הלכות אינטרנט שמיעת קול אשה המופק ב'בינה מלאכותית' מותר?

[בדליג]

וכי חז"ל נתנו לנו את הכח לשפוט בעצמינו האם אנו מתאווים או לא?
ובשלמא להסוברים שכשלא מכירים מותר לשמוע, ה"ה כאן.
אבל להסוברים שבכ"מ אין לשמוע, מ"ש האי מהאי?

לחץ כדי לכווץ...

בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן ל) אוסר לשמוע גם קול שירת אשה בהקלטה. וטעמו שהאיסור הוא על עצם ההנאה מקול אשה זרה ומוכיח שם מגמרא במסכת ברכות המספרת על רב ששת שנהג איסור בדבר למרות עיוורונו. ולדבריו יש מקום לאסור. אבל יש לחלק בין קול של אישה וקול של מכונה.

 

[טענו בחיטים והודה לו בחיטים]

אבל יש לחלק בין קול של אישה וקול של מכונה.

לחץ כדי לכווץ...

זה בדיוק כמו הקלטה שאסור

 

[יואל שילה]

גם לדעת המהר"ם שיק אין איסור לשמוע קול שירת אשה שאינו רואהּ ואינו מכירהּ, כיון ששירה כזו לא תעורר הרהורי עבירה "מטעם דאין יצה"ר שולט, אלא במה שעיניו רואות".

לחץ כדי לכווץ...

היכן?

 

[יואל שילה]

בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן ל) אוסר לשמוע גם קול שירת אשה בהקלטה. וטעמו שהאיסור הוא על עצם ההנאה מקול אשה זרה ומוכיח שם מגמרא במסכת ברכות המספרת על רב ששת שנהג איסור בדבר למרות עיוורונו. ולדבריו יש מקום לאסור. אבל יש לחלק בין קול של אישה וקול של מכונה.

לחץ כדי לכווץ...

ראייתו כמובן אינה ראיה, ושמחתי לראות שהוא עצמו דוחה את הראיה [שרב ששת לא נולד עיוור, ולאחרים קאמר], ואני מוסף שהוא לא המציא את המימרא אלא זו היתה מימרא ידועה.
ומה שהוא כתב שעצם האיסור בקול באשה הוא השמיעה - הוא ברור, אבל לא רלוונטי, כי לא אסרו אלא קול של אשה המשוייכת לקול ולא סתם קול מנותק.
וגם לא אסרו סוגי קולות שמורגלים בהם, כמ"ש הרשב"א
וקול המופק בוויז או בהקראת תחנה באוטובוס, וכל כה"ג הוא קול שמורגלים בו ביותר
ובמציאות החיים שלנו מי שיאמר ששמיעת קול 'שיר' המופק מבינה מלאכותית מביא אותו לריגוש אסור - חוששני לו משקר [ואם הוא לא משקר - הוא צריך טיפול דחוף!]
אלא הוה לדידן כקאקי חיוורי הרוכבות על כשורא

 

[בדליג]

