בן פטורא

משתמש רגיל
gemgemgem
הודעות
119
תודות
362
נקודות
56
בִּימָה עֲטוּיָה לְבָנִים
טַלִּית מֻפְשֶׁלֶת
וּדְמוּת מִתְנוֹעַעַת בִּדְבֵקוּת
וּמִסָּבִיב יָהֹם סַעַר
בְּכִיּוֹת וּגְנִיחוֹת
וְזָעַק חֲרָטוֹת

וּבְאַחַת נָדַם הַכֹּל
וְאַךְ קוֹל רָעוּד יִשָּׁמַע (קול המקריא )
תְּקִיעָה
וּלְרֶגַע שׁוּב תִּשְׂרֹר הַדְּמָמָה
וּבְמִשְׁנֵהוּ
קוֹל תְּרוּעָה
מֵעִמְקֵי שׁוֹפָר וְזָעַק נֶפֶשׁ חֲרִישִׁי
בַּעַד קֶרֶן כְּפוּפָה
וַאֲוִיר כְּלָיוֹת צָפוּף מֵאֵימָה
יִקְפָּא כְּמוֹ נֵד וְאָזְנֵי אִישׁ בְּפָנָיו נֶאֱטָמוּ
יֵעָב כְּעָנָן וִיכַסֶּה אֶת עֵין הָאָרֶץ
לֹא יָהִין בַּר אֱנוֹשׁ לְקוֹשְׁבוֹ

וְשׁוּב בִּרְעָדָה יִתְלַחְשֵׁשׁ שְׁבָרִים תְּרוּעָה (מקריא )
וְקוֹל זַךְ יִתְפָּרֵד וְיִתְנַגֵּן קְצוּבוֹת
וְהָאָרֶץ תִּבָּקַע וְהַלְּבָבוֹת יִמַּסּוּ
וְהַנֶּפֶשׁ תִּשְׁתַּפֵּךְ בִּזְעָקוֹת
גְּנוּחֵי גָּנַח יְלוּלֵי יְלֵל
וְהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה יִקָּבְעוּ בַּלְּבָבוֹת
וְאָזְנַיִם עוֹד כְּרוּיוֹת לִשְׁמֹעַ
וְעֵינַיִם מַזִּילוֹת דִּמְעָה
וּפֶה קָמוּץ בְּכוֹחַ אוֹטֵם בְּעֹז כָּל פִּרְצָה
וְרוּחַ מִתְרוֹצֶצֶת בְּפַחַד
סְחַרְחָרָה וּמְבֹהֶלֶת
מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתֵי לָשׁוֹן
אֲשֶׁר בְּפַחְדָּהּ כְּעֵץ יָבָשָׁה
נָעָה פָּנִים וְאָחוֹר וְאֵין אֲרוּכָה
חָשׁוּךְ חֻלְיָה עַד מְאוֹד
הֵן בְּקֹשִׁי עֹרֶף מָרְדָה

וְשׁוּב תְּקִיעָה פְּשׁוּטָה
נִכְפָּף הַלֵּב וְנִנּוֹחָה הַגְּוִיָּה
הֵן בֶּן אֲנִי וּמַלְכוּת בְּיָדִי תְּלוּיָה
אֶטְהַר מַעֲשַׂי אֶרְחַץ רִפְשִׁי
וַאֲכוֹנֵן אֶרֶץ עַל תִּלָּהּ
וְהַזָּדוֹן לִזְכוּת תִּתְהַפֵּךְ
הֵן בְּעֶטְיוֹ נִדְבַּקְתִּי לְאַהֲבָה
 
אינני יודע אם נכון הוא לפרש שיר אך אנסה (וכמובן אין בכוחו לתאר נכוחה את השיר אך פירוש מסוים הוא מציע )

ובאחת נדם הכול. המקריא מכריז, והתוקע עונה בשופר. כאן מתחיל המעמד האמיתי של ההקשבה: מתוך כל הקולות נשאר קול אחד. אבל קול השופר אינו קול אחד בלבד. יש בו שני קולות - התקיעה הפשוטה, ויש בה קול ישר, שלם ונמשך, ומולה השברים והתרועה, קול שנשבר, גונח, מיילל וזועק.

גם התקיעה הפשוטה הראשונה והאחרונה אינן אותה תקיעה מבחינת האדם השומע. הראשונה באה בתחילת המעמד. היא חותכת את ההמולה ופותחת את הדממה, ומכניסה את האדם אל ההקשבה. הוא עדיין עומד מבחוץ, עדיין רק שומע. אחריה באים השברים והתרועה, ובהם הולך הקול ונכנס פנימה.

השברים והתרועה הם הקול השבור של הנפש. הם נשמעים כגניחה וכיללה, עד שקשה להבחין אם זה קול היוצא מן הקרן או קול היוצא מתוך האדם. האדם עצמו הולך ושותק: הפה קמוץ, הלשון יבשה, והרוח מתרוצצת ומתדפקת על דלתי הלשון. ככל שהשופר מדבר, האדם מגלה שאין לו מילים.

דווקא מפני שהשופר אינו מדבר במילים, הוא מצליח לומר את מה שהאדם אינו מצליח לומר. האוזניים כרויות, העיניים מזילות דמעה, והאדם עומד מול קול שאינו מסביר לו דבר ובכל זאת מעורר בו הכול. השופר אינו מספר לאדם על מצבו - הוא משמיע לו אותו. השבר שבשברים והתרועה נעשים שבר ותרועה שבתוכו.

ואז, לאחר כל השברים והתרועה, שבה התקיעה הפשוטה. היא דומה לראשונה, אבל היא אינה אותה תקיעה. הראשונה פתחה את המעמד; האחרונה באה אחריו. הראשונה הייתה קול שהאדם שמע, ואילו האחרונה היא קול שכבר עבר דרך כל מה שנשמע בתוכו. היא עדיין פשוטה, אבל עכשיו הפשטות שלה היא פשטות שלאחר השבר.

לכן בשובה של התקיעה הפשוטה הלב נכפף והגוף נרגע. האדם כבר אינו רק מי שהקשיב לקול שמחוץ לו. הוא יוצא מן התקיעה עם הכרה חדשה: הן בן אני ומלכות בידי תלויה.

מכאן התשובה כבר אינה רק התעוררות של רגע. מה שנשמע בשופר צריך להיעשות במעשים - לטהר, לרחוץ, לתקן ולכונן. השברים והתרועה פתחו את הלב, והתקיעה הפשוטה האחרונה נותנת לו כיוון.

ובסוף מתברר שהקול ששמע האדם לא הוביל אותו רק אל הפחד והחרטה. מתוך השבר ומתוך הפשטות הוא מגיע אל האהבה:

הן בעטיו נדבקתי לאהבה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון