ולא כייחוד לכל יחיד ויחיד בפנ"ע בצורה עצמאית ודו"ק) ואכמ"ל
והביאור בזה הוא פשוט שהרי המושג הפקר הוא קביעת חלות דין שהאדם קובע בחפץ מכח בעלותו ושליטתו בו ורק הדין שהוא קובע הוא בכך שהחפץ יעמוד ויתייחד להעמדת שימושים לכל באי עולם שיעשו בו כרצונם ואחרי שחלה קביעת דין זו ממילא פוקע בעלותו שנמצא שהוא בעלים על חפץ שדינו לעמוד לכולם ולא רק אצלו ודו"ק
וא"כ ניחא למה בכה"ג שהחפץ אינו ברשותו לא מהני להקדשיו ולהפקירו וזה מחמת שהחפץ אינו ברשותו בשליטתו לקבוע בו דינים.
והנה איתא בנתיה"מ בסימן שד"מ שאם ראובן חייב לשמעון כסף אז ראובן יכול לקבוע "ולייחד" ממון מסוים שהוא יהווה כפרעון החוב וזה עובר לבעלות שמעון ללא שום מעשה קנין.
והביאור בזה שהנה מצינו בר"ן בנדרים דף ג' ע"ב שאדם שאומר הרי עלי נזירות אז הוא נעשה נזיר מיד ואילו האומר הרי עלי קרבן לא חל מיד והביאור בזה מבאר הר"ן שבנזירות הוא לא מחוסר מעשה ואילו בקרבן הוא מחוסר מעשה
והנה המושג מחוסר מעשה זה כשיש סיבה לדבר לחול ורק ישנו מניעה שמונעת מהדבר לחול וזהו החילוק שבקרבן יש מחוסר מעשה מחמת שאמנם אני מחויב להחיל חלות קרבן ורק זה לא חל על אף אחד מבהמותיי מחמת שאין בהמה ספציפית שעליה אמור לחול ההקדש ומכיון שאין שום סיבה שהחלות תחול דווקא על בהמה מסוימת ממילא החלת החלות בפועל מעוכבת ולא חלה עד שאני יקבע וייחד בהמה מסוימת שעליה יחול ההקדש שאז מכיון שהיא אמורה לחול על בהמה ספציפית אין לה שום מניעה מלהחיל את החלות מש"כ שאני מחויב להחיל חלות נזירות (מחמת נדרי) ואין על המחייב שום מניעה מלהחיל את החלות מחמת שישנו גוף ספציפי שעליה היא אמורה לחול (והיינו גופי) ולכן זה חל ונמצא הכא יסוד גדול שכל דבר שמוכרח לחול ואין שום מניעה שהוא יחול אז הוא חל
וכעי"ז הכא בנתיה"מ שמחמת שהלווה מחויב לפרוע את החוב ואני באתי וקבעתי וייחדתי ממון מסוים לפרעון החוב אז המחויבות שלי לפרוע את החוב מחילה על החפץ תורת פרעון ולכן החפץ עובר לרשות המלווה ודו"ק (ואכמ"ל)
והנה צריך להוסיף שבעלמא גם במכירת חפץ מאחד לשני יש את העיקרון הנ"ל שהמוכר קובע דין בחפץ שהוא יעמוד לאדם השני וגם יש את החלק שני חלקים שצריך לממש את הדין ולהוציאו לפועל ולהחיל את החלת הבעלות ואז נמצא שמבחינה מסוימת ישנו מכנה משותף בין קביעת הדין הקיימת בהפקר לבין קביעת הדין שהמוכר פועל שבשניהם הבעלים קובע דין בחפץ שדינו לעמוד לאחרים ורק בהפקר קביעת הדין היא עבור כולם ואילו במקח עבור אדם ספציפי זהו החילוק ותו לא
והנה זה פשוט שעל החלק השני והיינו של מימוש הדין שיחול לקונה חלות בעלות צריך שיהיה איזה מחייב חיצוני ש"יכריח" את מימוש הדין ויחיל את הבעלות
והנה גם בנתינת חפץ מאחד למשנהו שכשהיה הסכם בין אדם לחברו על מכירת חפץ בעד סכום כסף מסוים והבעלים קבע דין בחפץ שהוא יעמוד אל הקונה ונעשה מעשה קנין של נתינת כסף ע"י הקונה ואז בעצם העסקה יצאה אל הפועל אז מחמת המחויבות של המוכר לעסקה אז אותה מחויבות מממשת ומוציאה לפועל את קביעת הדין של המוכר ומחילה את העברת הבעלות מהמוכר לקונה (דהיינו שהמוכרחות של ההסכם ביניהם יכולה להוציא לפועל את מימוש הבעלות מחמת שאין מניעה להכרח זה שהרי הבעלים קבע שהחפץ יעמוד למקבל) ודו"ק
וא"כ אפש"ל שכעין החזיון הזה יש גם בדקל לפרותיו והיינו שבאמת הדקל לא נמצא בבעלותו של הקונה אלא נשאר בשלמות בבעלותו של המוכר ורק כמו שבהפקר וכיוצ"ב ורק הבעלים קבע דין בחפץ שדינו ששימושיו יועמדו אל הלקוח והוי ממש כעין שיעבוד (שבעצם גם שיעבוד עובד באותה צורה שלמלווה יש דין בקרקע שדינה להיות שלו בתנאי שהלווה לא יפרע את החוב)
ורק צריך להדגיש שהנה ציינו לעיל את דברי הנתיה"מ שבשיעבוד נכסים לא צריך לעשות מעשה קנין בקרקע שאותה הוא גובה לפירעון חובו אם בזמן פירעון החוב הלווה לא פרע את חובו ע"י דמים שההכרח והמחויבות של השיעבוד מחיל את הבעלות וא"כ גם הכא מחמת שהוא קבע שיעבוד ודין בדקל שפירותיו יעמדו לקונה אז כשהפירות יצאו לאוויר העולם אז אותו שיעבוד יחיל את הבעלות על הפירות (ורק בשונה מחוב ממון ששם אין קרקע ספציפית שממנה מגיע לו הפירעון אלא מכלל נכסיו אז צריך לקבוע שנכס מסוים הוא יהווה את פירעון החוב אבל הכא שהנכס המסוים שבו הוא רוצה לזכות הוא ספציפי והיינו הפירות של דקל אז השעיבוד פשוט מחיל את החלת הבעלות על הפירות ודו"ק)
ואולי יש להוכיח דבר זה מהריטב"א בב"ב דף ס"ג. ע"א וז"ל "ויש לפרש דהכא כיון שלא שייר לעצמו גוף מסוים דהא ודאי הגוף לגמרי מכרו אלא כדי שלא יהא שיורו דשלב"ל משייר לעצמו שיעבוד בגוף לתפוס בו שיורו ועדיין שיורו דבר שאינו מסוים וכו' כי כשבאים פירות לעולם בכל שנה הוא חוזר וזוכה למפרע בגוף לפירות וכל זמן שאין שם פירות כל הקרקע ללקוח וכו'" (עיי"ש) ובפשטות זה ראייה להגדרה הנ"ל והיינו שאני לא בעלים על הגוף אלא יש לי שעבוד בגוף כדי להוציא ממנו פירות והיינו קביעת דין שפירות הדקל יעמדו לקונה ותו לא והמוכר נשאר הבעלים הגמור
ואמנם ניתן היה לבאר בדבריו (ויש כזו משמעות בדבריו) שבשעה שהפירות יוצאים לעולם הקונה נעשה בעלים גמור על העץ ולכן כיון שהוא בעלים על העץ ממילא הפרות שלו וז"א מחמת שכפי שיתבאר בסימנים הבאים שאין מושג כזה של בעלות לזמן שהזמן הוא אינו מימד בקנין וא"כ אין מקום לביאור זה והביאור הוא כנ"ל ויל"ע
.ד. מעשה קנין בגוף כדי לקנות את הפירות והיינו כך שהנה איתא ברשב"א בכתובות דף נ"ט ע"א לגבי מקרה שאדם אומר על אשתו שיקדשו ידיה לעושיהן והיינו שהוא מוסר להקדש את ידיה של אשתו לענין המלאכות והמעשה ידים שלה (והיינו שהמוצר שהקדש קיבל זה גוף לפירות והיינו אשה למעשה ידיה)
ומקשה הרשב"א בזה"ל "ולעיקר מאי דאמרינן בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו תמיה לי דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש אבל ידי האשה אין קדש חל בהם
חדא דאינו שלו להקדישו וכמקדיש דבר שאינו שלו ולא קרינא ביה "כי יקדיש את ביתו" דמי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העבריים וכדתניא "מאדם" אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריים
ועוד שאין הקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל וכו'
ועוד קשיא לי דהא לא דמי ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה דלכאורה לא קנה הקדש וכו'
והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכר תבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מיבעיא ליה דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ור' מאיר וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה ולא מוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל
וצריך להקדים שדבריו של רשב"א זה מופלאים ועמוקים עד למאוד וננסה להציע בזה מהלך ויהי רצון שלא יצא תקלה מתחת ידינו בזה
והיינו כך ששתי השאלות הראשונות של הרשב"א מובנות עד למאוד שקשה שהבעל בסה"כ זכאי לקבל את מעשי ידי אשתו אבל אי"ז אומר שהאשה נעשית שפחה שלו והוא כלל לא בעלים על עצם גופה כמו שאדם בעלים על עבד כנעני ולכן הוא באמת לא יכול להחיל הקדש בגופה וכן הקושיא השניה שהרי הוא בא להחיל הקדש בבן חורין (והיינו אשתו) ולא תופס הקדש בגופו של אדם בן חורין
אמנם הקושיא השלישית של הרשב"א טעונה ביאור ונראה לבאר זאת בשני אופנים
א' שקושייתו היא שבשלמא אם אדם הקדיש דקל ואת הפירות הדקל "מייצר" אז ניחא שאם יש לי בעלות על הדקל ממילא הפירות שלי אבל הכא המעשה ידים (שבנידון דידן אלו הן הפירות) אינם שייכים לגוף כגוף אלא למי שהפיק אותם ולכן גם אם הוא ימסור את עצם גוף האשה להקדש עדיין מעשה ידיה אינם יהיו שייכים להקדש
ונבאר את הדברים והיינו כך שהנה אם אדם בעלמא יגנוב כלי מחרישה מחברו והוא הלך ונשכר לאדם אחר כדי לחרוש שדהו ואותו גנב השתמש בכלי המחרשה הגנוב כדי לקיים את שכירותו עבור האדם האחר אז פשוט בתכלית שלבעל המחרשה (והיינו הנגנב) לא יהיו אחוזים ב"חרישתו של הגנב" למרות שהכלי שלו ייצר את החרישה מחמת שאת "עצם הפעולה הגנב יצר ע"י הכלי מחרשה" ופשוט הוא
ועוד נראה להקדים הקדמה אחת שהנה איתא בגמ' בנדרים דף י"ג ע"ב שכשאדם הטיל איסור נדר על פיו לענין דיבורו זה מהני וצ"ב שהרי תמיד בכל נדר כשאדם אוסר ככר לחם ע"ע אז בפשטות ביאור הענין שהוא אוסר את ככר הלחם על גופו והרי הכא הוא הטיל איסור נדר על פיו והיינו על גופו וא"כ מיהו הנאסר ומהו הדבר הנאסר שהוא בעצם אוסר את גופו על גופו ואי"ז שייך והנראה פשוט בזה שכל אדם באשר הוא מחולק לשני חלקים א' הגברא ב' הגברא שבגברא והיינו גוף האדם הבשר גידים ועצמות ב' האדם בעצמו שזה כולל את הנשמה (שהיא בעצם עיקרו של האדם וגופו הינו רק ההיכי תמצי שהאדם מתנהל עמו בעולם והנשמה בעצם היא גם זאת שמתניעה מפעילה ומחייה את גופו של האדם) וא"כ באיסור נדר של האוסר פיו לדיבורו פירוש הענין שהוא אוסר את הגברא על הגברא שבגברא והיינו את גוף האדם על האדם בעצמו ודו"ק בזה היטב כי נכון הוא
וכעי"ז הכא שכשאדם פועל פעולות ע"י גופו אז לא הפשט שגופו פעל את הפעולה וכיון שהגוף שייך לבעליו אז הוא מקבל את הפעולה אלא האדם כאדם (והיינו הגברא שבגברא) פועל וטורח ויגע ועמל "ע"י גופו" וזה שייך לאדם בעצמו ולא לגופו ודו"ק היטב כי נכון הוא.
וא"כ הכא המעשה ידים לא שייך לגוף כבשר גידים ועצמות של האדם אלא שייך לאדם כאדם וממילא לא יעזור להקדיש את גוף האשה (וכמו שבמשל הנ"ל אם אדם יקדיש את הכלי מחרשה והגונב יחרוש בכלי אז "החרישה בעצמה" לא תיהיה שייכת להקדש ודו"ק)
וא"כ כנים דברי הרשב"א שלא יועיל להקדיש את גופה לענין מעשה ידיה.
