• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה
המהרח"ו בשער הגלגולים הקדמה לז כתב, בלכתך דרך ים טבריה אל חמי טבריה באמצע הדרך ממש, במקום שיש דקלים רבים בשפת הים ההוא, מכוון כנגד מגדל אחד אשר בראש ההר, שם הוא בארה של מרים. וראה בספר פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א', מעשה עם המהרח"ו והאר"י
 
כתב בכלבו הטעם שלא לחרוש שור וחמור יחידו, שיהיה לחמור "חלישות הדעת".
 
שתי חוות!
הרשב"א כתובות ח. הביא בשם הר"ח "ומר סבר שתי יצירות הוו לו, אחת נוצרה עמו מקודם וברחה, ואחר כך ברא לו חוה מצלעו". והדבר מפורש בזהר שהיה בתחילה חוה ראשונה. בראשית לד, חלק ג' דף יט.
בזהר לא מצאתי, לא מפורש ולא נסתר
גם ברשבא לא מביא שהיו שתי חוות, אלא שתי נשים, רק לשניה קראו חוה
 
אות שאינה נמצאת בתפילת שמונה עשרה: האות ף'. [מלבד ב"על הניסים בפורים וב"אלוקי נצור"].
בברכות עצמם זה נכון
אבל באלוקי נצור יש - וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדֹּֽף נַפְשִֽׁי
וכן במודים דרבנן יש - וְתֶֽאֱסֹֽף גָּֽלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֽוֹת קׇדְשֶֽׁךָ
 
רבי חיים ויטאל במבוא שערים שער ה' כותב שלאויר יש משקל מסויים. ובחוות יאיר סי' רלג כתב שאין וואקום בעולם.
לאוויר שלנו יש משקל
מחוץ לאטמוספרה לא
בעצם אנחנו לא בתוך אוויר אלא בתוך חומר מסוים שאנחנו קוראים לו אוויר
גם דגים שנמצאים באקווריום בטוחים שיש מסביבם אוויר
אצלנו האקווריום גדול יותר
 
כתב בפמ"ג א"א סימן שח סח, שאפשר ובשבת לכו"ע צעב"ח מדאורייתא, כיון שנאמר למען ינוח שורך וחמורך, שהוא ציווי על שביתת בהמתו בשבת.
לכאו' נסתר מכמה מקומות באילו מציאות אם צעב"ח מהת' או דר', שלא העמידו בשבת.
 
המהרי"ק כינה עצמו "מלמד תינוקות" מהרי"ק שורש עב.

הפמ"ג התעסק במלאכת ההוראה וחתם עצמו שם "מלמד".

הגר"ח מוואלאז'ין בתשו' חוט המשולש חתם עצמו "כנפש החיים המלמד בעהי"ת בוואלאזין".
הלבושי שרד
הבעש"ט
המגיד ממעזריטש
הבני יששכר מדינוב

ר' יעקב קמנצקי
ר' ישראל יעקב פישר
ר' בן ציון אבא שאול
ר' זונדל קרויזר
ר' זלמן גולדברג
ר' נטע פריינד
 
כתב החתם סופר בדרשות לסוכה דף נב, שדבר נפלא מצינו, כשאדם נמצא בספק, ימצא פתרונו בפרשת השבוע, וכמו בעל חוות יאיר, ששמו היה יאיר ושם זקנתו הייתה חוה, וכשהעלה לו ספק איך לקרא ספרו, קראוהו לתורה ועלה לו הפסוק ויקרא שם חוות יאיר.

ראיתי גם בשם השל"ה ולא מצאתי
 
אאל"ט גם רש"י כתב באיזה מקום.
הידיעות שנחשבות היום למיתוס על מקומות בים שבהם קיימים כוחות מגנטיים המושכים אליהם חלקי מתכת היה ידוע לפחות במאה ה-11, ויתכן שהיה ידוע כבר בעת העתיקה. רבי אברהם אבן מיגאש שחי במחצית הראשונה למאה הרביעית לאלף השישי (במאה ה-16 למניינם) מספר בספרו "כבוד א-להים"[1]: "והוא הארץ המושך הברזל הנמצא בים סוף, הנקרא בערבי 'בחרקלוס' עד שהספינות השטים בו תופרים לוחותיהם בחבלי זמורות ושל גמי ושל דקלים, לבלתי שומם מסמרים מבחוץ ... ליראתם כשהם עוברים אצל הרי אספהאן כי ימשוך ההר המסמרים של ברזל ותפרק לוחות הספינה ויטבעו בים", וכן מספר רבי אברהם הרופא פורטלאונה בספרו "שלטי הגיבורים"[2]: "אבן שואבת ... ויש ממנה הרבה בים ההולך קדמת הודו, והספינות השטות בים ההוא - במקום מסמרים של ברזל יש להם מסמרים של עץ, כי הנה במסמרים של ברזל יפלו בסכנה האנשים שהם בספינה פן יצאו מהספינה המסמרים של ברזל בעבור משיכת האבן ותשבר הספינה". מסתבר מאוד ששניהם מתכוונים למקום מסויים באוקיינוס ההודי שעליו נמסרו אגדות שיש בים כח מגנטי גדול המושך אליו את מסמרות הברזל שבספינות, רבי פנחס אליהו מווילנא ב"ספר הברית" מתאר שבים סוף יש איים בשם "קאלאמיטא אינזלען", שהספינות לא יכולות להתקרב אליהם מפני הכוחות המגנטיים שבים. מקום נוסף שאליו נקשר מיתוס זה הוא בים שמכונה 'ים השטן', המצוי דרומית מזרחית ליפן בין יפן ואיי בונין ובמיוחד בין המקומות איוו גימה ואי מארקוס, בעקבות האגדות הכריזו שלטונות יפן על אזור זה כאזור סכנה[3]

מסתבר מאוד שלמקומות מסוג זה התכוון רש"י בפירושו למסכת ברכות, דף ח ע"א: "ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל,[4] ומחברין לוחי הספינה על ידי חבלים ועקלים שתוחבין בנקביו, ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב". ולפי פירושו זה היה ידוע כבר בזמן התלמוד.
 
בספר אהלי שם הביא בשם הכל בו וכעין זה הביא הפחד יצחק לאמפרונטי ח"י עמ' קנח, את תקנת הגאונים שנתקנה בעיר פירארא בשנת שי"ד שלא להדפיס ספר חדש ללא הסכמת שלושה רבנים גדולי תורה משלוש עיירות.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון