גם לכם יש פחד מאלול?
תכינו את הממחטות. הסיפור הבא עומד לקרוע לכם את הלב, אבל מיד לאחר מכן – הוא הולך לרפא אותו, להדביק את השברים, ולהעניק לכם מבט חדש לחלוטין על הימים המורכבים הללו שפתחנו בהם. כי בסופו של דבר, אין אבא ששוכח את הילד שלו. גם לא אחרי הניכור הכי קשה והשנים הכי ארוכות של שתיקה.
שלמה היה בסך הכל בן עשר כשהעולם שלו חרב עליו. ההורים שלו החליטו לפרק את החבילה, ובתוך הקלחת הרותחת של הפרידה, מצא את עצמו ילד קטן, פגוע ומבולבל, לכוד בתוך רשת של שנאה. המשפחה הקרובה אליו מהצד השני החליטה להשתמש בו ככלי נשק. הם מילאו את הלב הצעיר שלו ברעל ובהתרסה יומיומית, טיפה אחר טיפה, עד שהרעילו את הבאר כולה.
בכל יום מחדש הוא שמע את אותם משפטים מצליפים: "אבא שלך לא באמת אוהב אותך", "הוא חי את החיים שלו ואתה לא מעניין אותו בכלל", "אתה יודע שהוא אמר יותר מפעם אחת שהוא היה מעדיף בכלל שלא תהיה פה בעולם?".
שלמה הקטן שמע והאמין. כמו כל ילד, המילים של המבוגרים סביבו הפכו למציאות שלו. הלב שלו ננעל. נסגר. נסדק. כשאבא שלו ניסה להתקשר, שלמה סירב לענות. כשהאבא המיוסר ניסה להגיע, לחכות לו מחוץ לבית הספר, שלמה נעל בפניו את הדלת, הטיח מילים קצרות ופוגעות, וברח כמה שיותר רחוק. הוא פשוט מחק אותו מחייו.
השנים חלפו, השעון לא עצר, ושלמה גדל. עם גיל ההתבגרות והתפתחות התבונה, המסכים החלו להתפוגג. פתאום, מתוך שיחות חטופות ומבטים מהצד, הוא התחיל להבין את גודל השקר. הוא תפס שכל מה שסיפרו לו על אבא שלו היה עלילה מרושעת. המטרה הייתה אחת: לנתק אותו, ולגרום צער תהומי לאבא שלו.
אבל במקום שהאמת תביא איתה נחמה, נכנסה ללבו מועקה קשה פי אלף. ייסורי מצפון החלו לכרסם בו יום וליל. הוא נזכר באיך שהתנהג אל אבא שלו במשך כל השנים הללו. הזלזול, הצעקות, ההתעלמות המוחלטת כאילו מדובר באוויר, כאילו האיש הזה אינו קיים.
אז נפלה עליו המסקנה המרה: "אחרי כל מה שעשיתי לו, אחרי שפגעתי בו בצורה מחפירה כזו – אין סיכוי בעולם שהוא עוד רוצה אותי. אין סיכוי שהוא עדיין אוהב. עבר יותר מדי זמן. הוא בטח שונא אותי עכשיו, הוא בטח לא רוצה לראות את הפנים שלי בחיים". השערים ננעלו, כך חשב, והפעם באשמתו שלו.
ערב אחד, הכל השתנה. שלמה צעד ברחוב חשוך ופגש באקראי את אחד מחברי הילדות הוותיקים של אביו. החבר נעצר, הביט בו ארוכות, וזיהה אותו מיד. הוא תפס בידו של שלמה, ובעיניים נוצצות מדמעות אמר לו בקול רועד: "שלמה, אתה לא מבין... אתה פשוט לא תופס מה קורה. אבא שלך יושב איתנו שבוע אחר שבוע, בוכה כמו ילד קטן, ומוציא מהארנק תמונות שלך מהילדות. הלב שלו שבור לרסיסים, שלמה. הוא אומר לנו שוב ושוב: 'אני רק מחכה לסימן חיים קטן ממנו. רק שיגיד לי 'אבא'. לא אכפת לי מה היה, לא אכפת לי מה הוא אמר או מה הוא עשה לי, אני אוהב אותו אהבת נפש ומחכה לו בכל שנייה ושנייה!'".
החבר לא הסתפק בכך. הוא שלח יד לכיס מעילו והוציא צרור דפים מצהיבים. "הנה, תראה. אבא שלך כותב לך מכתב בכל יום הולדת, כבר שנים. הוא פשוט לא העז לשלוח כדי לא ללחוץ עליך, כדי לא להבהיל אותך. הלב שלו תמיד היה פתוח לרווחה אליך, הוא רק מחכה שתחזור!".