ב' עוד שמעתי לבאר בקושיית הרשב"א כך שהנה שכשאדם בעלים על חפץ הוא לא בעלים על החומר כחומר אלא בעלים על החומר בתורת שהוא ממון וההגדרה של חומר כממון זה בכך שיעודו מהותו ותכליתו של החומר עלי אדמות זה להעמיד שימושים ותועלות
והנה מצינו ברמב"ן בחולין דף ב' שההגדרה של איסורי הנאה זה שאין גופו ממון והביאור בזה שהנה מצינו שני דברים שמוגדרים כאין גופו ממון א. שטר ראייה. ב. כסף והביאור בזה שהשטר כממון מעמיד רק שימוש של לצור ע"פ צלוחיתו כי סוף סוף גוף הממון הוא רק חתיכת נייר וכן בכסף המתכת כממון מעמידה רק שימוש של נוי ויופי ורק אני יכול להפיק מהם שימוש חיצוני שלא קיים בהם מיניה וביה וכגון שבשטר שע"י הכתב ראייה שבו אני יכול להעמיד ראייה וכן מחמת שבני המדינה רואים במתכת דבר שווה ערך אז אפשר להפיק שווי מהחומר גלם של המתכת זו ודו"ק.
ולפי"ז ניחא מחמת שכמו שיהיה חפץ שכל שימוש שקיים בו הוא מזיק אז זה לא יהיה מוגדר כממון מחמת שהוא לא מוגדר כמעמיד שימושים ותועלות אלא רק נזקים וא"כ גם באיסורי הנאה מחמת שכל שימוש שלו אסור ע"פ תורה אז זה נקרא שהוא לא מעמיד שימוש וממילא לו מוגדר כממון שהרי כל שימוש בו יגרום לי לעבור איסור ולא גרע מחפץ שרק מזיק והגם שבאיסורי הנאה מותר להשתמש שימוש שלא כדרך הנאתו עדיין זה לא מגדיר את החפץ כממון מחמת ששימוש שלא כדרך זה שימוש שהחפץ לא מעמיד אלא שימוש שאפשר להפיק מהחפץ ותו לא ואכמ"ל
וא"כ נמצא שישנם בכל חפצא של ממון שני סוגי שימושים. א. שימוש של גופו ממון והיינו שימוש שהממון כממון מעמיד. ב. שימוש של אינו גופו ממון והיינו שימוש שהממון כממון אינו מעמיד זאת אלא אפשר להפיק את השימוש הזה מהממון
ורק צריך להדגיש שגם בתוך השימוש הא' של שימוש שהממון כממון מעמיד ישנם שני סוגי השתמשויות א' שימוש שקיים מהממון מיניה וביה וכגון שאדם בעלים על ככר לחם והלחם כלחם מעמיד שימושי אכילה וב' שימוש כזה שאמנם הממון כממון יעודו ותכליתו להעמידו אבל זהו שימויש שלא קיים בחפץ מיניה וביה אלא שימוש שמפיקים עם הממון והממון רק מאפשר את יצירת שימוש זה וכגון כשאדם בעלים על כלי חפירה שהשימוש שמפיקים עם הכלי הוא חפירת קרקע והיינו יצירת שימוש ותועלת שחיצונית לחפץ
וא"כ זה מה שקשה לרשב"א שבשלמא בדקל הפירות הם שימושים הנובעים מגופו של הממון בעצמו שהרי כח הצמחת הפירות הוא חלק מכח הדקל בעצמו מיניה וביה ואו אז שייך להחיל הקדש על הממון לגבי אותו פרט שיהיה להקדש פרט בממון לגבי השימוש הקיים בו מיניה וביה ואז באמת הפירות לכשיבואו לעולם יהיו שייכים להקדש מחמת שאותם פירות קיימים בדקל מיניה וביה מש"כ בכלי חפירה שם השימוש בדבר הוא חפירה שמפיקים ע"י הממון וזהו שימוש שחיצוני לממון וא"כ בכה"ג שהוא יקדיש את הכלי חפירה לענין החפירה השימוש של החפירה לא יהיה שייך להקדש ולא יהיה קדוש מחמת שחפירה היא חיצונית לחפץ
וכעי"ז הכא שהמעשה ידים זהו שימוש שחיצוני לאשה שהאשה יכולה להפיק מעשה ידים ע"י גופה וא"כ לא ניתן להקדיש את המעשה ידים ע"י הקדש בגופה ויל"ע בזה טובא ולא נהירא לי בזה הגדר כל הצורך
עכ"פ נוטים אנו לומר כפירוש הב' שביארנו ברשב"א מכמה הוכחות א'. שהרי הרשב"א כתב בזה"ל "דהא לא דמי ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו" והיינו שהחלוקה של הרשב"א הייתה לגבי אופי השימוש האם זהו שימוש שקיים בחפץ מיניה וביה או שימוש שחיצוני לחפץ ב'. מכך שהרשב"א הוכיח את דבריו ממצודה שהקשה שאיך אפשר להקדיש מצודה לגבי זה שהיא תיהיה קדושה לענין תפיסת הדגים והיינו ששורש הבעיה הוא אחיד שהשימוש של תפיסת הדגים ע"י המצודה הוא חיצוני למצודה ולא שימוש שקיים בו מיניה וביה ודו"ק
עכ"פ ממשיך שם הרשב"א ואומר שמשמע בירושלמי בב"ב פ"ג ה"א שמהני לקנות גוף לענין דבר שאינו יוצא מגופו שכתב שם הירושלמי שאם אדם מוכר חצר לאוירה (והיינו שמוכר את החצר כדי שיוכל להניח חפצים ולהשתמש באויר החצר) מהני אפי' שהאויר אינו יוצא מגוף החצר אלא הוי שימוש שחיצוני לחצר שמי שיש לו את החצר יש לו את שימושי האויר.
והנה הרשב"א בגיטין תירץ על ראייה זו בזה"ל "ואולי נאמר באוירה החורבה הרי הוא כאחת מחלקי החורבה" והיינו כך שהנה בפשטות שכשאדם קונה קרקע זה לא כמו שאדם קונה מטלטלין מחמת שבמטלטלין הוא קונה את ה"חומר" שבדבר מש"כ בקניית קרקע הוא לא קונה את הטון עפר שנמצא באותו קרקע אלא את ה"מקום והשטח"
ובתוספת עומק שבקניית קרקע אני קונה אזור מסוים מן המרחב ורק אותו אזור כולל שלוש חלקים א' החלק של מתחת לפני השטח ב' פני השטח ג' החלל שמעל פני השטח שאותו חלל הוא אינו חלל ריק העומד סתם לעצמו אלא כחלק מהמערכת המוגדרת של המקום והשטח וממילא כשאדם קונה את הקרקע הוא בעצם זכאי בחלל שמעל פני הקרקע מחמת שזהו חלק מהשטח של הקרקע
והראייה לכך פשוטה שהנה פשוט שכאדם יהיה בעלים על שולחן והעץ של השולחן יתכלה כבר לא יהיה לו בעלות מש"כ בקניית קרקע גם אם יוציאו את כל הער מהמקום בעלותו תישאר על השטח ודו"ק (ולכן זהו הסיבה שלא מהני משיכה בקרקע לא כי אין היכי תמצי טכנית מחמת כובד משקלו של הקרקע אל כי זה לא קשור מחמת שאני קונה כנ"ל את השטח והמקום ועל זה לא שייך משיכה ולכן צריך לעשות חזקה וכיוצ"ב שזה מסמל הצהרה שאני משתלט על השטח הזה ואכמ"ל)
וזהו כוונת הרשב"א בדבריו שהוא קונה את אחד מחלקי החורבה והיינו את נחלק השלישי של המקום שזהו החלל שמעליו (והיינו שיש לו תפיסה בקרקע בעצמה שהרי הגדרת הקרקע היא "כשטח"
וא"כ יש לו אחיזה בקרקע בעצמה בכך שהוא זכאי להשתמש בחלק משטחה שזהו החלל שמעליה שהוא כנ"ל חלק משטחה של הקרקע) ויל"ע בזה עוד
עכ"פ מתרץ הרשב"א ומבאר את הגמ' כך וז"ל "ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפרותיו וחצר לאווירה וידים למעשיהן כיון דמ"מ אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקניית כל דהו סגי ואע"פ שאינו יוצא מגופו לגמרי כפרות מן הדקל אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים "בטרחן ותנועתן" וכן האוויר שנראה כאילו הוא חלק מן החצר אבל וכו' וכן קנס ע"י נזקי אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן אינן נמכרין על ידיהן וכו'.
וכעי"ז איתא ברשב"א בשו"ת בח"ב סימן ע"ב שכותב שם לגבי אשה מעוברת שהקנתה את גופה לאדם אשר כדי להניק את בנו לכשתלד שמסתפק בזה"ל "מי אמרינן הואיל ואין החלב מצוי בדדיה עכשיו הוי ליה דשלב"ל או דילמא מדמינן ליה למקנה דקל לפרותיו דעבידי דאתו ומעוברת נמי עביד חלב דאתי וכו'" ועונה הרשב"א בזה"ל "ומ"מ לנדון שלפנינו לכשתמצי לומר שאין כאן קניית גופה קנין גמרו אלא "קנין כל דהוא" כדי שיוכל לקנות "על ידי כן" החלב שלא בא לעולם כענין דקל לפרותיו וכו'.
והמבנה של הרשב"א הוא כך שהמוצר שאותו הוא קונה זה דבר שאינו בעולם והצורה שבה הוא קונה את זה זה ע"י כך שיש לי בגוף הדקל קנין כל דהוא וקנין לשעה וע"י קניית כל דהוא וקנין לשעה הוא מצליח לקנות דבר שאינו בעולם ורק אומר הרשב"א שזה לא מספיק אא"כ הוא יצא ממנו קצת והיינו בידים לעושיהן שזה יוצא ממנו ע"י טרחן ותנועתן של הידים וכן בחצר לאווירה ש"נראה" שהאויר יוצא מהחצר אז לכן מהני וצ"ב כל ענין הנ"ל.
ונראה להקדים את מה שהארכנו לעיל בסימנים הקודמים במהותו של מעשה קנין שהנה איתא בחזו"א בחו"מ סימן כ"ב שככל מעשה קנין מה שמייצר לי בעלות בחפץ זה הגמירות דעת שלי לקנות את החפץ (והיינו הרצון ההחלטי והמוחלט להכניס את החפץ לרשותי) והמעשה קנין בסה"כ מייצר לי גמירות דעת שכשאדם עושה בחפץ מעשה של הוראת בעלות זה מייצר לי יותר גמירות דעת ורצינות לקנותו
ולכאורה ז"א שא"כ לו יצוייר שיהיה אדם שיהיה לו גמירות דעת ללא מעשה קנין (וכגון ברשב"ם בב"ב דף פ"ח ע"א לגבי רב ספרא עיי"ש) אז הוא יוכל לקנות את כל נכסי ההפקר שבעולם גם ללא שהוא יעשה בהם מעשה קנין שהרי מעשה קנין בעצמותו רק יוצר גמירות דעת (והוא כלי עזר גרידא לייצרו גמירות דעת) ואם בכה"ג שיש לו גמירות דעת ללא מעשה קנין זה אמור להועיל על כל נכסי העולם וזה מן הנמנע.
ולכן הנראה לומר כך שהמהות של המעשה קנין זה "השתלטות על החפץ" ורק מעשה קנין מורכב משני חלקים מהותיים. א. השתלטות פיזית והיינו שאני מעכב אותו אצלי באחיזה מציאותית וטכנית. ב. שאני עושה את המעשה שמבטא בתוכנו שליטת בעלות והיינו שבכה"ג שהוא עושה בחפץ תפיסה שיש בתוכנה הוראת בעלות זהו מעשה שמבטא שליטה בתורת בעלים ואכמ"ל
ואז ביאור הענין הוא שישנו הגיון משפטי שאדם שמשתלט על חפץ (ע"י המעשה קנין) הוא זכאי שהחפץ יהפוך להיות תפוס אצלו לשימושים (שכפי שהתבאר לעיל זוהי תוכנה של הגדרת הבעלות) ורק בנכסי הפקר ההגיון המשפטי אומר שמי שהשתלט על החפץ ראשון הוא זה שזכאי להפוך להיות בעליו של החפץ
וא"כ נמצא שגם בשעה שאני עושה בממון מעשה קנין גרידא יש לי איזה "תפיסה ואחיזה בחפץ שיש לי זכות ודין שהחפץ יהיה מעוכב אצלי להפוך להיות ממון הנתון תחת שליטתי" וזהו קנין מסוים שיש לי בחפץ ורק בכה"ג שאדם עושה מעשה קנין שהוא כנ"ל סיבה להפוך את האדם להיות נתון תחת רשותו של האדם אז מכיון שאין מניעה מהמעשה קנין לחול אז הוא חל מחמת כלל שכל דבר שמחויב להיות ואין מניעה שהוא יהיה אז הוא חל (וגם הכא שמעשה קנין מכריח בעלות אז שאין מניעה שתחלו בעלות אז פשוט חלה בעלות) ודו"ק היטב
והנה כפי שנתבאר בסימן הקודם שהוי מושכל פשוט בכל דוכתא שהסיבה שבעלים מוגדר כמחזיק בממון זה ע"י הזכאות שיש לו בחפץ וא"כ כל תפיסה ואחיזה שיש לאדם ע"י זכאותו שיש לו כלפי בממון חשיב כקנין מסוים בו וכמו שיתבאר בסימנים הבאים שמצינו על המושג משכון שחשיב כקנוי לבעלים ומבאר זאת הר"י מיגאש שהכוונה שהוא זכאי במשכון ותו לא ולמרות שהאחיזה במשכון היא בסה"כ דין ושיעבוד גרידא שאני זכאי שהמשכון יהיה שלי בעת פירעון החוב בתנאי שהלווה לא יפרע את חובו בדרך אחרת וכן מצינו בריטב"א בקידושין ששיעבוד נכסים נקרא "חצי קנין" והגם שכל השייכות שלו בנכס היא בכך שיש לו כלפיה דין ושיעבוד שהיא תיהיה שלו בעת פירעון החוב אם הלווה לא יפרע את חובו והמבואר הוא שהוא חשיב כאוחז ותופס בחפץ ע"י כך שהוא זכאי בחפץ שהוא יהיה שלו בחפץ (וצריך להדגיש שאי"ז חשיב כקנין גמור אלא רק כקנין כל דהוא) ודו"ק
ולפי"ז ניחא אמאי לא ניתן לקנות את כל נכסי העולם ללא מעשה קנין מחמת שכדי לקנות נכס הפקר צריך שיהיה לך איזה אחיזה ושליטה בו שעל ידה יהיה לך זכאות להפוך להיות בעלים על החפץ ואכמ"ל
והנה זה פשוט שאם ישנו דקל שיש לו פירות שמחוברים בענפיו ואדם יעשה קנין בדקל עבור קניית הפרות המחוברים למעלה זה יועיל והסיבה לכך פשוטה מחמת שפשוט שכשיש קרקע גדולה והוא עשה חזקה כגון של רפיק ביה פורתא (חרישה מועטת) שזה הוראת בעלים אז הגם שהוא עשה חזקה בחלק מועט של הקרקע זה יקנה את כל הקרקע מחמת שכל הקרקע עומדת כיחידה אחת וא"כ ברגע שהוראתי והצהרתי את בעלותי רק בשטח מועט אפ"ה זה מראה ומוכיח בעלות בכול שטחה של הקרקע וכן בנידון דידן שהפרות עם הגוף הוי כיחידה אחת ולכן מעשה קנין בגוף זה גם הוראת והוכחת בעלות בפירות שלמעלה בענפים ולכן מכיון שעיקר כוונתו זה לקנות את הפרות למעלה אז רק אותם הוא יקנה (והיינו שהוא "תופס ואוחז" בהכול כדי לקנות ורק את הפירות) ופשוט ודו"ק היטב.
