הוא לא חולק למעשהיש חולקים :
המצה צריכה להיות לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה
משום שמגלה דעתו שלא בשביל הסעודה קידש דאם בשביל הסעודה הוא חלק מהסעודה ולא חולק ברכה אחרונה לעצמו
השאלה היא כזו, הרי שיעור עיכול של שתיה אינו שיעור מרובה כ''כ, וזה פשוט שלא היה בכלל ישראל מי שסיים את ההגדה תוך עשר דקות עד חצי שעה כל חד כדאית ליה שיעור עיכול דשתיה, וממילא ברור שכוונת המחבר והפוסקים דאע''פ שעבר שיעור עיכול אינו מברך, והרב המסיק מסקנה מוזרה זו לשיטתו שאינו נוגע בספרים שאינם כתובים לשון מקרא או ארמית ארצישראלית..... (בנוגע לחוט שני לא טרחתי להסתכל אבל פשוט כביעתא במיא שכוונת המחבר והמשנ''ב אע''פ שעבר שיעור היכול מפני שאין אופציה אחרת אא''כ יגרוס ההגדה במהירות עצומה....)
שיעור עיכול של כוס יין הוא ארוך כי יין מיזן זיין ולכן לא 'קשיא מידי וכך כתב בחו''ש, פעם היו קוראים את ההגדה ולא מוסיפים מדאי הרבה ולא היה עובר ע''ב דקות
זאת מניין לכם? מסתמא?
לא לוקח כ''כ הרבה זמן לקרוא את ההגדה במתינות ללא הסברים נוספים ארוכים מדאי נסה ותוכח
ברור, אבל אתם קובעים הלכה בעצם מהשערה? אני יכול להתחבר להשערה - לא לקביעה [בטח שלא להלכה הניבטת לעומת טענותיו של המשיב]
הרעיון עם הבננה עושה הפסק עם הכורך.
אם אתם מדברים מדין הפסק ושיעור עיכול ניחא
יברך בין סיום מגיד לרחצה
חשש קב''ס אינו לא בגלל רביעית יין שהוא חידוש הגאונים נגד משמעות הגמ' של סעודה ממש אלא בגלל שזה צורת הסעודה של ליל החג של לחם שעונים עליו דברים הרבה ואין חשש הפסק
תודה
לדעת אשל אברהם אין חיוב ברכה אחרונה במי שאינו מסלק עצמו מסעודתו - גם אם עובר שיעור עיכול.
סברת הביאור-הלכה, שכיון שמפסיד שיעור עיכול עליו לברך ברכה אחרונה - גם היא מחודשת.
אני מתכון לצדד בדעת הגר''א במעשה רב שהובא בבאור הלכה שלא מועיל רק פת
לא הבנתי
עד אז יכול לברך - אם ירצה לסיים סעודתו.
