אם בכל האיסורין אמרינן חצי שיעור אסור מה"ת: בשו"ת חכם צבי (סי' פו ד"ה וגם) כתב בתי' א' דרק באיסורי אכילה נאסר חצי שיעור. וכן בשו"ת פנ"י (או"ח טו) הסתפק בזה. ובדגול מרבבה (או"ח תמב על המ"א סק"י) כתב שרק באיסורי אכילה אסור מדאו' ובשאר איסורין מדרבנן. ובמ"א (שמ, ב) כתב דבגזיזת שיער א' יש איסור דאו' משום ח"ש. ודלא כהלבוש שהתיר לגמרי [וע' פמ"ג שם (א"א ב) שביאר טעם הלבוש משום דאין לחוש שישלים ול"ש חזי לאיצטרופי (דיומא עד.)]. ובבה"ל (שמ ס"א ד"ה על) הוכיח מכמה ראשונים שגם באיסורי שבת שייך איסור ח"ש מדאו'. (רמב"ם שבת יח כג, רש"י שבת עד. ד"ה וכי[1], הג"א שבת פכ"ג סי' יא, או"ז הל' שבת נט, מאירי שבת עד, רבי' ירוחם ני"ב חי"ד). ובתוספתא (ביצה פ"ד ה"ב) משמע שח"ש בשבת מדרבנן, (וע"ש בחזון יחזקאל), וע' אבני נזר (או"ח רא ויו"ד רנט) שלמד בדעת הרמב"ן בשבת צד: (וכ"כ המיוחס להר"ן שם) שח"ש בשבת מדרבנן, וכתב שדעת רש"י יחידאה. וע' תוצאות חיים (סי' ח) שהביא התוספתא הנ"ל וכתב שמהספרי מוכח שזה מדאו'. וע"ש עוד שהביא רשב"ם בב"ב (נה:) שמשמע שח"ש אינו מלאכת מחשבת.[2] וע"ע פמ"ג (בפתיחה להל' שבת ד"ה עוד אשוב). והריטב"א (מכות כ:) והרא"ש (מו"ק פ"ג סי' צג) כתבו שיש איסור קרחה אפי' בשערה אחת, ופי' בביהגר"א (יו"ד קפ) דהטעם משום ח"ש, וכן פי' שם הגרעק"א[3] בשם הח"צ[4]. וע"ש בגליון מהרש"א שמש"כ המחבר שם ל' "יש מי שאומר" כי לדעת היראים (שהובא במל"מ חמץ ומצה א, ז, ושבועות פ"ד) ל"ש בזה ח"ש דס"ל דרק באכילה האיסור מדאו', כהדגמ"ר הנ"ל. וע' מ"מ (בתחילת הל' גזילה ובתחילת הל' גניבה) דשייך ח"ש בגזילה וגניבה. וע' מ"מ חמץ ומצה (א, ז), וצע"ק. [ומצאתי עוד מ"מ בזה ביביע אומר (ח"ד או"ח לג יז), ואעתיקם: תורת חסד (מלובלין, מד, ט), שו"ת מהרש"ם (ח"ה לה), קהלת יעקב (למהר"י אלגאזי, ח, קלז), פתח עינים (שבת עד.), שו"ת רדב"ז (ח"ה ב' אלפים רב), בנין ציון ח"א סו"ס יח), גליוני הש"ס (נזיר מ), עין הרועים (עמ' קב), חסד לאברהם תאומים (ח"א או"ח כח), מהרש"א אלפנדרי (או"ח סו"ס ט), לב חיים (ח"ב נח), שערי רחמים (פראנקו, ח"ב או"ח יח). וראיתי בשם הג' בני בנימין (על הרמב"ם שבת פי"ח ה"א) שיש ט"ס בתוספ' הנ"ל. וע"ע בהסכמת המהרש"ם למגן אבות, וחקרי לב (או"ח נח), ומנחת אלעזר (ח"א נא).] וע"ע מל"מ (שבת יח, א), חי' חת"ס שבת (עד.), שפ"א (שבת ב. עד.), מהרצ"ח (שבת עד.), וע' שד"ח כללים ח, ה. וע' אבן האזל ריש שבת.חצי שיעור:
אם ח"ש הוא איסור בפני עצמו או שעובר על אותו האיסור: ע' קוב"ש ב"ב שסז ובח"ב חולין אות מה ובקובץ ביאורים בכורות אות ג. [ולהיראים שהובא במל"מ חמץ ומצה א, ז הנ"ל) הוי אותו איסור].