ועוד צריך להקדים שהנה הארכנו לעיל שיש מושג של "גופו ממון" והיינו שימוש שהממון בעצם הגדרתו כממון מעמיד אותו (והיינו שזהו שימוש שתכלית ויעוד הממון להעמיד) ומאידך ישנם שימושים שאפשר להפיק ע"י הממון אבל זה לא חלק מתכונות והגדרת הממון וכיון שזהו חלק מתכונות הממון אז השימושים נחשבים כקיימים בממון (אמנם לא בפועל אבל כן קיימים בכח והיינו שהפוטנציאל להעמדת שימושים קיים בו ודו"ק)
וא"כ כמו שביארנו לעיל שהוי דבר פשוט בתכלית שכשיש פירות מחוברים על הדקל אפשר לקנותם ע"י חזקה בגוף הדקל מחמת חיבורים אל הגוף ותפיסה והשתטלות על גוף הדקל זה חשיב כתפיסה והשתלטות על הפירות אז גם הכא מחמת שהפירות נחשבים כקיימים בבכח של הדקל אז מעשה של תפיסה והשתלטות בגוף הדקל יכול להחשב כמעשה של תפיסה והשתלטות גם על הפירות העתידים לבוא וכן מעשה של תפיסה והשתלטות על גוף הקרקע יכול להחשב תפיסה והשתלטות על האוויר שכנ"ל התבאר שתוכן הממון הקיים בקרקע זה בכך שהוא שטח וגם חלל האויר הקיים מעל פני הקרקע חשיב כחלק מהשטח של הקרקע וא"כ מקום זה מתייחס ומשתייך להגדרת הממון של הקרקע שמתחתיה (וזה צריך להדגיש שפשוט שלא חל בעלות על הפירות העתידיים ורק הצלחתי לפעול בהם מעשה של השתלטות מחמת היותם נחשבים כקיימים בדקל ברמה מסוימת).
וא"כ ניחא מה זה לקנות לשעה שמכיון שבתוכן של המעשה קנין ישנו תוכן קנייני שאני "תופס ואוחז" בדקל כדי להופכו להיות נתון תחת שליטתי אז גם הכא שכשאני עושה מעשה קנין בכל הדקל עבור הפירות הנחשבים כמחוברים אליו אז נחשב שיש לי תפיסה ואחיזה (כמובן אחיזה ותפיסה של מעשה קנין) בכל הדקל עבור פירותיו ואז נמצא שהדקל "קנוי" לי ברמה מסוימת
וא"כ זהו הפשט "לקנות לשעה" שדרך הראשונים תמיד בכל דוכתא להתבטאות על מעשה קנין שעדיין לא החיל את חלות הבעלות "קנין לשעה" מחמת שתוכן המעשה קנין זה לתפוס אותו כדי לעכבו אליי
ואז נמצא שצורת הקנין לפי דברי הרשב"א הוא שהאדם עושה מעשה קנין בגוף הדקל עבור קניית הפירות והתוכן של התפיסה הקיים ע"י המעשה קנין נשאר קיים עד שבפועל הפירות יצאו לאוויר העולם והתוכן של האחזקה הקיים מחמת המעשה קנין יתממש ויחיל את הבעלות ואז יפקע לו הקנין בכל הדקל וזהו ממש קנין לשעה
והנה צריך להדגיש דבר נוסף שאחד מהנקודות הבולטות להגדיר את המעשה קנין כמעשה שמבטא השתלטות הוא כפי שנתפרש עי"ז שעושים בו הוראת בעלות וא"כ זהו שכתב הרשב"א שאוויר החצר "נראה" כיוצא מן החצר והיינו שמחמת שהם נראים כעומדים בצורתם המציאותית כיחידה אחת עם הקרקע אז הוראת בעלות בקרקע החצר מורה גם באוויר החצר ודו"ק.
וזה חובה להדגיש שהמושג נראה אינו הצגה בעלמא אלא הכוונה נראות בעצם והיינו שכיון שהחלל שמעל גבי הקרקע קיים בתוך תוכנו והגדרתו של הממון אז הוראת בעלות בקרקע היא בעצם הוראת בעלות באוויר הקרקע
ועוד נקודה צריך להדגיש שישנו חילוק מהותי בין הפירוש שביארנו עתה לבין הפירוש הקודם ששם הביאור הוא שמה שמחיל את הבעלות בפועל זהו כוחו של הקביעת דין שהוא עשה בחפץ שדינו להעמיד פירות לקונה מש"כ הכא הדבר שמחיל את הבעלות זהו כוחו של המעשה קנין שהוא עדיין קיים בשעה שהפירות יצאו לאוויר העולם והמעשה קנין מחיל את הבעלות ודו"ק היטב כי נכון הוא עד מאוד
וזהו צריך להדגיש שצ"ל לפי"ז ששיטת הרשב"א שחיסורן בדשלב"ל זה חיסרון בכך שלמעשה קנין אין למה להתפס ולהתייחס וא"כ הכא שהוא עושה מעשה קנין בגוף הדקל זה צורה להתייחס גם לפרות העתידיים הנחשבים כטמונים בדקל (מבחינה משפטית ודינית) והויכוח של ר"מ ורבנן בפרות דקל גרידא זה בכה"ג שהוא קנה את הפרות דקל ע"י קנין סודר שאין לקנין על מה ליתייחס והיינו שהקנין בא לקנות חפץ שאינו בעולם.
ועוד נקודה שחשוב לציין שאם לפי הרשב"א המושג דקל לפרותיו הוא בקנייה של הפירות דקל ע"י מעשה קנין בגוף הדקל אז יצא שהמחלוקת של ר"מ ורבנן האם מהני מכירת פירות דקל זה בכה"ג שהוא קונה את הפירות ע"י קנין שאינו נעשה בגוף החפץ אלא בצורה חיצונית לחפץ והיינו ע"י קנין סודר וכיוצ"ב
אמנם יש להקשות טובא על דברינו שהנה איתא ברשב"א לקמן בדף ס"ו ע"ב שמביא את דברי ר"ת בספר הישר שכתב וז"ל "דגבי דשלב"ל זביני אלא דלא הוה סמכא דעתיה וכו' ויפה פירש" והיינו שהביא את מאן דסבירא ליה שהחיסרון של דשלב"ל זה משום חיסרון בגמירות דעת ונראה שמסכים עם דבריו שהרי כותב עליו שיפה פירש ומוכח שזהו החיסרון בדשלב"ל
והיה אפשר לדחוק ולומר שלא כך נקט למעשה אלא רק כתב זאת בתור פירוש נוסף (שהרי הרשב"א הביא שם לעיל מיניה גם את פירוש רש"י) וצע"ג
ועוד יש להקשות על הרשב"א מספר קושיות א. במקרה של אשה לחלבה ובידים לעושיהן צ"ב איזה מעשה קנין הוא עושה בגוף האשה בשביל פרותיה וכי יעשה בה משיכה והגבהה וכו'.
ב. עוד קשה לפי הרשב"א בכתובות ששם הרי מיירי ב"הקדיש" ידים לעושיהן והרי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ שם באמירתו הוא בסה"כ אומר שהוא מקדיש את הפירות דקל וא"כ אין שום אחיזה בגוף וזה כמו שהוא הקנה להדיוט את הממון בקנין סודר שכל ההתייחסות היא אל הפירות בלבד וללא שייכות לגוף
והנה הדבר אברהם בח"ג סימן י"ד הביא את דברי הרשב"א הנ"ל ופירש בו בצורה קצת שונה ונקט שם בביאור הרשב"א בכתובות שכוונתו שיש שני גדרים במושג דקל לפרותיו שזה
א. בדבר שיוצא מגופו כגון פרות דקל שבכה"ג יש לו קנין בגוף ממש לענין פירותיו (וכעין הארעאי אשבח של הרע"א). ב. בדברים שאינם יוצאים מגופו מעשה קנין בגוף כדי לקנות את פרותיו (ועדיין דבריו לא יישבו את הקושיות הנ"ל) וצ"ב היכן הוא ראה זאת בלשון הרשב"א שבדבריו נראה שנקט שהמושג של מעשה קנין בגוף לענין פירותיו קיים גם על פרות דקל וצ"ע וה' יאיר עינינו בתורתו להבין דברי הרשב"א עמוקים אלו
וכעין גדר זה מצינו שנקטו כמה מרבוותא. א. הרבינו יונה בב"ב דף ע"ט ע"ב נוקט שאדם שהקדיש דקל לפרותיו הפרות לא מוגדרים כגידולי הקדש מוכח כנ"ל שלא חל הקדש בדקל אלא בפחיות ולכן הפרות אינם נחשבים גידולי הקדש (עי"ש ואכמ"ל).
ב. שהנה איתא ברש"י בגיטין דף י"ב ע"ב שהמקדיש ידי עבדו אז גופו נעשה קדוש והעבד יכול לעבוד רק פחות פחות משו"פ ומסביר רש"י שכיון שלא חל הקדש על פחות משו"פ אז רק כך המעשה ידים שלו לא יהיו קדושות ויוכל להרוויח כסף ולזון עצמו וכו'
ולכאורה אי נימא שחל הקדש על הגוף לענין המעשה ידים אז כמו שפשוט שאם אדם הקדיש גוף לפרות אז גפ פירות של פחות משו"פ יקדשו מחמת שכיון שהגוף שייך להקדש אז גם מה שיוצא ממנו שייך להקדש ואם כתוב ברש"י שלא חל הקדש בפחות משו"פ מוכח שהפשט הוא שהוא הקדיש את הפירות עצמם ע"י מעשה קנין בגוף העבד וכיון שהקדושה חלה על הפירות בעצמם אז ישנו דין שלא חל הקדש על דבר שהוא פחות משו"פ
ג. שהנה איתא בקצות בסימן ר"ט ס"ק א' לגבי שיטת השו"ע שעובר הוי דשלב"ל והגמ' אומרת בנדה דף מ"א ע"א שלמ"ד ולדות קדשים נעשים קדושים רק בלידתן אז אם אדם נתן לאשה את העובר בתור אתנן אז הוא כבר קנוי לאשה וחל בו דין אתנן ולכן בלידת העובר חל בו חלות קדשים ויוצא שיש עובר קדוש (עיי"ש כל הסוגיא)
ומקשה הקצות איך זה שייך שיקנה לה עובר והרי אין אדם מקנה דשלב"ל ומתרץ שמיירי שהקנה לה את גוף הפרה לעוברה ואז הוי דבר שבא לעולם ולכאורה אם נאמר שהוא נתן לה בעלות על הפרה ולכן יש לו את הולד ממילא (כפי שאר ההסברים הנ"ל) אז יצא שהולד כלל לא אתנן וא"כ מוכח כנ"ל שהוא הקנה לה רק העובר ע"י מעשה קנין בדקל.