שלמה עמד באמצע הרחוב הסואן, ופרץ בבכי תמרורים שסירב להפסיק. חומות של שנים קרסו ברגע אחד. הוא הסתובב והתחיל לרוץ. הוא רץ בכל הכוח, חסר נשימה, עד שהגיע לבית של אבא שלו. כשהדלת נפתחה, שלמה כבר פתח את פיו לבקש סליחה, אך אבא שלו אפילו לא שאל שאלות. הוא לא רצה הסברים, לא ביקש התנצלויות, ולא הזכיר את העבר. הוא רק כרך את זרועותיו סביב בנו, חיבק אותו בבכי היסטרי, ולא עזב אותו לרגע.
שלמה היה בסך הכל בן עשר כשהעולם שלו חרב עליו. ההורים שלו החליטו לפרק את החבילה, ובתוך הקלחת הרותחת של הפרידה, מצא את עצמו ילד קטן, פגוע ומבולבל, לכוד בתוך רשת של שנאה. המשפחה הקרובה אליו מהצד השני החליטה להשתמש בו ככלי נשק. הם מילאו את הלב הצעיר שלו ברעל ובהתרסה יומיומית, טיפה אחר טיפה, עד שהרעילו את הבאר כולה.
בכל יום מחדש הוא שמע את אותם משפטים מצליפים: "אבא שלך לא באמת אוהב אותך", "הוא חי את החיים שלו ואתה לא מעניין אותו בכלל", "אתה יודע שהוא אמר יותר מפעם אחת שהוא היה מעדיף בכלל שלא תהיה פה בעולם?".
שלמה הקטן שמע והאמין. כמו כל ילד, המילים של המבוגרים סביבו הפכו למציאות שלו. הלב שלו ננעל. נסגר. נסדק. כשאבא שלו ניסה להתקשר, שלמה סירב לענות. כשהאבא המיוסר ניסה להגיע, לחכות לו מחוץ לבית הספר, שלמה נעל בפניו את הדלת, הטיח מילים קצרות ופוגעות, וברח כמה שיותר רחוק. הוא פשוט מחק אותו מחייו.
השנים חלפו, השעון לא עצר, ושלמה גדל. עם גיל ההתבגרות והתפתחות התבונה, המסכים החלו להתפוגג. פתאום, מתוך שיחות חטופות ומבטים מהצד, הוא התחיל להבין את גודל השקר. הוא תפס שכל מה שסיפרו לו על אבא שלו היה עלילה מרושעת. המטרה הייתה אחת: לנתק אותו, ולגרום צער תהומי לאבא שלו.
אבל במקום שהאמת תביא איתה נחמה, נכנסה ללבו מועקה קשה פי אלף. ייסורי מצפון החלו לכרסם בו יום וליל. הוא נזכר באיך שהתנהג אל אבא שלו במשך כל השנים הללו. הזלזול, הצעקות, ההתעלמות המוחלטת כאילו מדובר באוויר, כאילו האיש הזה אינו קיים.
אז נפלה עליו המסקנה המרה: "אחרי כל מה שעשיתי לו, אחרי שפגעתי בו בצורה מחפירה כזו – אין סיכוי בעולם שהוא עוד רוצה אותי. אין סיכוי שהוא עדיין אוהב. עבר יותר מדי זמן. הוא בטח שונא אותי עכשיו, הוא בטח לא רוצה לראות את הפנים שלי בחיים". השערים ננעלו, כך חשב, והפעם באשמתו שלו.
ערב אחד, הכל השתנה. שלמה צעד ברחוב חשוך ופגש באקראי את אחד מחברי הילדות הוותיקים של אביו. החבר נעצר, הביט בו ארוכות, וזיהה אותו מיד. הוא תפס בידו של שלמה, ובעיניים נוצצות מדמעות אמר לו בקול רועד: "שלמה, אתה לא מבין... אתה פשוט לא תופס מה קורה. אבא שלך יושב איתנו שבוע אחר שבוע, בוכה כמו ילד קטן, ומוציא מהארנק תמונות שלך מהילדות. הלב שלו שבור לרסיסים, שלמה. הוא אומר לנו שוב ושוב: 'אני רק מחכה לסימן חיים קטן ממנו. רק שיגיד לי 'אבא'. לא אכפת לי מה היה, לא אכפת לי מה הוא אמר או מה הוא עשה לי, אני אוהב אותו אהבת נפש ומחכה לו בכל שנייה ושנייה!'".
