שלושה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום וכו' על שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק

[יאיר החושב]

מישהו מכיר פשט ברור בגמ' בחגיגה דף ה' שכותב כך ת"ר "שלושה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום וכו' על שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק" ולא ברור לי מה יש לבכות על אדם שמוסר נפש על התורה וללמוד למרות שהוא אינו יכול אתמהה?

 

[הרב מרודוש]

בעלי המוסר פי' על מי שאינו יודע ללמוד
ועושה לומדעס (דהיינו עוסק)...

 

[שטייגניסט]

מישהו מכיר פשט ברור בגמ' בחגיגה דף ה' שכותב כך ת"ר "שלושה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום וכו' על שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק" ולא ברור לי מה יש לבכות על אדם שמוסר נפש על התורה וללמוד למרות שהוא אינו יכול אתמהה?

לחץ כדי לכווץ...

פרחי כהונה מסכת חגיגה דף ה עמוד ב
ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק. הקשה מהרש"א ז"ל בח"א דמה טעם לבכיה בזה ואדרבה ראוי לשמוח ע"ש. ונר' דאיירי שיש לו אשה ובנים וצריך לעשות איזה מלאכה לפרנסם ואינו עושה וכמ"ש באבות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון ודו"ק

 

[שטייגניסט]

בעלי המוסר פי' על מי שאינו יודע ללמוד
ועושה לומדעס (דהיינו עוסק)...

לחץ כדי לכווץ...

בהערות הגרי"ש אלישיב חגיגה שם דף ה ע"ב כ' וז"ל
הקדוש ברוך הוא בוכה בכ"י על ג' מיני ביטול תורה רח"ל
ת"ר ג' הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום על שאפשר לו וכו' ועל שא"א לעסוק וכו' ועל פרנס המתגאה וכו'. וצ"ב מה הוא הא דא"א לו לעסוק ועוסק.
ונראה לבאר כל הברייתא בענין אחד. דהט"ז כתב (או"ח סי' מ"ז ס"ק א') לבאר הא דאיתא בקרא דעל מה אבדה ארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ונתפרש בגמ' בנדרים אמר רב שלא בירכו בתורה תחלה. וביאר שם הט"ז דעל השנית דהיינו סילוק התורה לפי שלא הלכו בה, שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה, כמ"ש על בחוקותי תלכו, ע"מ שתהיו עמלים בתורה, משא"כ באותם הלומדים ד"ת מתוך עונג ואינם יגעים בה, אין התורה מתקיימת אצלם. ע"כ אמר ולא הלכו בה, ר"ל שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן של פלפול המתיחס להליכה כמ"ש וזהו שלא בירכו בתורה תחלה כי הברכה היא לעסוק בד"ת דרך טורח דוקא וכו', ונמשך ממנו שעיקר מעלת עוסקים בתורה דוקא דרך טורח ויגיעה, כעסק זה שהוא בדרך משא ומתן, ואל זה כוונו בברכה לעסוק בדברי תורה. נמצא לפי דבריו דלשון עסק התורה הוא עסק כפשוטו, שזהו העיון והיגיעה בתורה הקדושה, וזהו עיקר משאו ומתנו ועסקו.
ולפ"ז נראה לבאר הברייתא בדרך זו והוא דג' הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום. על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, נקט לשון עסק, דהיינו שודאי איירי באחד שלומד תורה אבל לומדה בדרך קלה בלומדו דף היומי והולך לו, ואין מתעסק בה בעיון ויגיעה לברר את האמת, וזהו בכלל אפשר לו לעסוק ואינו עוסק דלומד ואינו עוסק בה.
וכל מי שא"א לו לעסוק בתורה ועוסק, היינו נמי בעסק התורה, והוא שעוסק בתורה ועדיין לכלל עסק לא הגיע, דאינו בקי בחדרי התורה לידע להתעסק וליגע על נכון, ובעינן למיגמר והדר ליסבר שהעסק יהא על דרך אמת, וזהו א"א לעסוק, דהיינו שלכלל עסק עדיין לא בא, וכבר עוסק.
ועל פרנס המתגאה על הציבור קאי נמי אדברי תורה, וכמו שפירשו המפרשים (עיון יעקב) דאיתא בר"ה י"ז. דפרנס המתגאה על הציבור אינו זוכה לבן ת"ח, נמצא דדמעה שלישית היא נמי על ביטול תורה דנמנע ע"י, שבנו יהא ת"ח.
ומעין זה ראיתי בשו"ת להורות נתן חלק ב הקדמה בשם זקינו הכת"ס




ובחשוקי חמד שם הביא מהרנ"צ פינקל באטר הצפון וז"ל שם: חז"ל אומרים: "על שלושה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום: על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק וכו'", והרי בודאי שאין כוונת חז"ל שמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה, אינו רשאי לעסוק בה, כי הלא "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין וכו'" (רמב"ם הלכות ת"ת פ"א ה"ח), אלא שהקב"ה בוכה על הצער שיש לו בשעה שהוא לומד. ואין כאן הכוונה לצער גדול דוקא, כי אם גם על צער כל שהוא, על כל איזו אי נעימות שהיא. חז"ל אומרים: "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן" (מכילתא בשלח). וכבר תיארנו במאמרנו הקודם, כמה עונג ועידון עדנים היו לאוכלי המן במדבר, הן מעצם אכילת המן והן מענני הכבוד ובארה של מרים וכו' וכו', ואם אנו אומרים "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן" - פירוש הדבר שאם יחסר לאדם משהו מהעונג הזה שה' העניק להם במדבר, הוא נחשב כמו שאי אפשר לו לעסוק בתורה והקב"ה בוכה עליו.


והגר"ע יוסף כתב בספרו מאור ישראל (בחגיגה שם): ונראה לפרש מה שאמרו "מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק", היינו שאינו יכול להתעמק ולהבין הדברים היטב, ולהכנס במשא ומתן של הלכה, כדי להורות הלכה למעשה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, והוא עוסק ומורה הוראה. וכדאמרינן כה"ג בתענית (י ב), אל תרגזו בדרך, אל "תתעסקו" בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך, ופריך, מדאמר רבי אלעי, שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך, ואין ביניהם דברי תורה, ראויים לישרף וכו'. לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני, (למגרס איבעי להו, אבל במילתא דמבעי לה עינוי, לא). הרי שלשון "עסק" היינו בעיון, וכ"כ הט"ז א"ח (סי' מז) לגבי ברכת "לעסוק" בדברי תורה, דהיינו בפלפול ובמשא ומתן של הלכה. ע"ש. וע"ע בשו"ת מחנה חיים ח"א (חאו"ח סי' ז). ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח ס"ס ד). ובשו"ת פני מבין (חיו"ד ס"ס קכז). ע"ש.

ולכן מי שאינו יכול להתעסק בתורה, לדון ולהורות הלכה למעשה, ועוסק, שהוא מתנשא לאמר אני אמלוך להורות הוראות לשואלו דבר, ראוי לבכות עליו, שהוא בכלל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ולהיפך, מי שיכול לעסוק בתורה, לדון ולהורות, ואינו עוסק, והרי הוא בכלל תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, הילכך גם כן ראוי לבכות עליו, שעליהם נאמר כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, כדאיתא בסוטה (כב א). וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' תלמוד תורה ה"ה). ע"ש. וכן פירש בספר אפריון שלמה בהקדמה. וכיו"ב כתב בילקוט הגרשוני.

 

[אורה]

בעלי המוסר פי' על מי שאינו יודע ללמוד
ועושה לומדעס (דהיינו עוסק)...

לחץ כדי לכווץ...

לפ"ז למה הקב"ה בוכה עליהן ?

 

[יאיר החושב]

לפ"ז למה הקב"ה בוכה עליהן ?

לחץ כדי לכווץ...

על הביטול תורה באיכות

 

[אורה]

על הביטול תורה באיכות

לחץ כדי לכווץ...

אבל הוא אשם בזה שאינו רוצה להכיר בזה שאינו יודע ללמוד ועדיין הוא צריך להיות תלמיד או לשנות את דרכו בלימוד,
אולי מדובר בשלב לפני ?

 

[נדיב לב]

מהרש"א שם וז"ל: ג' הקב"ה בוכה כו' ועל שא"א לעסוק בתורה כו'. לכאורה מה בזה טעם לבכיה ואדרבה היה לשמוח על כך ולפי הדקדוק דקאמר גבי שאפשר כו' ואינו עוסק סתם ולא קאמר ואינו עוסק בתורה וכן גבי שא"א כו' קאמר עוסק סתם ולא קאמר עוסק בתורה נראה לפרש דה"ק כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק גם בדברים אחרים כפועל בטל וכל שא"א לו לעסוק בתורה לאו משום שא"א לו ממש אלא שעוסק בדברים אחרים המבטלים אותו מלימוד תורה על שניהם הקב"ה בוכה על זה שהולך בטל ואינו עוסק בתורה וגם על זה שעוסק בדברים אחרים וביטל מד"ת שהיה לו להניח כל עסקיו משום לימוד תורה כדאמרינן סוף פ"ב דקידושין מניח אני את כל אומנות שבעולם ולומד את בני תורה כו' עכ"ל.

ייתכן להציע פשט בדבריו בלי להעמיק דיו. המהרש"א לא מיירי מצד שאינו משלב תורה עם דרך ארץ, במובן שהאחד בא על חשבון השני. אלא כמו שכתב שם "פועל בטל". זאת אומרת, שיכול לשלב תוך לימודו גם עבודה כפועל בטל, וכשומר קישואים שבד בבד תוך כדי עיסוקו, יכול גם לעסוק בתורתו.