ד. תוס' בב"ב דף קמ"ח ע"א שדימה בין התוכן הקיים בקנין אגב לקנין דקל לפרותיו והנה בגדר קנין אגב איתא בדברי יחזקאל בסימן מ"ד אות ז' וז"ל "אבל אם נימא בעיקרו דקנין אגב הוא מטעם דהקנאת קרקע חשיב מעשה קנין על מטלטלין" והיינו שיש פה אותו עיקרון של מעשה קנין בדבר אחד כדי לקנות דבר אחר
ביאור נוסף מצינו במושג דקל לפרותיו
ה. מקום הצימוח שאיתא בקצוה"ח בסימן נ"ט ס"ק ד' שמביא בשם המהר"ם אלשיך שבדקל לפרותיו הוא מקנה לו את מקום הצימוח והיינו שהוא כן מוכר לו מוצר פיזי והיה אפשר לבאר זאת בשני אופנים. א. שמכר לו רק את הענפים שהם הדבר שמצמיח את הסירות. ב. שבכל דקל ישנו חומר פיזיולוגי שהוא מצמיח את הפרות וא"כ את המוצר הזה הוא מוכר לו והבעלים שייר לעצמו את שאר החומר של העץ וצ"ב הגדר ובכלל קשה שזה שייך רק בדקל ולא בשאר גוף לפרות וצ"ע.
אלא המושג בעלות זה הגדרה ומהות והיינו שהתורה בנויה על הגדרות ומושגים מסוימים וכל דבר שנכנס תחת הגדרה מסוימת אז יש לו דינים מסוימים מכח הגדרה זו.
וכמו שהבאנו לעיל בשם המהרי"ט שהמושג נזירות זה לא אדם שאוסר ע"ע יין תגלחת וטומאת מת (והיינו אדם שנאסר בצרור איסורים) אלא זה אדם שקבל ע"ע להיות נזיר ומי שמוגדר כנזיר הוא נאסר ביין תגלחת וטומאת מת
ועוד הארכנו שכל חלות והגדרה דינית מורכבת מב' חלקים. א. "תוכן" החלות. ב. "משמעות החלות ובנזירות זה מורכב בצורה כזאת שא. תוכן החלות זה להיות "פרוש" ג. משמעות החלות זה להאסר מיין תגלחת וטומאת מת והיינו שהמשמעות והביטוי בפועל של ההגדרה של האדם כפרוש היא בכך שהוא פורש מחמת האיסור מיין תגלחת וטומאת מת
וכעי"ז גם בבעלות שא. תוכן החלות זה שמהות החפץ לעמוד אצלי כמשמש. ב. משמעות החלות זה בכך שבפועל אני "זכאי" שהחפץ ישמשני והיינו שהמשמעות והביטוי בפועל בהגדרה של החפץ כעומד אצלי כמשמש היא בכך שאני בפועל זכאי בחפץ שיעמוד אצלי לשמושיו
וא"כ קשה טובא שבשלמא אם בעלות זה אדם שמחזיק בצרור זכויות אז הוא יכול להתיר מהצרור זכות אחת ולהעביר אותה הלאה אבל אחרי שנמצינו שאי"ז כך אלא בכל בעלות חלה הגדרת בעלות שמהות החפץ לעמוד אצלי כמשמש וממילא משמעות ההגדרה שאני בפועל זכאי בכל החפץ שיעמוד אצלי לשמשני וא"כ קשה איך אפשר ליצור מצב שהחפץ יוגדר כעומד כמשמש לפלוני רק כלפי משמעות אחת מסוימת והרי אם החפץ עומד אצלו כמשמש אז מה ימנע ממנו להיות זכאי שכל החפץ יעמוד אצלו כמשמש (ובקיצור נקודת הקושי היא איך ניתן להציב הגבלה שכל ההגדרה של העמידה של החפץ כמשמש לפלוני תיהיה רק כלפי פרט ספציפי)
ועכ"פ נראה לבאר בזה מספק ביאורים.
א. שיטת הרע"א בדף ל"ד ע"ב וז"ל "הפשט בעיקר המעלה דדקל לפרותיו וכיוצא דלענין זה הזכות בדקל שלו שהפירות גדולים באילן שלו וביותר מבואר כן ברשב"א בסוגיא דכתובות דף נ"ח בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו שהקשה מה מהני יקדשו ידיך לעושיהן מה שייכות יש במעשה ידים לידים בשלמא דקל לפרותיו היינו שיהא הדקל לענין זה הקדש שיהא הפירות הקדש כאילו הקדיש "כל" הדקל ע"ש שמבואר כנ"ל" (רק יש לציין שהרע"א לא ציטט את הרשב"א אלא רק ביאר דבריו)
והיינו שרע"א הבין שבדקל לפרותיו יש לו בעלות על גוף הדקל וממילא הפירות שלו וכך הבין הרשב"א (וזה מוכח מכח זה שהרשב"א הקשה איך שייך דבר כזה שהבעל מקדיש את ידי אשתו לענין מעשה ידיה והרי הגם שהקדיש את "גופה" למה שיקבל את מעשי ידיה שהרי המעשה ידים לא שייך לגוף ויבואר עוד להלן)
וכעי"ז איתא בחזו"א אהע"ז בסימן ע"א ס"ק כ"ב וז"ל "כמו מוכר דקל לפרותיו דהתם קניה ליה לוקח לדקל "וממילא" פירותיו שלו והיינו כנ"ל שהוא בעלים וכתוצאה מבעלותו יש לו שימושים והיינו כנ"ל.
וצ"ב טובא כנ"ל איך הוא מצליח לפצל את בעלותו והנראה לומר כך שהנה איתא לקמן בגמ' בדף צ"ד ע"א מחלוקתם הידועה של ר"מ ור"י האם אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה ושם הציור שלהם היה בקדש אשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכותב רש"י שם שלר"מ לא מהני מחמת סברא וז"ל "שאין אישות לחצאין" ונמצא שלר"י שמהני לעשות כזה תנאי ואז יש אישות לחצאין
וצריך להדגיש ששורש פלוגתתם זה לא בנושא הנקודתי האם בפרשת אישות נאמר שיש חצי אישות שהרי תוס' בכתובות דף נ"ו ע"ב כותב זאת גם לגבי נזירות וז"ל "שאין נזירות לחצאין" (לגבי אדם שהתנה הריני נזיר ע"מ שאני יהיה מותר ביין) וא"כ נמצא שזהו ויכוח עקרוני האם שייך ליצור הגדרה חצויה בהגדרות התורה
וצ"ב הענין שאמאי בכה"ג שהוא עשה תנאי שהוא יפטר משאר וכסות ועונה זה ייחשב חצי אישות.
אלא הביאור הוא שהנה בפשטות המושג תנאי הוא לעשות מעשה על צד וכגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני לא מאתיים זוז אז יוצא שהוא מחיל את החלות קידושין על הצד שבפועל היא תתן לו מאתיים זוז וכשבפועל היא תתן לו את המאתיים זוז יחולו הקידושין ולפי הנ"ל ז"א שהרי בתנאי של הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה שם החלת החלות היא על לא על צד ולמרות זאת זה שייך לפרשת תנאים (ועיי"ש ברש"י שכתב שע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה יש את כל פרשת תנאים כגון תנאי קודם למעשה וכיוצ"ב)
ולכן הנראה לומר בזה שהמושג תנאי הוא כח שנתנה התורה לפועל החלות שיוכל להציב הגבלה לחלות שאותה הוא בא להחיל ואז צורת הענין היא שהוא מחיל חלות קידושין עם הגבלה שהם לא יחולו אא"כ היא תתן לו מאתיים זוז וכשבפועל התנאי יתקיים ע"י נתינת המעות תוסר ההגבלה והחלות תחול
וככל החזיון הזה יש גם במקדש אשה ע"מ שלא יהיה לו כלפיה חיוב של שאר כסות ועונה ששם מחמת חידוש התורה שהוא יכול להגביל את החלות אז בשונה ממקדש אשה ע"מ שתתן לו מאתיים זוז ששם מגביל את החלות הכא הוא יוצר ומחיל חלות מוגבלת שמה לי הגבלה זו מהגבלה זו
וכגון בקדושין שכפי שביארנו במקו"א שמהות הקדושין זה "קנין ברית" והיינו שכפי שביארנו לעיל כל הגדרות התורה מורכבים משני חלקים מהותיים א' תוכן החלות ב' משמעות החלות וא"כ גם בנידון דידן בקידושין א' תוכן החלות הוא שהאשה קנויה לאיש ל"חיים משותפים" והיינו לקשר בין אישי ברובד היותר עמוק ב' משמעות החלות של החיים
המשותפים הוא ששני הצדדים יהיו מחויבים לשני כל מיני חיובים שהבעל יעמיד לאשתו שאר כסות ועונה והאשה תיהיה חייבת לבעלה תשמיש וזהו תהליך תקין של חיי נישואים (וצריך להדגיש שהחיובים הנ"ל מגדירים חיים משותפים רק כשהם באים מכח הגדרת האישות שהרי פשוט שאם אדם ידור לאישה שהוא יעמיד לה שאר כסות ועונה והיא תידור שהיא מתחייבת להעמיד לו ביאה וכיוצ"ב זה לא יגדיר אותם כבעל ואשה ודו"ק היטב כי נכון הוא)
וא"כ בכה"ג שהוא קידש ואמר שזה ע"מ שאני לא חייב לך שאר כסות ועונה הוא בא בעצם בא ליצור חלות קדושין מוגבלת וחצויה והיינו שהוא בא להחיל חצי אישות במובן שיהיו חיים משותפים בצורה חלקית
וצריך להדגיש שההגבלה היא לא בחלק הב' של משמעות הקידושין אלא הוא בא להציב הגבלה בחלק הא' בתוכן של הקידושין (וזה מוכח מכך שתוס' קרה למצב זה חצי אישות) ודו"ק היטב כי נכון הוא
ושו"ר שכ"כ בחזו"א בכתובות לדף נ"ו ע"ב שכתב לגבי התוס שם שאמר כעין רש"י הנ"ל שלפי ר"מ לא מהני לקדש ע"מ שלא יהיה שאר כסות ועונה מחמת שאין קידושין לחצאין בזה"ל "ומש"כ שאין חצאין בקידושין היינו שבשאר כסות ועונה סבר ר"מ דרצון התורה בחיוב זה שזהו אופי החיים וטוב ההנהגה הראוי לעם ישראל" והיינו שהבין שהגבלה זו תשנה את האופי והמהות של הקידושין
והנה צריך להוסיף שמצינו בגמ' בקידושין דף ז' ע"א שלא מהני לקדש חצי אישה מחמת שאיתתא לבי תרי לא חזיא והיינו שהוא בא ליצור קידושין שיאפשרו לה להתקדש לפלוני והגמ' אומרת שזה לא חל שכתוב בתורה "כי יקח איש אישה" אישה ולא חצי אישה
והנה צריך לבאר מה היה צורת קנין זו באשה אם היה מושג של קנין בחצי אישה ונראה בהקדם המושג חצי שהנה כשהחצי הוא מוגדר ומסוים אי"ז חצי אלא שלם וכגון כשיש לאדם קרקע של מאה אמה על מאה אמה והוא מוכר לחבר חמישים אמה מסוימים ומוגדרים מהחצר אז לא הפשט שהוא באמת מוכר לו חצי קרקע שהרי הקרקע של החמישים אמה הוא בעצמותו שלם והא ראייה שהרי בעלמא קרקע של חמישים אמה נחשבת כקרקע שלמה וכל מה שהוא מוגדר כחצי זה בייחס לקרקע של המאה אמה ופה החצי הוא בהגדרה חיצונית גרידא ותו לא והמושג חצי בעצמותו הוא שיש לאדם תפיסה בחצי מהשלם שאז אותו חצי הוא בצורה שאינה מסוימת ומוגדרת (ולכן נפק"מ שאם לאדם יהיה קנין בחפץ כולו לחציו והחפץ היה באורך עשר אמות על עשר אמות אז נמצא שהכולו לחציו זה חמש אמה על חמש אמה אבל אם החפץ יתקטן לשמונה אמות על שמונה אמות אז מעתה הכולו לחציו יהיה רק של ארבע אמות על ארבע אמות שהרי החצי שלו אינו מסוים ודו"ק) ואז בעצם נמצא שיש לו תפיסה בהכול עבור אותו חצי וא"כ גם הכא בקידושין הוא תופס בכל האשה עבור חציה והיינו שהאשה כולה תפוסה אליו לחצי אישות ודו"ק היטב כי נכון הוא ואכמ"ל
וככל החזיון הזה יש גם בדקל לפרותיו לפי הרע"א והיינו שהוא באמת מכר לו את "כל" הדקל ורק הגביל את ההעברה של החפץ שתעבור בצורה מוגבלת לקונה והיינו שכנ"ל כל בעלות ככל החלויות של התורה מורכבת משני חלקים א' תוכן החלות ב' משמעות החלות וגם הכא א' תוכן החלות שהחפץ עומד אצלי לשמשני ב' משמעות החלות שבפועל הבעלים זכאי שהחפץ יעמוד אצלו לשמשו והנה שאדם בא ליצור דקל לפרותיו פירוש העניין הוא יוצר הגבלה בחלות הבעלות והיינו שהחפץ יעמוד רק לפרט מסוים וכנ"ל ההגבלה היא לא בחלק הב' של משמעות הבעלות אלא הגבלה בחלק הא' של תוכן הבעלות ואז נמצא א"כ שיש לו חצי בעלות שהרי כל תפיסתו היא לא לכל החפץ אלא רק לפרט מסוים וספציפי
ואז מכיון שביארנו שהמושג חצי קנין (באישות) הוא תפיסה בהכל לחציו אז גם ה"ה בממון זה תפיסה בכל החפץ לענין חציו וא"כ כשאני מוכר לחברי דקל לפרותיו פירוש הענין שהמוכר מעמיד לו תפיסה בהכול לחציו
וצריך להדגיש שעדיין התפיסה של המוכר נשארת תפיסה בכל החפץ ללא שום הגבלה שהנה הגדרת הבעלות שלו היא כפי שהייתה עד עכשיו שתוכנה שהחפץ יעמוד אצלו לשמשו לגמרי קיימת בצורה מוחלטת שהרי לא עשו בה שום פגימה ורק הכא יש פה כעין קומה נוספת מעל בעלותו שחל לשני תפיסה בהכול לגבי פרט מסוים ודו"ק
ואם ליבך נוקפך לשאול שהרי קי"ל כר"מ שאין אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה וא"כ א"א להגביל גם את הבעלות וז"א שהרי שם איתא בגמ' שבדבר שבממון כו"ע מודו שמהני והביאור בזה ע"פ השער"י בש"ה פ"א שהמושג בעלות זה מושג שקיים ללא דיני התורה (והיינו שזה הגדרה הקודמת לדיני התורה) וזהו תורת משפטי הממון וא"כ ניחא שהוא לא מתנה ע"מ שכתוב בתורה ויל"ע
וכעי"ז איתא ברשב"א בכתובות שכתב שהגמ' הוכיחה שאפשר למכור חצר לאוירה מכך שמצינו שאדם יכול למכור קרקע ולשייר לעצמו את האוויר של החצר ולכאורה צ"ב מה ענין שמיטה אצל הר סיני והיינו מה בכך שאפשר לשייר ואמאי זה מוכיח לענין של גוף לפירות ולפי הנ"ל ניחא שגם המושג של גוף לפירות בנוי מהפרשייה של שיור והגבלה של חלויות שכאמור שורשו בפרשת תנאים
ורק צריך להדגיש שקשה מאוד לומר שזהו כוונת דברי הרע"א ועכ"פ עצם הסברא יכולה להאמר גם לולי דבריו
ב. קנין ברשותו היה אפש"ל ביאור נוסף בדברי הרע"א שהנה מצינו בכמה דוכתי שלגונב חפץ מחברו יש בחפץ הנגנב קנין גזילה ולכן מצינו בכמה דוכתי שגנב לא נעשה גנב (ואולי אינו עובר על לא תגזול) עד שהוא יעשה בחפץ מעשה קנין
והנה ציינו בסימן הקודם את דברי הש"ך בסימן שס"ג ס"ק ח' שכותב שלגנב יש זכויות מסוימות בחפץ מכח קנין זה ששם הש"ך על דברי השו"ע שפסק שאם אדם חפץ מחברו והשתמש בו הוא פטור מלשלם לבעלים על השימוש וכותב שם הש"ך בזה"ל "מוכח מסעיף זה וסעיף שאח"כ במטלטלין דנגזלין אם גזלן יעשה בהן מלאכה ולא פחתן אפי' קיימי לאגרא פטור כיון דגזלן ברשות הגזלן הוו ובדידיה דנפשיה קעביד מלאכה ודו"ק" (וצריך להדגיש שהשימושים שלו לא כי הוא קנה את החפץ בשינוי מעשה וכיוצ"ב כי המקרה שעליו נסוב השו"ע דיבר בכה"ג שהגניבה נשארה כתיקונה הראשון)
ועוד מצינו בנתיה"מ בסימן ר"ב ס"ק ב' שכותב לגבי גנב שגזל קרקע הוא קונה בקנין חצר חפצים שנכנסו לחצר שכותב וז"ל "דלענין לקנות הוי חצירו הגזול גם כן חצרו והרי פשוט שכדי לקנות חפץ בקנין חצר צריך שיהיה לו בחצר קנין מסוים וצ"ב הגדר.