החבר לא הסתפק בכך. הוא שלח יד לכיס מעילו והוציא צרור דפים מצהיבים. "הנה, תראה. אבא שלך כותב לך מכתב בכל יום הולדת, כבר שנים. הוא פשוט לא העז לשלוח כדי לא ללחוץ עליך, כדי לא להבהיל אותך. הלב שלו תמיד היה פתוח לרווחה אליך, הוא רק מחכה שתחזור!".
שלמה עמד באמצע הרחוב הסואן, ופרץ בבכי תמרורים שסירב להפסיק. חומות של שנים קרסו ברגע אחד. הוא הסתובב והתחיל לרוץ. הוא רץ בכל הכוח, חסר נשימה, עד שהגיע לבית של אבא שלו. כשהדלת נפתחה, שלמה כבר פתח את פיו לבקש סליחה, אך אבא שלו אפילו לא שאל שאלות. הוא לא רצה הסברים, לא ביקש התנצלויות, ולא הזכיר את העבר. הוא רק כרך את זרועותיו סביב בנו, חיבק אותו בבכי היסטרי, ולא עזב אותו לרגע.
הסיפור המטלטל הזה, רבותיי, הוא לא רק סיפור על שלמה.
שלמה הזה – הוא אנחנו. כולנו, במובן עמוק וכואב מאוד, חווים את הניכור הזה בכל שנה מחדש. מי שמנהל את הניכור ההורי המרושע הזה נגדנו הוא היצר הרע. הוא האויב הגדול שמנסה להפריד בינינו לבין אבא שלנו – אבא שבשמיים, מלכו של עולם.
במהלך השנה, היצר הרע משתלט על הקולות הפנימיים שלנו ומחדיר בנו רעל שקט ומסוכן. אחרי שאנחנו נופלים, אחרי שעשינו טעויות, אחרי שהתרחקנו, שברנו הבטחות או התנהגנו בצורה שאינה ראויה לבנים של מלך, הקול הזה מתחיל ללחוש לנו: "בורא עולם כבר לא רוצה אותך. הוא כועס עליך. פגעת בו, המרת את פיו, אין לך דרך לחזור אליו".
אנחנו מביטים על החיים שלנו, על המעשים שלנו, ונכנסים לתוך ייאוש עמוק. אנחנו אומרים לעצמנו: "אחרי כל מה שעשיתי, איך אבא שבשמיים יקבל אותי? הוא בטח כבר מחק אותי, הוא בטח לא אוהב אותי יותר". המחשבה הזו מולידה פחד, ריחוק, וגורמת לנו לנעול את הדלת בפניו, להתרחק עוד ועוד, מתוך בושה וייאוש.
אבל האמת היא הפוכה לחלוטין. מוחלטת ואינסופית.
חודש אלול מגיע בכל שנה מחדש בדיוק כמו אותו חבר ותיק ברחוב. הוא תופס אותנו ביד, מישיר אלינו מבט אוהב ומראה לנו כמה אבא בשמים מחכה שנשוב. חודש אלול בא לצעוק באוזנינו: אבא שבשמיים לא שונא אותך! הוא לא מחפש להעניש אותך, והוא מעולם, אף לא לרגע אחד, לא ויתר עליך!
הוא יושב על כיסא רחמים, מביט בתמונות שלנו מימי קדם, וכביכול בוכה עלינו. הוא מחכה בכל רגע ורגע רק לסימן חיים קטן ממך. למילה אחת קטנה שיוצאת מהלב, לצעד פעוט ומהסס של חזרה.
זהו עומק הכתוב: "קול דודי דופק – פתחי לי". הקדוש ברוך הוא לא מבקש מאיתנו בניינים וארמונות. הוא רק מבקש שנפתח. שנפתח את הלב שוב, שנאמין באהבה שלו מחדש, שנשליך את השקרים של היצר הרע לפח האשפה של ההיסטוריה.
ברגע שאתה עושה אפילו צעד אחד הכי קטן, הסטה קלה של ידית הדלת, הוא כבר שם. הוא פותח את זרועותיו האינסופיות, מוחק וסולח על כל מה שהיה, ומחבק אותך באהבה העצומה והחמה שקיימת ביקום – אהבה של אבא לבן שלו.
תזכרו את זה היטב כשאתם נכנסים לשערי החודש הזה: אין חטא, אין מרחק, ואין זמן בעולם שיכולים להפריד בין אבא לבן שלו!