אם טעם חזי לאיצטרופי[5] (דיומא עד.) הוי סימן או סיבה, ואם יש איסור כאשר לא שייך חזי לאיצטרופי: ע' קוב"ש ב"ב שסז וח"ב חולין מה. ובפמ"ג (יו"ד סה מ"ז ד) מבואר דהוי סיבה, וע"ש שנקט דהוי משום סייג שמא יאכל עוד, והסתפק אם משום חשש שיבוא להמשיך לאכול או מחשש שמא יאכל בבת אחת שיעור שלם, ובלקח טוב (כלל ח סוף אות ב) כתב שמלשון הגמ' לא משמע דמשום סייג. ובשדי חמד (כרך ב עמ' 369 מערכת ח אות י ד"ה ומר) הביא בשם הפמ"ג (בפתיחה לתערובות) להסתפק אם משום שמא יאכל עוד או משום דב' חצאים הוי איסור שלם[6] והיינו שבהכרח לומר שבכל כ"ש יש איסור דאל"כ איך אמרינן שבשר בחלב חידוש משום שכ"א מותר וביחד אסורים הא בכל האיסורים כך הוא שכל כ"ש אסור וביחד אסור. [7]
ובנוב"י (תניינא או"ח נג) כתב דלא שייך ח"ש אם לא ייתכן שיצטרף, כגון ח"ש בסוף יוה"כ.[8] וברעק"א (ח"א סו"ס קנד) הסתפק בזה. ובאבנ"מ (בשו"ת סי' יד ד"ה עוד) העלה צד כזה ופקפק בזה. וע' חת"ס ח"ו סו"ס סה. ולכאורה נידון זה תלוי אם הוי סיבה או סימן. (וע' בהע' בשו"ת רעק"א שציין לשו"ת מהר"י מינץ סי' טו ולחי' חת"ס ביומא עז. ובפסחים כא. ולשו"ת בנין שלמה מא. וע"ע בהע' לאבנ"מ).
ובהג' ריעב"ץ בשבת קנג: (בדפוסים החדשים) כתב שלא שייך ח"ש בהוצאה פחות מד"א כיון של"ש חזי לאיצטרופי, וכ"כ בגבורת ארי יומא עד. אמנם הריטב"א (בשבת עד. ד"ה בורר) כתב דאין במעביר פחות מד"א איסור ח"ש משום "דבהא ליכא שום עקירת חפץ ממקומו" (ור"ל דענין מעביר ד"א משום שמקומו של דבר היינו הד"א שלו כמש"כ בעה"מ בשבת לו: מדפי הרי"ף, ולכן בהעברת פחות מד"א לא שייך עיקר האיסור).
חזי לאיצטרופי שאינו למפרע: בשאג"א (סו"ס פא) כתב דלא שייך איסור חצי שיעור בבל יראה משום שאם יצטרף חצי זית נוסף לא יהיה האיסור אלא מכאן ולהבא ולא דמי לאיסורי אכילה שאם יאכל עוד יתברר שמה שאכל כבר היה איסור. והובא במנח"ח (ח, א; יא, ב; יט, ה). ובמהר"ם חלאוה (פסחים מה.) כתב שיש איסור ח"ש בבל יראה, אבל משמע דרק משום דאיתקש לאכילה, וצל"ע אם הצריך הפס' לאפוקי מסברת השאג"א או לאפוקי מסברת הח"צ דרק באכילה.
אם יש ענין לקיים מצות עשה בחצי שיעור (אם אין לו שיעור שלם): במל"מ (חמץ ומצה פ"א סוף ה"ז) כתב דאוכל חצי זית לא עשה כלום. וע' מנחת חינוך ו, א. (וע"ע שם קלד). ובמהר"ץ חיות (יומא לט) כתב שנסתפק בזה השבות יעקב, וע"ש..
[1] וכ"כ הריטב"א (החדש) שם (עד: ד"ה בורר).