והביאור בזה הוא כך שהנה מצינו בגמ' לעיל בדף ז' ע"א וכן בב"ק דף ס"ח ע"ב וכן בכמה דוכתי שאם אדם גנב חפץ מחברו גם הגנב וגם הנגנב אינם יכולים להקדיש זה (הגנב) לפי שאינו שלו וזה (הנגנב) לפי שאינו ברשותו וא"כ מבואר שלנגנב יש את השלו ולגנב יש את ה"ברשותו" וכבר התבאר למעלה שפירוש המילה ברשותו היא שליטה שהחפץ בשליטתו של הגנב
והביאור בזה הוא כפי שהארכנו בסימן הקודם המושג בעלות מורכב משני חלקים מרכזיים א' הגדרת הבעלות והיינו שחל בחפץ הגדרה שמעתה ואילך מהותו של הממון לעמוד אצלי ב' המשמעות של אותה מהות היא שאני בפועל זכאי בשימושי החפץ ורק במקרה של גניבה לבעלים עדיין נשאר את הגדרת הבעלות שמהות החפץ לעמוד אצלו להשתמש אבל לגנב יש בפועל את כל משמעות הבעלות שהרי מעתה הוא זכאי בשימושי החפץ וזהו המושג קנין גזילה (אמנם צריך להדגיש שעדיין נשאר לבעלים משמעות להגדרת הבעלות שלו והיא שמחמת שמהות החפץ לעמוד אצלו לשימושים אז הוא זכאי שהחפץ יחזור וינתן לו וישמשהו בפועל כבתחילה)
וזהו הברשותו שהנה פשוט לכל בר דעת שבעלים זהו אחד ששולט בחפץ והחפץ תפוס אצלו למרות שיש מקרים שפיזית הוא לא אצלו ממש וזה מחמת שכל השליטה והתפיסה שלו בחפץ זה מחמת זכאותו שהממון יעמוד אצלו ואחד הנפק"מ בשליטה זו היא בכך שאני יכול לפעול בו הגדרות וקביעות כגון הקנאה להדיוט ולגבוה שזה דינים שהוא קובע בחפץ וא"כ בגניבה שבפועל הגנב הוא זה שזכאי בחפץ שיעמוד אצלו לשמשו אז בפועל הוא זה ששולט בחפץ (שהרי בפועל קיים אצלו כל המשמעות של הבעלות) ורק הסיבה שהוא לא יכול למכור את החפץ זה לפי שהחפץ אינו שלו והיינו מחמת שהגדרת ומהות הבעלות של הבעלים לא פקעה שעדיין מהות והגדרת החפץ זה שהוא יעמוד אצל הבעלים וישמשו אז הגנב אינו יכול לבטל את ההגדרה הזו ודו"ק
ולפי"ז ניחא למה הגנב קונה בקרקע בקנין החצר מחמת שהוא זה שמחזיק בקרקע בפועל ע"י הזכאות בקרקע ולכן שכשנכנס חפץ לתוך הקרקע הקרקע מחזיקה את זה בעבורו שהרי כרגע הוא זה ששולט בה ולכן קונה בעבורו.
עכ"פ נמצא שהתוכן של קנין ברשותו זה להחזיק בחפץ כדי להפיק ממנו שימושים והחזקה זו קיימת מחמת הזכאות שיש לו כלפי החפץ וא"כ זהו הביאור בארעי אשבח שהנה כל בעלים הסיבה שהפירות הצומחים על העץ שייכים לו זה מחמת שמחמת היותו בעלים הוא זכאי לקבל מהחפץ את השימושים שהחפץ מעמיד וא"כ הכא בדקל לפרותיו הוא מסר לקונה את אותה זכאות בחפץ לקבל את אותו שימוש ספיציפי וא"כ זה חשיב שהחפץ ברשותו והיינו שהוא שמחמת אותה זכאות הוא חשיב כתופס בדקל (ע"י אותה זכאות) לענין קבלת אותו תשמיש (וצריך להדגיש שבשונה מגניבה שבכה"ג הבעלים אינו יכול להקדיש היא מחמת שהחפץ כולו נלקח מהבעלים אל הגנב אבל הכא הבעלים עדיין זכאי בחפץ לענין שאר שימושיו והוא לא נלקח ממנו לגמרי ולכן הוא יכול להקדיש את החפץ וכך היא ההלכה למעשה שקי"ל שבמוכר דקל לפרותיו הבעלים יכול להקדיש את החפץ)
ולפי"ז הדברים נפלאים עד מאוד שהרי הקשינו איך ניתן לפצל את הבעלות לשניים ולפי הנ"ל זה אתי שפיר מחמת שנמצא שהפיצול הוא אינו בחלק הא' של תוכן הבעלות אלא בחלק הב' של משמעות הבעלות שענינו שהבעלים זכאי בחפץ לקבל את כל שימושיו והמוכר מבודד את משמעות הבעלות ונותן פרט מן משמעות הבעלות ללקוח ואז נמצא שללקוח יש זכאות בחפץ לענין פרט מסוים ואז ניחא מחמת שהגדרות לא ניתן לפצל אבל מכיון שההגדרה בעצמה מזכה אותי באחיזה בחפץ לענין כל שימושיו אז אמאי אין יכולת לתת זכאות אחת לקונה ודו"ק
וצריך להדגיש שזכאותו של הקונה היא לא כמו שיעבוד ששם דין החפץ להיות שלי מחר בתנאי שהלווה לא יפרע את החוב אלא זכאות והחזקה בחפץ לענין שימושיו (למרות שזה שימוש עתידי) והראייה לכך פשוטה שאיתא במאירי בגיטין דף מ"ב ע"ב שבדקל לפרותיו יש לקונה זכות למרוח על הדקל חומרים שיסייעו לגדילת הפירות מש"כ במוכר פירות דקל לחודיה ששם אין לו שום שיג ושיח בהקשר לגוף והיינו כנ"ל שעצם זכאותו היא בחפץ ולא בפירות
ג. קביעת דין בגוף להעמדת הפירות לקונה הסבר נוסף אפשר לבאר במושג גוף לפירות (ללא שייכות לרע"א ונראה בהקדם דברי החידושי הגרש"ש לנדרים סימן ח' שמבאר את מהותו של ההפקר שכתב בזה"ל "ורק עיקר ענין עשיית הפקר שמניח לעשות לכל אדם כחפצם שמצדו ליכא עיכוב שאינו מקפיד על חפצו וכו'" (עיי"ש).
ונראה לבאר דבריו ע"פ מה שהארכנו לעיל שהחיסרון של ממון שאינו ברשותו של הבעלים הוא בכך שתמיד בעלים מכח זכאותו בחפץ הוא מוגדר כשולט בחפץ ומכח שליטה זו הוא יכול לקבוע דינים בחפץ כגון להקדישו וכיוצ"ב ושהחפץ אינו בשליטתו יהיה הטעם אשר יהיה הוא מנוע מלקבוע דינים בחפץ והבאנו את דברי הקצוה"ח שכמו שלא מהני להקדיש בממון שאינו ברשותו כך גם לא ניתן להפקיר ממון שאינו ברשותו
ועוד הארכנו בסימנים הקודמים שישנם שני סוגי בעלויות. א. בעלות של תפיסת יד. ב. בעלות של תפיסת שם. והיינו שבעלות רגילה זה תפיסת יד והיינו שיש פה אדם שתופס בחפץ ע"יז שהוא זכאי שהחפץ יעמוד אצלו לשמשו והיינו תפיסה בחפץ שנעשית ע"י דרישה ותפיסה של האדם בחפץ ויש בעלות של הקדש שרצינו להעלות אפשרות לומר שזה אולי תפיסת שם והיינו שחל בממון מיניה וביה חלות דין שמהות החפץ לעמוד לשימוש גבוה
נמצינו שישנו מושג לקבוע ולהחיל בחפץ דין מסוים שהחפץ יעמוד כמיוחד ומיועד למטרה מסוימת וכעי"ז ממש קיים בהפקר שאני קובע בחפץ דין ייעוד וייחוד שמעתה מהות החפץ לעמוד לשימוש לכל באי עולם וכיון שחל בחפץ קביעה שדינו לעמוד לכל העולם וחלות זו היא סתירה לדיני הבעלות ששם דין החפץ לעמוד אצל הבעלים אז ממילא פוקע הבעלות וזוהי כוונת הגרש"ש (ורק צריך להדגיש שלא הפשט שאם יש אלף איש בעולם אז החלתי בחפץ חלות שהוא יהיה מיוחד ומיועד ל"אלף איש" אלא פשוט ייחדתי את החפץ ל"כולם" וכעין מה שהארכנו במקו"א שממון השבט של הכהנים לא כוונתו שיש חפץ ששייך לכל כהן וכהן בפנ"ע באופן עצמאי אלא הוא שייך לכהנים "כקבוצה ויחידה אחת" וגם הכא ייחדתי את החפץ לכולם כיחידה אחת ולא כייחוד לכל יחיד ויחיד בפנ"ע בצורה עצמאית ודו"ק) ואכמ"ל
והביאור בזה הוא פשוט שהרי המושג הפקר הוא קביעת חלות דין שהאדם קובע בחפץ מכח בעלותו ושליטתו בו ורק הדין שהוא קובע הוא בכך שהחפץ יעמוד ויתייחד להעמדת שימושים לכל באי עולם שיעשו בו כרצונם ואחרי שחלה קביעת דין זו ממילא פוקע בעלותו שנמצא שהוא בעלים על חפץ שדינו לעמוד לכולם ולא רק אצלו ודו"ק
וא"כ ניחא למה בכה"ג שהחפץ אינו ברשותו לא מהני להקדשיו ולהפקירו וזה מחמת שהחפץ אינו ברשותו בשליטתו לקבוע בו דינים.
והנה איתא בנתיה"מ בסימן שד"מ שאם ראובן חייב לשמעון כסף אז ראובן יכול לקבוע "ולייחד" ממון מסוים שהוא יהווה כפרעון החוב וזה עובר לבעלות שמעון ללא שום מעשה קנין.