@יואל שילה

שו"ת ציץ אליעזר חלק ה סימן ב
שמיעת קול זמר של אשה וע"י הרדיו ב"ה. יום ועש"ק כ"ז סיון תשט"ו, ירושלים עיה"ק תובב"א. לכבוד ידידי הרב הגאון בקי נפלא וכו' מוהר"ר עובדיה יוסף שליט"א.
אחדשה"ט באהבה וכבוד, סוף סוף לקחתי לי מועד קט בכדי למלאות את רצון כת"ר לכתוב לו כמה הערות והארות על ספרו היקר יביע אומר ח"א, שהואיל לכבדני בו. ויקבל נא בזה מה שעלתה במצודתי בע"ה על נידון שמיעת קול זמר של אשה בדרך כלל ובאמצעות הרדיו בפרט, שדן בסי' ו' מספרו. ואנקוט בזה דרך קצרה יותר בדברים עיקריים בלבד בהיות וכת"ר כבר הרחיב בזה את הדיבור בטו"ט =בטוב טעם= ובבקיאות מפליאה בדברי ספרי השו"ת האחרונים.
(א) באות א' דן כת"ר כאילו יש מקום לכאורה לפרש כוונת הר"ח המובאת בהגמ"י בפ"ג מה' ק"ש אות ס' בכתבו וקול אף על גב דאין נראה לעינים הרהור מיהא איכא דר"ל בזה דאין נראה לעינים כגון שאינו רואה את האשה ששומע קולה וגם לא הכירה מעולם, ואני מתפלא על הוה אמינא כזאת, דאיך אפשר בכלל להעלות על הדעת להטעים כוונה כזאת, בזמן שנראה בעליל שהמדובר בהר"ח הוא בביאור טעם יסודיות עצם איסור שמיעת הקול היות ושונה הוא מטפח מגולה ושער שנראים לעינים במוחשיות מה שאין כן בקול, ובזמן שלא מדובר בדבריו כלל ועיקר בפרטי חלקי האיסור כי אם בעצם יסוד האיסור בכללותו בלבד?
ועל מדוכה זאת בהסברת עצם יסוד האיסור מעיקרו הוא שישב גם הראבי"ה (מס' ברכות סי' ע"ו) דהביא דברי הר"ח לעצם פסיקת ההלכה לאיסור, ובהוסיפו לשאול דנדמה קול לצואה בעששית שמותר לקרות ק"ש כנגדה, ומחלק דהכא הקול שהוא הערוה גלוי אלא שאין העין שולטת בו לראות ודמיא לצואה מגולה לפני סומא, ומסיים לזה דאע"פ שראוי להקל בקול שאינו ראוי לשום ענין לראיה לא לו ולא לאחרים, אפילו הכי ראוי להחמיר. הרי שהמדובר בעצם יסוד איסור הקול.
ואדרבה מתוך קושי זה לעצם יסוד איסור שמיעת הקול מביא הראבי"ה שם [וכת"ר מביאו בעצמו באות י'] דיש מפרשים דיסוד האיסור הוא מפני שדרכו להביט בה כשמנגנת, ומסיים משמע דלברכה אינו אסור בשאינו מביט אבל להביט אסור. הרי שבא מתוך זה ללמוד היפוכו של דבר דאינו אסור כי אם בפניה.
יתר על כן מצאתי בספר מטה משה ח"א אות צ"ח שמעתיק דברי הג"ה מיימוני גופא באופן שמורים ומרמזים לדרך כוונה כזאת וכותב בשמו בלשון זה קול באשה ערוה אף על גב דאין נראה לעינים הירהור מיהא איכא ואסור לקרות כנגדה, אנו למדים מזה שפירש כוונת הג"ה מיימוני בכתבו הרהור מיהא איכא דר"ל לא הרהור בעצם הקול כי אם הרהור של פועל יוצא מתוך גרירת הסתכלות בדמות דיוקנה, ולכן לא אסר כי אם לקרות כנגדה, ור"ל כשהיא בעצמה עומדת לפניו, ודוק מינה הא שלא כנגדה, והקול בלבד הוא שנשמע ובא לפניו, אזי מותר מכיון שלא יוכל לבוא להסתכל בה. ומתוך שלא חילק, ניתן גם לומר שכל שלא כנגדה מותר אפילו כשיודעה ומכירה מכיון שמיהת לא יוכל לבוא להסתכל בה.