[2] ולפי הרשב"ם אין ראיה לח"צ מדברי התוספתא והרמב"ן והמיוחס להר"ן הנ"ל. ולענ"ד בלא"ה יש לדחות הראיה מהרמב"ן והמיוחס להר"ן די"ל דכוונתם דאף לר"ל (דלא ס"ל ח"ש אסור מדאו') לא אשכחן דמותר הוצאת ח"ש מכרמלית.
[3] בדפוסים הישנים יש שם ט"ס.
[4] וצ"ע מדברי הח"צ הנ"ל, ואולי קאי לתירוצו הב', וצ"ע.
[5] מה שצריך גם פס' וגם סברא – ע' תוס' יומא עד. (ד"ה כיון) דלולא הסברא לא היינו דורשים להכי, ובח"צ (פו) הנ"ל כתב דמשמע שהאיסור רק כששייך שניהם. וע' מל"מ חמץ ומצה א, ז. וע' שפ"א ביומא עד. ברש"י.
[6] וע' תפארת ישראל (שבת פ"א בועז אות ד) שהביא כן ג"כ, וכנראה משם הביאו השד"ח.
[7] בעיקר החקירה אם הוי סיבה: ע' תוס' שבת צא: (הנמשך מע"א) דכזית חמיר טפי דהוא שיעור למלקות, ולצד דסיבה א"ש טפי. וע"ע תוס' שבת קיז: ד"ה דשקיל ובמלא הרועים שם.
[8] בשדי חמד (כרך ב עמ' 368 מערכת ח' אות י) הק' ע"ז דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ואיך נחדש דין לקולא ע"פ הטעם דחזי לאיצטרופי. ומתוך דברי הנוב"י למדתי תי' לזה שכתב שאם ל"ש חזי לאיצטרופי א"א למילף מחלב, ונראה כוונתו דהפס' דח"ש נאמר בחלב ובשאר איסורים לומדים מחלב, ולכן א"א ללמוד כאשר יש סברא לחלק. וע"ש בשד"ח שהאריך בענין חידושו של הנוב"י.
אם ח"ש הוא איסור בפני עצמו או שעובר על אותו האיסור: ע' קוב"ש ב"ב שסז ובח"ב חולין אות מה ובקובץ ביאורים בכורות אות ג. [ולהיראים שהובא במל"מ חמץ ומצה א, ז הנ"ל) הוי אותו איסור].
אם טעם חזי לאיצטרופי[5] (דיומא עד.) הוי סימן או סיבה, ואם יש איסור כאשר לא שייך חזי לאיצטרופי: ע' קוב"ש ב"ב שסז וח"ב חולין מה. ובפמ"ג (יו"ד סה מ"ז ד) מבואר דהוי סיבה, וע"ש שנקט דהוי משום סייג שמא יאכל עוד, והסתפק אם משום חשש שיבוא להמשיך לאכול או מחשש שמא יאכל בבת אחת שיעור שלם, ובלקח טוב (כלל ח סוף אות ב) כתב שמלשון הגמ' לא משמע דמשום סייג. ובשדי חמד (כרך ב עמ' 369 מערכת ח אות י ד"ה ומר) הביא בשם הפמ"ג (בפתיחה לתערובות) להסתפק אם משום שמא יאכל עוד או משום דב' חצאים הוי איסור שלם[6] והיינו שבהכרח לומר שבכל כ"ש יש איסור דאל"כ איך אמרינן שבשר בחלב חידוש משום שכ"א מותר וביחד אסורים הא בכל האיסורים כך הוא שכל כ"ש אסור וביחד אסור. [7]
ובנוב"י (תניינא או"ח נג) כתב דלא שייך ח"ש אם לא ייתכן שיצטרף, כגון ח"ש בסוף יוה"כ.[8] וברעק"א (ח"א סו"ס קנד) הסתפק בזה. ובאבנ"מ (בשו"ת סי' יד ד"ה עוד) העלה צד כזה ופקפק בזה. וע' חת"ס ח"ו סו"ס סה. ולכאורה נידון זה תלוי אם הוי סיבה או סימן. (וע' בהע' בשו"ת רעק"א שציין לשו"ת מהר"י מינץ סי' טו ולחי' חת"ס ביומא עז. ובפסחים כא. ולשו"ת בנין שלמה מא. וע"ע בהע' לאבנ"מ).