והביאור בזה שהנה מצינו בר"ן בנדרים דף ג' ע"ב שאדם שאומר הרי עלי נזירות אז הוא נעשה נזיר מיד ואילו האומר הרי עלי קרבן לא חל מיד והביאור בזה מבאר הר"ן שבנזירות הוא לא מחוסר מעשה ואילו בקרבן הוא מחוסר מעשה
והנה המושג מחוסר מעשה זה כשיש סיבה לדבר לחול ורק ישנו מניעה שמונעת מהדבר לחול וזהו החילוק שבקרבן יש מחוסר מעשה מחמת שאמנם אני מחויב להחיל חלות קרבן ורק זה לא חל על אף אחד מבהמותיי מחמת שאין בהמה ספציפית שעליה אמור לחול ההקדש ומכיון שאין שום סיבה שהחלות תחול דווקא על בהמה מסוימת ממילא החלת החלות בפועל מעוכבת ולא חלה עד שאני יקבע וייחד בהמה מסוימת שעליה יחול ההקדש שאז מכיון שהיא אמורה לחול על בהמה ספציפית אין לה שום מניעה מלהחיל את החלות מש"כ שאני מחויב להחיל חלות נזירות (מחמת נדרי) ואין על המחייב שום מניעה מלהחיל את החלות מחמת שישנו גוף ספציפי שעליה היא אמורה לחול (והיינו גופי) ולכן זה חל ונמצא הכא יסוד גדול שכל דבר שמוכרח לחול ואין שום מניעה שהוא יחול אז הוא חל
וכעי"ז הכא בנתיה"מ שמחמת שהלווה מחויב לפרוע את החוב ואני באתי וקבעתי וייחדתי ממון מסוים לפרעון החוב אז המחויבות שלי לפרוע את החוב מחילה על החפץ תורת פרעון ולכן החפץ עובר לרשות המלווה ודו"ק (ואכמ"ל)
והנה צריך להוסיף שבעלמא גם במכירת חפץ מאחד לשני יש את העיקרון הנ"ל שהמוכר קובע דין בחפץ שהוא יעמוד לאדם השני וגם יש את החלק שני חלקים שצריך לממש את הדין ולהוציאו לפועל ולהחיל את החלת הבעלות ואז נמצא שמבחינה מסוימת ישנו מכנה משותף בין קביעת הדין הקיימת בהפקר לבין קביעת הדין שהמוכר פועל שבשניהם הבעלים קובע דין בחפץ שדינו לעמוד לאחרים ורק בהפקר קביעת הדין היא עבור כולם ואילו במקח עבור אדם ספציפי זהו החילוק ותו לא
והנה זה פשוט שעל החלק השני והיינו של מימוש הדין שיחול לקונה חלות בעלות צריך שיהיה איזה מחייב חיצוני ש"יכריח" את מימוש הדין ויחיל את הבעלות
והנה גם בנתינת חפץ מאחד למשנהו שכשהיה הסכם בין אדם לחברו על מכירת חפץ בעד סכום כסף מסוים והבעלים קבע דין בחפץ שהוא יעמוד אל הקונה ונעשה מעשה קנין של נתינת כסף ע"י הקונה ואז בעצם העסקה יצאה אל הפועל אז מחמת המחויבות של המוכר לעסקה אז אותה מחויבות מממשת ומוציאה לפועל את קביעת הדין של המוכר ומחילה את העברת הבעלות מהמוכר לקונה (דהיינו שהמוכרחות של ההסכם ביניהם יכולה להוציא לפועל את מימוש הבעלות מחמת שאין מניעה להכרח זה שהרי הבעלים קבע שהחפץ יעמוד למקבל) ודו"ק
וא"כ אפש"ל שכעין החזיון הזה יש גם בדקל לפרותיו והיינו שבאמת הדקל לא נמצא בבעלותו של הקונה אלא נשאר בשלמות בבעלותו של המוכר ורק כמו שבהפקר וכיוצ"ב ורק הבעלים קבע דין בחפץ שדינו ששימושיו יועמדו אל הלקוח והוי ממש כעין שיעבוד (שבעצם גם שיעבוד עובד באותה צורה שלמלווה יש דין בקרקע שדינה להיות שלו בתנאי שהלווה לא יפרע את החוב)
ורק צריך להדגיש שהנה ציינו לעיל את דברי הנתיה"מ שבשיעבוד נכסים לא צריך לעשות מעשה קנין בקרקע שאותה הוא גובה לפירעון חובו אם בזמן פירעון החוב הלווה לא פרע את חובו ע"י דמים שההכרח והמחויבות של השיעבוד מחיל את הבעלות וא"כ גם הכא מחמת שהוא קבע שיעבוד ודין בדקל שפירותיו יעמדו לקונה אז כשהפירות יצאו לאוויר העולם אז אותו שיעבוד יחיל את הבעלות על הפירות (ורק בשונה מחוב ממון ששם אין קרקע ספציפית שממנה מגיע לו הפירעון אלא מכלל נכסיו אז צריך לקבוע שנכס מסוים הוא יהווה את פירעון החוב אבל הכא שהנכס המסוים שבו הוא רוצה לזכות הוא ספציפי והיינו הפירות של דקל אז השעיבוד פשוט מחיל את החלת הבעלות על הפירות ודו"ק)
ואולי יש להוכיח דבר זה מהריטב"א בב"ב דף ס"ג. ע"א וז"ל "ויש לפרש דהכא כיון שלא שייר לעצמו גוף מסוים דהא ודאי הגוף לגמרי מכרו אלא כדי שלא יהא שיורו דשלב"ל משייר לעצמו שיעבוד בגוף לתפוס בו שיורו ועדיין שיורו דבר שאינו מסוים וכו' כי כשבאים פירות לעולם בכל שנה הוא חוזר וזוכה למפרע בגוף לפירות וכל זמן שאין שם פירות כל הקרקע ללקוח וכו'" (עיי"ש) ובפשטות זה ראייה להגדרה הנ"ל והיינו שאני לא בעלים על הגוף אלא יש לי שעבוד בגוף כדי להוציא ממנו פירות והיינו קביעת דין שפירות הדקל יעמדו לקונה ותו לא והמוכר נשאר הבעלים הגמור
ואמנם ניתן היה לבאר בדבריו (ויש כזו משמעות בדבריו) שבשעה שהפירות יוצאים לעולם הקונה נעשה בעלים גמור על העץ ולכן כיון שהוא בעלים על העץ ממילא הפרות שלו וז"א מחמת שכפי שיתבאר בסימנים הבאים שאין מושג כזה של בעלות לזמן שהזמן הוא אינו מימד בקנין וא"כ אין מקום לביאור זה והביאור הוא כנ"ל ויל"ע
.ד. מעשה קנין בגוף כדי לקנות את הפירות והיינו כך שהנה איתא ברשב"א בכתובות דף נ"ט ע"א לגבי מקרה שאדם אומר על אשתו שיקדשו ידיה לעושיהן והיינו שהוא מוסר להקדש את ידיה של אשתו לענין המלאכות והמעשה ידים שלה (והיינו שהמוצר שהקדש קיבל זה גוף לפירות והיינו אשה למעשה ידיה)
ומקשה הרשב"א בזה"ל "ולעיקר מאי דאמרינן בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו תמיה לי דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש אבל ידי האשה אין קדש חל בהם
חדא דאינו שלו להקדישו וכמקדיש דבר שאינו שלו ולא קרינא ביה "כי יקדיש את ביתו" דמי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העבריים וכדתניא "מאדם" אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריים
ועוד שאין הקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל וכו'
ועוד קשיא לי דהא לא דמי ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה דלכאורה לא קנה הקדש וכו'
והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכר תבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מיבעיא ליה דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ור' מאיר וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה ולא מוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל
וצריך להקדים שדבריו של רשב"א זה מופלאים ועמוקים עד למאוד וננסה להציע בזה מהלך ויהי רצון שלא יצא תקלה מתחת ידינו בזה
והיינו כך ששתי השאלות הראשונות של הרשב"א מובנות עד למאוד שקשה שהבעל בסה"כ זכאי לקבל את מעשי ידי אשתו אבל אי"ז אומר שהאשה נעשית שפחה שלו והוא כלל לא בעלים על עצם גופה כמו שאדם בעלים על עבד כנעני ולכן הוא באמת לא יכול להחיל הקדש בגופה וכן הקושיא השניה שהרי הוא בא להחיל הקדש בבן חורין (והיינו אשתו) ולא תופס הקדש בגופו של אדם בן חורין
אמנם הקושיא השלישית של הרשב"א טעונה ביאור ונראה לבאר זאת בשני אופנים
א' שקושייתו היא שבשלמא אם אדם הקדיש דקל ואת הפירות הדקל "מייצר" אז ניחא שאם יש לי בעלות על הדקל ממילא הפירות שלי אבל הכא המעשה ידים (שבנידון דידן אלו הן הפירות) אינם שייכים לגוף כגוף אלא למי שהפיק אותם ולכן גם אם הוא ימסור את עצם גוף האשה להקדש עדיין מעשה ידיה אינם יהיו שייכים להקדש
ונבאר את הדברים והיינו כך שהנה אם אדם בעלמא יגנוב כלי מחרישה מחברו והוא הלך ונשכר לאדם אחר כדי לחרוש שדהו ואותו גנב השתמש בכלי המחרשה הגנוב כדי לקיים את שכירותו עבור האדם האחר אז פשוט בתכלית שלבעל המחרשה (והיינו הנגנב) לא יהיו אחוזים ב"חרישתו של הגנב" למרות שהכלי שלו ייצר את החרישה מחמת שאת "עצם הפעולה הגנב יצר ע"י הכלי מחרשה" ופשוט הוא
ועוד נראה להקדים הקדמה אחת שהנה איתא בגמ' בנדרים דף י"ג ע"ב שכשאדם הטיל איסור נדר על פיו לענין דיבורו זה מהני וצ"ב שהרי תמיד בכל נדר כשאדם אוסר ככר לחם ע"ע אז בפשטות ביאור הענין שהוא אוסר את ככר הלחם על גופו והרי הכא הוא הטיל איסור נדר על פיו והיינו על גופו וא"כ מיהו הנאסר ומהו הדבר הנאסר שהוא בעצם אוסר את גופו על גופו ואי"ז שייך והנראה פשוט בזה שכל אדם באשר הוא מחולק לשני חלקים א' הגברא ב' הגברא שבגברא והיינו גוף האדם הבשר גידים ועצמות ב' האדם בעצמו שזה כולל את הנשמה (שהיא בעצם עיקרו של האדם וגופו הינו רק ההיכי תמצי שהאדם מתנהל עמו בעולם והנשמה בעצם היא גם זאת שמתניעה מפעילה ומחייה את גופו של האדם) וא"כ באיסור נדר של האוסר פיו לדיבורו פירוש הענין שהוא אוסר את הגברא על הגברא שבגברא והיינו את גוף האדם על האדם בעצמו ודו"ק בזה היטב כי נכון הוא
וכעי"ז הכא שכשאדם פועל פעולות ע"י גופו אז לא הפשט שגופו פעל את הפעולה וכיון שהגוף שייך לבעליו אז הוא מקבל את הפעולה אלא האדם כאדם (והיינו הגברא שבגברא) פועל וטורח ויגע ועמל "ע"י גופו" וזה שייך לאדם בעצמו ולא לגופו ודו"ק היטב כי נכון הוא.
וא"כ הכא המעשה ידים לא שייך לגוף כבשר גידים ועצמות של האדם אלא שייך לאדם כאדם וממילא לא יעזור להקדיש את גוף האשה (וכמו שבמשל הנ"ל אם אדם יקדיש את הכלי מחרשה והגונב יחרוש בכלי אז "החרישה בעצמה" לא תיהיה שייכת להקדש ודו"ק)
וא"כ כנים דברי הרשב"א שלא יועיל להקדיש את גופה לענין מעשה ידיה.
ב' עוד שמעתי לבאר בקושיית הרשב"א כך שהנה שכשאדם בעלים על חפץ הוא לא בעלים על החומר כחומר אלא בעלים על החומר בתורת שהוא ממון וההגדרה של חומר כממון זה בכך שיעודו מהותו ותכליתו של החומר עלי אדמות זה להעמיד שימושים ותועלות
והנה מצינו ברמב"ן בחולין דף ב' שההגדרה של איסורי הנאה זה שאין גופו ממון והביאור בזה שהנה מצינו שני דברים שמוגדרים כאין גופו ממון א. שטר ראייה. ב. כסף והביאור בזה שהשטר כממון מעמיד רק שימוש של לצור ע"פ צלוחיתו כי סוף סוף גוף הממון הוא רק חתיכת נייר וכן בכסף המתכת כממון מעמידה רק שימוש של נוי ויופי ורק אני יכול להפיק מהם שימוש חיצוני שלא קיים בהם מיניה וביה וכגון שבשטר שע"י הכתב ראייה שבו אני יכול להעמיד ראייה וכן מחמת שבני המדינה רואים במתכת דבר שווה ערך אז אפשר להפיק שווי מהחומר גלם של המתכת זו ודו"ק.