(ב) ולשם המשך קישור דברינו הנ"ל אני מדלג ובא לדברי כת"ר באות ד' שמביא בשם שו"ת מהר"ם שיק חאה"ע סי' נ"ג שכ' דנראה דלא שייך קול באשה ערוה אלא ברואה את פניה או יודעה ומכירה כעין מ"ש במגילה ט"ו. רחב בשמה זינתה ויעל בקולה וכו' והוא דידעה ומכירה, וכן אמרינן בהא דאסור להסתכל בבגדי צבעונין דדוקא במכירה וכדקי"ל באה"ע סי' כ"א ס"א, אבל באינו רואה אותה בפניה ואינו מכירה נראה דאין חשש כלל עכ"ד.
והנה עיינתי בגוף דברי המהר"ם שיק ואין אני רואה שיכתוב דברים כאלה להתיר בדרך כלל הקול באשה ערוה כשאינו רואה את פניה ואינו יודעה ומכירה, כי המדובר בכל דברי תשובתו שם הוא רק בנוגע לענין לשאול בשלומה או לשלוח לה שלום ע"י שליח, שבקדושין ד' ע' וב"מ ד' פ"ז ובקשר לדברי הרשב"א בברכות ד' כ"ד שמבואר דשאילת שלום גרע מסתם דיבור דאיכא חיבה, הא לא"ה דוקא קול זמר אסור וכן לדברי הפנ"י דבאורחא אין חיבה שמקשה עליו בסוגית הגמ' דכיון דדרך ארץ לומר צפרא למרא טב ולית ביה משום הא דשמואל דאין שואלין בשלום אשה א"כ ה"נ דאין אסור משום אידך דשמואל דקול, ומתרץ דצ"ל באשה ערוה החמיר שמא תוסיף אמרים לו מאי שאינו אורחא, וע"ז הוא שמוסיף המהר"ם שיק וכותב הדברים שהעתיק כת"ר משמו אבל נראה דזה שייך אי רואה את פניה או ידעה ומכירה וכו', וא"כ הרי ניתן לפרש בשופי את דבריו אלה של המהר"ם שיק דכוונתו בזה רק לענין שאילת השלום ובנוגע לחשש שמא תוסיף אמרים לו מאי שאינו אורחא, שהחשש הזה לשמא תוסיף אמרים הוא ששייך רק ברואה פניה ומדבר אתה פא"פ =פנים אל פנים=, או יודעה ומכירה ושולח לה ע"י שליח שישנו ג"כ החשש שמתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי איבה /חיבה/, עיין רש"י בקדושין שם, ומשא"כ באינו רואה אותה בפניה ואינה מכירה, וע"ז הוא שמביא ההוכחות מיעל ומבגדי צבעונין שג"כ אינו איסור עצמי כי אם מחשש שמא יבוא להרהר מתוך כך בעצם האשה, וג"כ אינו אסור כ"א ביודעה ומכירה, אבל בנוגע לשמיעת קול זמר שיש מקום לומר שזה איסור עצמי, וכדכותב לומר בשו"ת פרי השדה ח"ג סי' ל"ב דהקול מעורר התאוה וההרהור, וכן בשו"ת חלקת יעקב סי' קס"ג שמזכירו כת"ר באות ו' [שאוסרים מה"ט אפילו ע"י הפאנאגראף והרדיו], והיינו מפני דעצם שמיעת עריבות הקול הוא איסור ערוה, וכדקאמר שמואל בברכות ד' כ"ד ע"א: קול באשה ערוה שנא' כי קולך ערב, וכן משמע מדברי הראבי"ה שם במ"ש שהקול הוא הערוה ע"ש, בכל כגון זה י"ל דס"ל למהר"ם שיק שפיר לאסור אפי' שלא בפניה וגם אינו יודעה ומכירה, מכיון דאיך שהוא נהנה מיהת משמיעת הקול, וזהו גוף איסור הערוה, ועכ"פ אין שום הוכחה מדבריו שיסבור להתיר אפילו בכגון דא, וע"ש במהר"ם שיק בהמשך דבריו בזה במה שמוסיף וכותב ובלא"ה נראה וכו', שיוצא ג"כ מפורש מדבריו שהמדובר בצידוד דבר ההיתר הוא רק בנוגע לדיבור ושאילת שלום, אבל כלל לא בנוגע לשמיעת קול זמר ע"ש.
(ג) אלא שכאמור יש אבל צד דיון להתיר שלא בפניה עפ"י האמור בראבי"ה ומטה משה הנ"ל, ויהיה מזה יסוד וסיוע להבית שערים והמערכי לב שהשיבו להתיר למעשה בשמיעת קול שיר ע"י פאנאגראף וראדיו [המערכי לב שם התיר שלא בשעת ק"ש ותפלה, ומהנ"ל אפשר ללמוד גם על שעת ק"ש ותפלה ואולי רק על שעת ק"ש ותפלה, עיין ברא"ש פ"ג דברכות סי' ל"ז, ויש להאריך].