ובהג' ריעב"ץ בשבת קנג: (בדפוסים החדשים) כתב שלא שייך ח"ש בהוצאה פחות מד"א כיון של"ש חזי לאיצטרופי, וכ"כ בגבורת ארי יומא עד. אמנם הריטב"א (בשבת עד. ד"ה בורר) כתב דאין במעביר פחות מד"א איסור ח"ש משום "דבהא ליכא שום עקירת חפץ ממקומו" (ור"ל דענין מעביר ד"א משום שמקומו של דבר היינו הד"א שלו כמש"כ בעה"מ בשבת לו: מדפי הרי"ף, ולכן בהעברת פחות מד"א לא שייך עיקר האיסור).
חזי לאיצטרופי שאינו למפרע: בשאג"א (סו"ס פא) כתב דלא שייך איסור חצי שיעור בבל יראה משום שאם יצטרף חצי זית נוסף לא יהיה האיסור אלא מכאן ולהבא ולא דמי לאיסורי אכילה שאם יאכל עוד יתברר שמה שאכל כבר היה איסור. והובא במנח"ח (ח, א; יא, ב; יט, ה). ובמהר"ם חלאוה (פסחים מה.) כתב שיש איסור ח"ש בבל יראה, אבל משמע דרק משום דאיתקש לאכילה, וצל"ע אם הצריך הפס' לאפוקי מסברת השאג"א או לאפוקי מסברת הח"צ דרק באכילה.
אם יש ענין לקיים מצות עשה בחצי שיעור (אם אין לו שיעור שלם): במל"מ (חמץ ומצה פ"א סוף ה"ז) כתב דאוכל חצי זית לא עשה כלום. וע' מנחת חינוך ו, א. (וע"ע שם קלד). ובמהר"ץ חיות (יומא לט) כתב שנסתפק בזה השבות יעקב, וע"ש..
[1] וכ"כ הריטב"א (החדש) שם (עד: ד"ה בורר).
[2] ולפי הרשב"ם אין ראיה לח"צ מדברי התוספתא והרמב"ן והמיוחס להר"ן הנ"ל. ולענ"ד בלא"ה יש לדחות הראיה מהרמב"ן והמיוחס להר"ן די"ל דכוונתם דאף לר"ל (דלא ס"ל ח"ש אסור מדאו') לא אשכחן דמותר הוצאת ח"ש מכרמלית.
[3] בדפוסים הישנים יש שם ט"ס.
[4] וצ"ע מדברי הח"צ הנ"ל, ואולי קאי לתירוצו הב', וצ"ע.
[5] מה שצריך גם פס' וגם סברא – ע' תוס' יומא עד. (ד"ה כיון) דלולא הסברא לא היינו דורשים להכי, ובח"צ (פו) הנ"ל כתב דמשמע שהאיסור רק כששייך שניהם. וע' מל"מ חמץ ומצה א, ז. וע' שפ"א ביומא עד. ברש"י.
[6] וע' תפארת ישראל (שבת פ"א בועז אות ד) שהביא כן ג"כ, וכנראה משם הביאו השד"ח.
[7] בעיקר החקירה אם הוי סיבה: ע' תוס' שבת צא: (הנמשך מע"א) דכזית חמיר טפי דהוא שיעור למלקות, ולצד דסיבה א"ש טפי. וע"ע תוס' שבת קיז: ד"ה דשקיל ובמלא הרועים שם.
[8] בשדי חמד (כרך ב עמ' 368 מערכת ח' אות י) הק' ע"ז דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ואיך נחדש דין לקולא ע"פ הטעם דחזי לאיצטרופי. ומתוך דברי הנוב"י למדתי תי' לזה שכתב שאם ל"ש חזי לאיצטרופי א"א למילף מחלב, ונראה כוונתו דהפס' דח"ש נאמר בחלב ובשאר איסורים לומדים מחלב, ולכן א"א ללמוד כאשר יש סברא לחלק. וע"ש בשד"ח שהאריך בענין חידושו של הנוב"י.