ולפי"ז ניחא מחמת שכמו שיהיה חפץ שכל שימוש שקיים בו הוא מזיק אז זה לא יהיה מוגדר כממון מחמת שהוא לא מוגדר כמעמיד שימושים ותועלות אלא רק נזקים וא"כ גם באיסורי הנאה מחמת שכל שימוש שלו אסור ע"פ תורה אז זה נקרא שהוא לא מעמיד שימוש וממילא לו מוגדר כממון שהרי כל שימוש בו יגרום לי לעבור איסור ולא גרע מחפץ שרק מזיק והגם שבאיסורי הנאה מותר להשתמש שימוש שלא כדרך הנאתו עדיין זה לא מגדיר את החפץ כממון מחמת ששימוש שלא כדרך זה שימוש שהחפץ לא מעמיד אלא שימוש שאפשר להפיק מהחפץ ותו לא ואכמ"ל
וא"כ נמצא שישנם בכל חפצא של ממון שני סוגי שימושים. א. שימוש של גופו ממון והיינו שימוש שהממון כממון מעמיד. ב. שימוש של אינו גופו ממון והיינו שימוש שהממון כממון אינו מעמיד זאת אלא אפשר להפיק את השימוש הזה מהממון
ורק צריך להדגיש שגם בתוך השימוש הא' של שימוש שהממון כממון מעמיד ישנם שני סוגי השתמשויות א' שימוש שקיים מהממון מיניה וביה וכגון שאדם בעלים על ככר לחם והלחם כלחם מעמיד שימושי אכילה וב' שימוש כזה שאמנם הממון כממון יעודו ותכליתו להעמידו אבל זהו שימויש שלא קיים בחפץ מיניה וביה אלא שימוש שמפיקים עם הממון והממון רק מאפשר את יצירת שימוש זה וכגון כשאדם בעלים על כלי חפירה שהשימוש שמפיקים עם הכלי הוא חפירת קרקע והיינו יצירת שימוש ותועלת שחיצונית לחפץ
וא"כ זה מה שקשה לרשב"א שבשלמא בדקל הפירות הם שימושים הנובעים מגופו של הממון בעצמו שהרי כח הצמחת הפירות הוא חלק מכח הדקל בעצמו מיניה וביה ואו אז שייך להחיל הקדש על הממון לגבי אותו פרט שיהיה להקדש פרט בממון לגבי השימוש הקיים בו מיניה וביה ואז באמת הפירות לכשיבואו לעולם יהיו שייכים להקדש מחמת שאותם פירות קיימים בדקל מיניה וביה מש"כ בכלי חפירה שם השימוש בדבר הוא חפירה שמפיקים ע"י הממון וזהו שימוש שחיצוני לממון וא"כ בכה"ג שהוא יקדיש את הכלי חפירה לענין החפירה השימוש של החפירה לא יהיה שייך להקדש ולא יהיה קדוש מחמת שחפירה היא חיצונית לחפץ
וכעי"ז הכא שהמעשה ידים זהו שימוש שחיצוני לאשה שהאשה יכולה להפיק מעשה ידים ע"י גופה וא"כ לא ניתן להקדיש את המעשה ידים ע"י הקדש בגופה ויל"ע בזה טובא ולא נהירא לי בזה הגדר כל הצורך
עכ"פ נוטים אנו לומר כפירוש הב' שביארנו ברשב"א מכמה הוכחות א'. שהרי הרשב"א כתב בזה"ל "דהא לא דמי ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו" והיינו שהחלוקה של הרשב"א הייתה לגבי אופי השימוש האם זהו שימוש שקיים בחפץ מיניה וביה או שימוש שחיצוני לחפץ ב'. מכך שהרשב"א הוכיח את דבריו ממצודה שהקשה שאיך אפשר להקדיש מצודה לגבי זה שהיא תיהיה קדושה לענין תפיסת הדגים והיינו ששורש הבעיה הוא אחיד שהשימוש של תפיסת הדגים ע"י המצודה הוא חיצוני למצודה ולא שימוש שקיים בו מיניה וביה ודו"ק
עכ"פ ממשיך שם הרשב"א ואומר שמשמע בירושלמי בב"ב פ"ג ה"א שמהני לקנות גוף לענין דבר שאינו יוצא מגופו שכתב שם הירושלמי שאם אדם מוכר חצר לאוירה (והיינו שמוכר את החצר כדי שיוכל להניח חפצים ולהשתמש באויר החצר) מהני אפי' שהאויר אינו יוצא מגוף החצר אלא הוי שימוש שחיצוני לחצר שמי שיש לו את החצר יש לו את שימושי האויר.
והנה הרשב"א בגיטין תירץ על ראייה זו בזה"ל "ואולי נאמר באוירה החורבה הרי הוא כאחת מחלקי החורבה" והיינו כך שהנה בפשטות שכשאדם קונה קרקע זה לא כמו שאדם קונה מטלטלין מחמת שבמטלטלין הוא קונה את ה"חומר" שבדבר מש"כ בקניית קרקע הוא לא קונה את הטון עפר שנמצא באותו קרקע אלא את ה"מקום והשטח"
ובתוספת עומק שבקניית קרקע אני קונה אזור מסוים מן המרחב ורק אותו אזור כולל שלוש חלקים א' החלק של מתחת לפני השטח ב' פני השטח ג' החלל שמעל פני השטח שאותו חלל הוא אינו חלל ריק העומד סתם לעצמו אלא כחלק מהמערכת המוגדרת של המקום והשטח וממילא כשאדם קונה את הקרקע הוא בעצם זכאי בחלל שמעל פני הקרקע מחמת שזהו חלק מהשטח של הקרקע
והראייה לכך פשוטה שהנה פשוט שכאדם יהיה בעלים על שולחן והעץ של השולחן יתכלה כבר לא יהיה לו בעלות מש"כ בקניית קרקע גם אם יוציאו את כל הער מהמקום בעלותו תישאר על השטח ודו"ק (ולכן זהו הסיבה שלא מהני משיכה בקרקע לא כי אין היכי תמצי טכנית מחמת כובד משקלו של הקרקע אל כי זה לא קשור מחמת שאני קונה כנ"ל את השטח והמקום ועל זה לא שייך משיכה ולכן צריך לעשות חזקה וכיוצ"ב שזה מסמל הצהרה שאני משתלט על השטח הזה ואכמ"ל)
וזהו כוונת הרשב"א בדבריו שהוא קונה את אחד מחלקי החורבה והיינו את נחלק השלישי של המקום שזהו החלל שמעליו (והיינו שיש לו תפיסה בקרקע בעצמה שהרי הגדרת הקרקע היא "כשטח"
וא"כ יש לו אחיזה בקרקע בעצמה בכך שהוא זכאי להשתמש בחלק משטחה שזהו החלל שמעליה שהוא כנ"ל חלק משטחה של הקרקע) ויל"ע בזה עוד
עכ"פ מתרץ הרשב"א ומבאר את הגמ' כך וז"ל "ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפרותיו וחצר לאווירה וידים למעשיהן כיון דמ"מ אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקניית כל דהו סגי ואע"פ שאינו יוצא מגופו לגמרי כפרות מן הדקל אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים "בטרחן ותנועתן" וכן האוויר שנראה כאילו הוא חלק מן החצר אבל וכו' וכן קנס ע"י נזקי אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן אינן נמכרין על ידיהן וכו'.
וכעי"ז איתא ברשב"א בשו"ת בח"ב סימן ע"ב שכותב שם לגבי אשה מעוברת שהקנתה את גופה לאדם אשר כדי להניק את בנו לכשתלד שמסתפק בזה"ל "מי אמרינן הואיל ואין החלב מצוי בדדיה עכשיו הוי ליה דשלב"ל או דילמא מדמינן ליה למקנה דקל לפרותיו דעבידי דאתו ומעוברת נמי עביד חלב דאתי וכו'" ועונה הרשב"א בזה"ל "ומ"מ לנדון שלפנינו לכשתמצי לומר שאין כאן קניית גופה קנין גמרו אלא "קנין כל דהוא" כדי שיוכל לקנות "על ידי כן" החלב שלא בא לעולם כענין דקל לפרותיו וכו'.
והמבנה של הרשב"א הוא כך שהמוצר שאותו הוא קונה זה דבר שאינו בעולם והצורה שבה הוא קונה את זה זה ע"י כך שיש לי בגוף הדקל קנין כל דהוא וקנין לשעה וע"י קניית כל דהוא וקנין לשעה הוא מצליח לקנות דבר שאינו בעולם ורק אומר הרשב"א שזה לא מספיק אא"כ הוא יצא ממנו קצת והיינו בידים לעושיהן שזה יוצא ממנו ע"י טרחן ותנועתן של הידים וכן בחצר לאווירה ש"נראה" שהאויר יוצא מהחצר אז לכן מהני וצ"ב כל ענין הנ"ל.
ונראה להקדים את מה שהארכנו לעיל בסימנים הקודמים במהותו של מעשה קנין שהנה איתא בחזו"א בחו"מ סימן כ"ב שככל מעשה קנין מה שמייצר לי בעלות בחפץ זה הגמירות דעת שלי לקנות את החפץ (והיינו הרצון ההחלטי והמוחלט להכניס את החפץ לרשותי) והמעשה קנין בסה"כ מייצר לי גמירות דעת שכשאדם עושה בחפץ מעשה של הוראת בעלות זה מייצר לי יותר גמירות דעת ורצינות לקנותו
ולכאורה ז"א שא"כ לו יצוייר שיהיה אדם שיהיה לו גמירות דעת ללא מעשה קנין (וכגון ברשב"ם בב"ב דף פ"ח ע"א לגבי רב ספרא עיי"ש) אז הוא יוכל לקנות את כל נכסי ההפקר שבעולם גם ללא שהוא יעשה בהם מעשה קנין שהרי מעשה קנין בעצמותו רק יוצר גמירות דעת (והוא כלי עזר גרידא לייצרו גמירות דעת) ואם בכה"ג שיש לו גמירות דעת ללא מעשה קנין זה אמור להועיל על כל נכסי העולם וזה מן הנמנע.
ולכן הנראה לומר כך שהמהות של המעשה קנין זה "השתלטות על החפץ" ורק מעשה קנין מורכב משני חלקים מהותיים. א. השתלטות פיזית והיינו שאני מעכב אותו אצלי באחיזה מציאותית וטכנית. ב. שאני עושה את המעשה שמבטא בתוכנו שליטת בעלות והיינו שבכה"ג שהוא עושה בחפץ תפיסה שיש בתוכנה הוראת בעלות זהו מעשה שמבטא שליטה בתורת בעלים ואכמ"ל
ואז ביאור הענין הוא שישנו הגיון משפטי שאדם שמשתלט על חפץ (ע"י המעשה קנין) הוא זכאי שהחפץ יהפוך להיות תפוס אצלו לשימושים (שכפי שהתבאר לעיל זוהי תוכנה של הגדרת הבעלות) ורק בנכסי הפקר ההגיון המשפטי אומר שמי שהשתלט על החפץ ראשון הוא זה שזכאי להפוך להיות בעליו של החפץ
וא"כ נמצא שגם בשעה שאני עושה בממון מעשה קנין גרידא יש לי איזה "תפיסה ואחיזה בחפץ שיש לי זכות ודין שהחפץ יהיה מעוכב אצלי להפוך להיות ממון הנתון תחת שליטתי" וזהו קנין מסוים שיש לי בחפץ ורק בכה"ג שאדם עושה מעשה קנין שהוא כנ"ל סיבה להפוך את האדם להיות נתון תחת רשותו של האדם אז מכיון שאין מניעה מהמעשה קנין לחול אז הוא חל מחמת כלל שכל דבר שמחויב להיות ואין מניעה שהוא יהיה אז הוא חל (וגם הכא שמעשה קנין מכריח בעלות אז שאין מניעה שתחלו בעלות אז פשוט חלה בעלות) ודו"ק היטב
והנה כפי שנתבאר בסימן הקודם שהוי מושכל פשוט בכל דוכתא שהסיבה שבעלים מוגדר כמחזיק בממון זה ע"י הזכאות שיש לו בחפץ וא"כ כל תפיסה ואחיזה שיש לאדם ע"י זכאותו שיש לו כלפי בממון חשיב כקנין מסוים בו וכמו שיתבאר בסימנים הבאים שמצינו על המושג משכון שחשיב כקנוי לבעלים ומבאר זאת הר"י מיגאש שהכוונה שהוא זכאי במשכון ותו לא ולמרות שהאחיזה במשכון היא בסה"כ דין ושיעבוד גרידא שאני זכאי שהמשכון יהיה שלי בעת פירעון החוב בתנאי שהלווה לא יפרע את חובו בדרך אחרת וכן מצינו בריטב"א בקידושין ששיעבוד נכסים נקרא "חצי קנין" והגם שכל השייכות שלו בנכס היא בכך שיש לו כלפיה דין ושיעבוד שהיא תיהיה שלו בעת פירעון החוב אם הלווה לא יפרע את חובו והמבואר הוא שהוא חשיב כאוחז ותופס בחפץ ע"י כך שהוא זכאי בחפץ שהוא יהיה שלו בחפץ (וצריך להדגיש שאי"ז חשיב כקנין גמור אלא רק כקנין כל דהוא) ודו"ק
ולפי"ז ניחא אמאי לא ניתן לקנות את כל נכסי העולם ללא מעשה קנין מחמת שכדי לקנות נכס הפקר צריך שיהיה לך איזה אחיזה ושליטה בו שעל ידה יהיה לך זכאות להפוך להיות בעלים על החפץ ואכמ"ל
והנה זה פשוט שאם ישנו דקל שיש לו פירות שמחוברים בענפיו ואדם יעשה קנין בדקל עבור קניית הפרות המחוברים למעלה זה יועיל והסיבה לכך פשוטה מחמת שפשוט שכשיש קרקע גדולה והוא עשה חזקה כגון של רפיק ביה פורתא (חרישה מועטת) שזה הוראת בעלים אז הגם שהוא עשה חזקה בחלק מועט של הקרקע זה יקנה את כל הקרקע מחמת שכל הקרקע עומדת כיחידה אחת וא"כ ברגע שהוראתי והצהרתי את בעלותי רק בשטח מועט אפ"ה זה מראה ומוכיח בעלות בכול שטחה של הקרקע וכן בנידון דידן שהפרות עם הגוף הוי כיחידה אחת ולכן מעשה קנין בגוף זה גם הוראת והוכחת בעלות בפירות שלמעלה בענפים ולכן מכיון שעיקר כוונתו זה לקנות את הפרות למעלה אז רק אותם הוא יקנה (והיינו שהוא "תופס ואוחז" בהכול כדי לקנות ורק את הפירות) ופשוט ודו"ק היטב.