ואעיר בזה גם כי מה שבאות ד' מביא כת"ר בסתמא בשם הבית שערים סי' ל"ג שהשיב להתיר, דאמנם אין תח"י הספר הנ"ל לעיין בו, אבל אני רואה בספר ויצבר יוסף סי' י"ב אות ב' שמביא בשמו שהוסיף לכתוב שאע"פ שאין איסור מדינא לשמוע הקול מ"מ מכוער הדבר ובעל נפש יזהר מזה.
(ד) בנוגע למה שמזכיר כת"ר באות ו' בשם יריעות האהל שבס' אהל מועד (ח"א ד' נ') שכותב לחלק היכא שאינה לפניו ואינו יודעה ומכירה בין קול נעים וערב לבין קול שאין הנאה ממנו. ברצוני להעיר בזה שבשדי חמד מערכת ק' כלל מ"ב מובא לחלק בכזה בסתמא בשם ספר דברי חפץ, דכל שאינו קול של שירי עגבים ואינו מתכוין ליהנות מקולה כשמשוררת דברי שירות ותשבחות לאל יתברך בשביל נס או שפועה להרדים הילד או שמקוננת על מת לית לן בה כל דלא מכוין ליהנות מקולה. ומסתמיות החילוק משמע שכוונת חילוקו זה הוא על כל גוונא אפילו ביודעה ומכירה ואפי' כשהיא בפניו, ודלא כהיריעות האהל שם, [וע"ש בשדי חמד שכותב על הדברי חפץ הנ"ל דאף כי ודאי נכון להחמיר שלא כדברי הרב דברי חפץ מכל מקום אינו בסוג דברים תמוהים חלילה].
ויש להוסיף להזכיר בזה כי ברי"ף וברמב"ם וטור לא נזכר מאיסור שמיעת קול אשה בשעת ק"ש, והרא"ש (פ"ג ברכות סי' ל"ז) מבאר שהאמור בגמ' הוא לשמוע ולא לענין ק"ש, [עיין ברמב"ם פכ"א מאיסו"ב וטור אה"ע סי' כ"א מ"ש בשמו], ומתוך זה הסיק הב"י בטור או"ח סי' ע"ה שזהו רק דין של לכתחילה, וגם בשלחנו באו"ח סי' ס"ה סעי' ג' לא כתב בזה בלשון איסור אלא בלשון יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע, ומדייקים מזה, וכן ביריעות האהל שם, דאזהרה שמענו אשר לא טוב אך איסורא ליכא, ורק רוצה לחלק שם מד"ע בין קול נעים לאינו נעים, מה שלא נרמז מזה כלל בדברי הב"י, ואדרבה הלשון של קול זמר שכותב הב"י משמע דמיירי מקול נעים, עיין בזה גם בברכי יוסף מה שמבאר בזה בטו"ט בשיטת הב"י.
ואמנם לא כן דעת הד"מ בטור שם אות ב' שמשיג על הב"י וכותב דאף בלא זהירות יש לחוש משום איסורא מאחר דרבים אוסרים, ועיין באליהו רבה בסי' ע"ה סק"ה שמבאר שהרמ"א שיכל השגתו לכך גם בהגהותיו בשו"ע במ"ש אבל קול הרגיל בו אינו ערוה, דון מינה הא אם אינו רגיל בו ס"ל דהוי ערוה ואסור מדינא דלשון ערוה ודאי איסור גמור משמע ע"ש, וזה דלא כמ"ש היריעות האהל שם, וכן הפרמ"ג בא"א סק"ו, שגם דעת הרמ"א שאינו אסור מדינא ושחזר בו ממ"ש בד"מ.
כן יש להזכיר גם מה שמובא במרדכי בברכות סי' פ' בשם הר"א ממיץ שכ' דבעונותנו בין העכו"ם אנו יושבים ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת קול שיר נשים ארמאות, והביא זאת גם הערוה"ש סי' ע"ה סעיף ח', וכן למ"ש הרבינו יונה בברכות שם דאפי' בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוין בלבו בתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה מותר ואין לו להפסיק קריאתו, ופסק זאת בעולת תמיד סק"ה ושו"ע הגרש"ז סעיף ו', ומדברי מרדכי ור"י הנז' מקור נביעה גם למ"ש בקיצשו"ע סי' ה' סעי' ט"ז דמ"מ בשעת הדחק שהוא שומע נשים מזמרות וא"א לו למחות לא יבטל משום זה מק"ש ותפלה ותורה אלא יתאמץ לכוין כל לבבו להקדושה שהוא עוסק בה ולא יתן לב עליה ע"ש, ומדכותב סתם נשים מזמרות משמע אפילו ישראליות, ועיין גם בחיי אדם כלל ד' סעי' ו' ונשמת אדם ויש להאריך, [ועיין בספר חזון איש ה' שבת סי' ל"ה אות י"א מ"ש בדברי המרדכי ותר"י, ושעפ"י הנ"ל כותב דמה"ט אפשר לצדד להקל בזה"ז להגיד תוכחה ברבים ולהזכיר דברי חז"ל אף שיש פרועות ראש כנגדו משום עת לעשות, וגם אפשר לסמוך על דעת הר"י דכיון דאינו משים לבו מותר עיין שם].
(ה) בצירוף כל הנז' ישנו משום יתובי דעתא בחתירת אהפוכי בצדדי כחא דהיתרא בשמיעת קול זמר בגוונא של שעת הדחק כגון למי שנמצא בשעת זמן התפלה או עשיית ברכה או הלימוד במקום ובסביבה שלא יוכל להמלט משמיעת הקול זמר, כאשר הוא דבר המצוי בעוה"ר בזמנינו זה שהרבה מהחרדים לדבר ד' גרים מתוך ההכרח עקב קושי השגת - הדירות בסביבות כאלה העושים כל ימיהם כחגים ומבלים בהילולא וחינגא, ואין כח בידנו להעמיד הדת על תלה, וכל כדומה לזה, ורבים מיראי ד' לבם נוקפם בכל עת על כשרות התפלה הברכות והלימוד, ובכל הנ"ל ישנם נטפי ניחומים הלכתיים אשר יש בהם בכדי להמתיק את המרירות ולהניח את הדעת על כגון מצבים כאלה, ובפרט כשהקול זמר נשמע ובא ע"י הרדיו שיש לזה גם צד ההיתר של שלא בפניה, וברוב פעמים - רובם כאלה - גם אינו יודעה ומכירה, כפי שביאר בזה כת"ר, וגם עפ"י היסודות שכתבנו בזה לעיל בדברינו.
ועוד זאת כשהקול הוא ע"י הרדיו נראה טעם נוסף להתיר מפני שאין זה קול האשה ממש, אלא עוברים כחתף כמה גלגולים עד שנוצר מחדש הברת הקול, ודלא כמו שכותב בזה בספר ים הגדול להרב הגרי"מ טולידאנו שליט"א בסי' כ"ט (שמזכירו גם כת"ר באות ז') דברדיו קול האיש הקורא בעצמו נשמע לאזן השומע ע"ש, דזה אינו, וכאשר ביארתי והוכחתי כבר על כך בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' כ"ו, על יסוד בירור ממומחים לאותו דבר, (בדברי שם לענין שמיעת תפלת ציבור ויציאה י"ח דרך רדיו) דהקול ששומעים אינו קול האדם, דקול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנים ושוב מתחלפים הזרמים החשמליים לגלי - אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי - קול, וזאת בעזרת המנורות המגבירים את הזעזועים הנעשים ע"י האדם מעצמת דיבורו, ע"ש ביתר אריכות. וא"כ הרי יוצא שאין אנו שומעים בכלל בהרדיו את הקול המקורי של האשה כי אם ההברה של הקול, ולכן יש מקום לצידוד היתר בזה מתוך לימוד ק"ו ממה שמצינו שאין יוצאין בכגון דא לענין מצוה כשמיעת קול שופר וקריאת המגילה משום דנחשב זה כקול הברה בעלמא, וא"כ עא"כ שלא יחשב בכזאת לעון של שמיעת קול ערוה, כי הרי מדת /מדה/ טובה מרובה ממידת פורעניות, ובלבד שלא יתכוין ליהנות, דאל"כ הרי נחשב זה בכל אופן שהוא פריקת עול הקדושה והטהרה ומגונה הדבר עד למאד, והחובה התמידית המוטלת על האיש הישראלי הוא לכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות ולהביא נפשו במי הדעת, וכדברי הרמב"ם בסוף ה' מקואות. מאפס הפנאי אסיים בזה ברגשי אהבה וחבה. ידידו מוקירו ומכבדו אליעזר יהודא וולדינברג.

 

[חזון עובדיה]