שמעשה שהיה ברב אחד ת"ח גדול, שהורה לבני עדתו שאסור ליקח אפידורל (לא מהטעמים של ידידנו, אלא מפני חשש סכנה וכדו'), והיה העת, והנה הגיעה בתו של אותו רב ללידה, ותקש בלדתה, ותאמר לה המילדת, קחי נא אפידורל, ותשיבה: "הלוא אבא אומר שאסור", והשיבתה המילדת, "תתקשרי אליו עכשיו, אני רוצה שהוא ישמע אותך צועקת", והיא מתקשרת, והיולדת צועקת "טאטע, טאטע", שאל הרב את בתו כמה שאלות, ולבסוף... תופתעו, התיר לה לקחת אפידורל.
המסקנה היא, שלא תמיד דומה פסק הניתן כשאתה בבית מדרשך מול הספרים, לפסק הניתן כשבאזניך זעקות טאטע טאטע.
אמנם כמדומה שגדולי הפוסקים בד"כ היתה להם הרגישות לדון מלכתחילה תוך כדי הרגשת כובד ההשלכות של פסיקתם.
ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל.