ועוד צריך להקדים שהנה הארכנו לעיל שיש מושג של "גופו ממון" והיינו שימוש שהממון בעצם הגדרתו כממון מעמיד אותו (והיינו שזהו שימוש שתכלית ויעוד הממון להעמיד) ומאידך ישנם שימושים שאפשר להפיק ע"י הממון אבל זה לא חלק מתכונות והגדרת הממון וכיון שזהו חלק מתכונות הממון אז השימושים נחשבים כקיימים בממון (אמנם לא בפועל אבל כן קיימים בכח והיינו שהפוטנציאל להעמדת שימושים קיים בו ודו"ק)
וא"כ כמו שביארנו לעיל שהוי דבר פשוט בתכלית שכשיש פירות מחוברים על הדקל אפשר לקנותם ע"י חזקה בגוף הדקל מחמת חיבורים אל הגוף ותפיסה והשתטלות על גוף הדקל זה חשיב כתפיסה והשתלטות על הפירות אז גם הכא מחמת שהפירות נחשבים כקיימים בבכח של הדקל אז מעשה של תפיסה והשתלטות בגוף הדקל יכול להחשב כמעשה של תפיסה והשתלטות גם על הפירות העתידים לבוא וכן מעשה של תפיסה והשתלטות על גוף הקרקע יכול להחשב תפיסה והשתלטות על האוויר שכנ"ל התבאר שתוכן הממון הקיים בקרקע זה בכך שהוא שטח וגם חלל האויר הקיים מעל פני הקרקע חשיב כחלק מהשטח של הקרקע וא"כ מקום זה מתייחס ומשתייך להגדרת הממון של הקרקע שמתחתיה (וזה צריך להדגיש שפשוט שלא חל בעלות על הפירות העתידיים ורק הצלחתי לפעול בהם מעשה של השתלטות מחמת היותם נחשבים כקיימים בדקל ברמה מסוימת).
וא"כ ניחא מה זה לקנות לשעה שמכיון שבתוכן של המעשה קנין ישנו תוכן קנייני שאני "תופס ואוחז" בדקל כדי להופכו להיות נתון תחת שליטתי אז גם הכא שכשאני עושה מעשה קנין בכל הדקל עבור הפירות הנחשבים כמחוברים אליו אז נחשב שיש לי תפיסה ואחיזה (כמובן אחיזה ותפיסה של מעשה קנין) בכל הדקל עבור פירותיו ואז נמצא שהדקל "קנוי" לי ברמה מסוימת
וא"כ זהו הפשט "לקנות לשעה" שדרך הראשונים תמיד בכל דוכתא להתבטאות על מעשה קנין שעדיין לא החיל את חלות הבעלות "קנין לשעה" מחמת שתוכן המעשה קנין זה לתפוס אותו כדי לעכבו אליי
ואז נמצא שצורת הקנין לפי דברי הרשב"א הוא שהאדם עושה מעשה קנין בגוף הדקל עבור קניית הפירות והתוכן של התפיסה הקיים ע"י המעשה קנין נשאר קיים עד שבפועל הפירות יצאו לאוויר העולם והתוכן של האחזקה הקיים מחמת המעשה קנין יתממש ויחיל את הבעלות ואז יפקע לו הקנין בכל הדקל וזהו ממש קנין לשעה
והנה צריך להדגיש דבר נוסף שאחד מהנקודות הבולטות להגדיר את המעשה קנין כמעשה שמבטא השתלטות הוא כפי שנתפרש עי"ז שעושים בו הוראת בעלות וא"כ זהו שכתב הרשב"א שאוויר החצר "נראה" כיוצא מן החצר והיינו שמחמת שהם נראים כעומדים בצורתם המציאותית כיחידה אחת עם הקרקע אז הוראת בעלות בקרקע החצר מורה גם באוויר החצר ודו"ק.
וזה חובה להדגיש שהמושג נראה אינו הצגה בעלמא אלא הכוונה נראות בעצם והיינו שכיון שהחלל שמעל גבי הקרקע קיים בתוך תוכנו והגדרתו של הממון אז הוראת בעלות בקרקע היא בעצם הוראת בעלות באוויר הקרקע
ועוד נקודה צריך להדגיש שישנו חילוק מהותי בין הפירוש שביארנו עתה לבין הפירוש הקודם ששם הביאור הוא שמה שמחיל את הבעלות בפועל זהו כוחו של הקביעת דין שהוא עשה בחפץ שדינו להעמיד פירות לקונה מש"כ הכא הדבר שמחיל את הבעלות זהו כוחו של המעשה קנין שהוא עדיין קיים בשעה שהפירות יצאו לאוויר העולם והמעשה קנין מחיל את הבעלות ודו"ק היטב כי נכון הוא עד מאוד
וזהו צריך להדגיש שצ"ל לפי"ז ששיטת הרשב"א שחיסורן בדשלב"ל זה חיסרון בכך שלמעשה קנין אין למה להתפס ולהתייחס וא"כ הכא שהוא עושה מעשה קנין בגוף הדקל זה צורה להתייחס גם לפרות העתידיים הנחשבים כטמונים בדקל (מבחינה משפטית ודינית) והויכוח של ר"מ ורבנן בפרות דקל גרידא זה בכה"ג שהוא קנה את הפרות דקל ע"י קנין סודר שאין לקנין על מה ליתייחס והיינו שהקנין בא לקנות חפץ שאינו בעולם.
ועוד נקודה שחשוב לציין שאם לפי הרשב"א המושג דקל לפרותיו הוא בקנייה של הפירות דקל ע"י מעשה קנין בגוף הדקל אז יצא שהמחלוקת של ר"מ ורבנן האם מהני מכירת פירות דקל זה בכה"ג שהוא קונה את הפירות ע"י קנין שאינו נעשה בגוף החפץ אלא בצורה חיצונית לחפץ והיינו ע"י קנין סודר וכיוצ"ב
אמנם יש להקשות טובא על דברינו שהנה איתא ברשב"א לקמן בדף ס"ו ע"ב שמביא את דברי ר"ת בספר הישר שכתב וז"ל "דגבי דשלב"ל זביני אלא דלא הוה סמכא דעתיה וכו' ויפה פירש" והיינו שהביא את מאן דסבירא ליה שהחיסרון של דשלב"ל זה משום חיסרון בגמירות דעת ונראה שמסכים עם דבריו שהרי כותב עליו שיפה פירש ומוכח שזהו החיסרון בדשלב"ל
והיה אפשר לדחוק ולומר שלא כך נקט למעשה אלא רק כתב זאת בתור פירוש נוסף (שהרי הרשב"א הביא שם לעיל מיניה גם את פירוש רש"י) וצע"ג
ועוד יש להקשות על הרשב"א מספר קושיות א. במקרה של אשה לחלבה ובידים לעושיהן צ"ב איזה מעשה קנין הוא עושה בגוף האשה בשביל פרותיה וכי יעשה בה משיכה והגבהה וכו'.
ב. עוד קשה לפי הרשב"א בכתובות ששם הרי מיירי ב"הקדיש" ידים לעושיהן והרי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ שם באמירתו הוא בסה"כ אומר שהוא מקדיש את הפירות דקל וא"כ אין שום אחיזה בגוף וזה כמו שהוא הקנה להדיוט את הממון בקנין סודר שכל ההתייחסות היא אל הפירות בלבד וללא שייכות לגוף
והנה הדבר אברהם בח"ג סימן י"ד הביא את דברי הרשב"א הנ"ל ופירש בו בצורה קצת שונה ונקט שם בביאור הרשב"א בכתובות שכוונתו שיש שני גדרים במושג דקל לפרותיו שזה
א. בדבר שיוצא מגופו כגון פרות דקל שבכה"ג יש לו קנין בגוף ממש לענין פירותיו (וכעין הארעאי אשבח של הרע"א). ב. בדברים שאינם יוצאים מגופו מעשה קנין בגוף כדי לקנות את פרותיו (ועדיין דבריו לא יישבו את הקושיות הנ"ל) וצ"ב היכן הוא ראה זאת בלשון הרשב"א שבדבריו נראה שנקט שהמושג של מעשה קנין בגוף לענין פירותיו קיים גם על פרות דקל וצ"ע וה' יאיר עינינו בתורתו להבין דברי הרשב"א עמוקים אלו
וכעין גדר זה מצינו שנקטו כמה מרבוותא. א. הרבינו יונה בב"ב דף ע"ט ע"ב נוקט שאדם שהקדיש דקל לפרותיו הפרות לא מוגדרים כגידולי הקדש מוכח כנ"ל שלא חל הקדש בדקל אלא בפחיות ולכן הפרות אינם נחשבים גידולי הקדש (עי"ש ואכמ"ל).
ב. שהנה איתא ברש"י בגיטין דף י"ב ע"ב שהמקדיש ידי עבדו אז גופו נעשה קדוש והעבד יכול לעבוד רק פחות פחות משו"פ ומסביר רש"י שכיון שלא חל הקדש על פחות משו"פ אז רק כך המעשה ידים שלו לא יהיו קדושות ויוכל להרוויח כסף ולזון עצמו וכו'
ולכאורה אי נימא שחל הקדש על הגוף לענין המעשה ידים אז כמו שפשוט שאם אדם הקדיש גוף לפרות אז גפ פירות של פחות משו"פ יקדשו מחמת שכיון שהגוף שייך להקדש אז גם מה שיוצא ממנו שייך להקדש ואם כתוב ברש"י שלא חל הקדש בפחות משו"פ מוכח שהפשט הוא שהוא הקדיש את הפירות עצמם ע"י מעשה קנין בגוף העבד וכיון שהקדושה חלה על הפירות בעצמם אז ישנו דין שלא חל הקדש על דבר שהוא פחות משו"פ
ג. שהנה איתא בקצות בסימן ר"ט ס"ק א' לגבי שיטת השו"ע שעובר הוי דשלב"ל והגמ' אומרת בנדה דף מ"א ע"א שלמ"ד ולדות קדשים נעשים קדושים רק בלידתן אז אם אדם נתן לאשה את העובר בתור אתנן אז הוא כבר קנוי לאשה וחל בו דין אתנן ולכן בלידת העובר חל בו חלות קדשים ויוצא שיש עובר קדוש (עיי"ש כל הסוגיא)
ומקשה הקצות איך זה שייך שיקנה לה עובר והרי אין אדם מקנה דשלב"ל ומתרץ שמיירי שהקנה לה את גוף הפרה לעוברה ואז הוי דבר שבא לעולם ולכאורה אם נאמר שהוא נתן לה בעלות על הפרה ולכן יש לו את הולד ממילא (כפי שאר ההסברים הנ"ל) אז יצא שהולד כלל לא אתנן וא"כ מוכח כנ"ל שהוא הקנה לה רק העובר ע"י מעשה קנין בדקל.
ד. תוס' בב"ב דף קמ"ח ע"א שדימה בין התוכן הקיים בקנין אגב לקנין דקל לפרותיו והנה בגדר קנין אגב איתא בדברי יחזקאל בסימן מ"ד אות ז' וז"ל "אבל אם נימא בעיקרו דקנין אגב הוא מטעם דהקנאת קרקע חשיב מעשה קנין על מטלטלין" והיינו שיש פה אותו עיקרון של מעשה קנין בדבר אחד כדי לקנות דבר אחר
ביאור נוסף מצינו במושג דקל לפרותיו
ה. מקום הצימוח שאיתא בקצוה"ח בסימן נ"ט ס"ק ד' שמביא בשם המהר"ם אלשיך שבדקל לפרותיו הוא מקנה לו את מקום הצימוח והיינו שהוא כן מוכר לו מוצר פיזי והיה אפשר לבאר זאת בשני אופנים. א. שמכר לו רק את הענפים שהם הדבר שמצמיח את הסירות. ב. שבכל דקל ישנו חומר פיזיולוגי שהוא מצמיח את הפרות וא"כ את המוצר הזה הוא מוכר לו והבעלים שייר לעצמו את שאר החומר של העץ וצ"ב הגדר ובכלל קשה שזה שייך רק בדקל ולא בשאר גוף לפרות וצ"ע.
- המאמר הבא בסדרה 'בסוגיא דריש המפקיד בענין דשלב"ל ודקל לפרותיו ומעכשיו ולאחר ל'': בגדרי דקל לפרותיו ב'
- מאמר קודם בסדרה 'בסוגיא דריש המפקיד בענין דשלב"ל ודקל לפרותיו ומעכשיו ולאחר ל'': בגדר החיסרון של דבר שלא בא לעולם