ואילו הבן יהוידע על אתר כותב ביאור נפלא שהאיר את עיני.
שם שלשה דברים הקב"ה בוכה עליהם בכל יום. פירוש מחמת שלשה דברים אלו מתעוררין כוחות הדינין, ועל ידו יתברך נעשה להם מיתוק המכונה בשם בכיה בלשון מושאל, כמו שכתבתי לעיל, ואם לא היה נעשה על ידו יתברך מיתוק וביסום לתגבורת הדינים שמתגברין מחמת שלשה דברים ההם, לא היה מתקיים העולם מחמת הקטרוגים. ונראה לי בס"ד הטעם, שדברים אלו הם קשים לענין זה, דידוע מה שאמר רבינו האר"י בשער רוח הקודש וז"ל, עיון ההלכה הוא שיכוין האדם שיש קליפת האגוז החופפת על המוח שהוא ענין הקדושה, וזו הקליפה היא ענין הקושיא שיש בהלכה ההיא, כי הקליפה חופפת על ההלכה ואינה מניחה אל האדם שיבין אותה, וכאשר האדם מתרץ הקושיא ההיא יכון לשבר כח הקליפה ולהסירה מעל גבי הקדושה, ואז יתגלה המוח שהוא ההלכה, ואם אין האדם מתמיד לעיין ולשבר הקליפות איך יתגלה לו המוח וכו' עכ"ל ע"ש, ולפי זה מי שאפשר לי לעסוק בתורה בחכמת העיון של התורה לתרץ הקושיות ואינו עוסק, גורם בזה תגבורת לקל פות, וממילא יתעוררו כוחות הדינין וירבו הקטרוגים בעבור עונות הדור, ולכך צריכה להיות פעולת המיתוק והביסום לכוחות הדין, כדי שיכנעו הקליפות וישבתו הקטרוגים:
וכן מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, דהיינו שאין לו לב מבין לתרץ הקושיות, והוא עוסק בתורה בדרך העיון לבדו, שאז ישאר בקושיות בלבד שמתרבים אצלו, ואין מוצא להם תירוץ אפילו לקושיא אחת, כי הוא אינו בר הכי, וגם אינו לומד לפני רב וחכם כדי שהוא יתרץ לו קשיותיו, דנמצא נשאר זה נבוך תמיד ברבוי הקשיות, הנה גם זה גורם תגבורת לקליפות, מאחר דאינו מוצא תירוץ לשבר הקליפות, ואז ממילא יתגברו כוחות הדינין, וצריך לתקן הדבר על ידי מיתוק וביסום לכוחות הדינין, כדי להכניע הקליפות ע"כ.

והסבר נוסף הוא כותב שם עפ"י תורת הסוד בביאור בכיו של הקב"ה.
בניהו בן יהוידע שם וז"ל: שם מקום יש לו להקב"ה שבוכה בו ומסתרים שמו. הנה כל משכיל יבין שדברים אלו אינם כפשוטן. ונראה לי בס"ד סוד הענין הקרוב לפשט, על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוד מאמר שערי דמעה לא ננעלו, כי הדמעות הם רמז לשורש הדינין, וכאשר יבכה האדם ויוריד דמעות צריך לכוין למתק הדינין, דעל ידי זה יתבסמו ויתמתקו הדינין, ואין שטן ואין פגע רע, והרחמים מתרבים, דהאדם הוא צורת אור הקדושה העליונה, וכאשר יתעורר למטה כן תהיה התעוררות בקדושה למעלה, והנצח והוד שבחכמה הם הנקראים שערי דמעה, ועל ידי דמעות האדם התחתון אז יורדין אורות מנצח והוד שבחכמה למתק הדינין, עכ"ד. והרחיב רבינו ז"ל הדברים בזה יותר, יע"ש. נמצא ענין הבכיה הוא מיתוק הדינין, ולכן בכל צרה יש תועלת בבכיה, דהצרה תהיה על ידי תגבורת הדינין, ובבכיה יתמתקו הדינין ויתבסמו להיות רחמים, ולכן מאחר שירידת הדמעות מעיני האדם התחתון נקראת בשם בכיה, כן הפעולה שתהיה למעלה במיתוק הדינין גם היא נקראת בשם בכיה, והוא לשון מושאל מן הבכיה של אדם התחתון, ולפי זה כל מה שתראה בלשון חז"ל שם בכיה למעלה, אפילו על המלאכים, קאי על פועל של מיתוק הדינין ובסומן, מפני כי ע"י הבכיה המעשית של אדם התחתון, היו יהיה למעלה מיתוק הדינין, לכן הפעולה הזאת של מיתוק הדינין אשר תהיה למעלה, נקראת בשם בכיה בלשון מושאל: ומה שאמר המאמר הזה מקום יש לו להקב"ה שבוכה בו ומסתרים שמו, הכונה ששערי דמעה הם בעשר ספירות של חכמה, כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל, וידוע דחכמה נקראת מסתרים, בסוד [דברים כ"ט כ"ח] הנסתרות לה' אלקינו:

החפץ חיים בספר תורת הבית (פרק ה, בהגהה)
צריך ביאור מה לו להקב"ה לבכות על מי שעוסק בתורה אף שאי אפשר לו וכבר עמד בזה בחידושי אגדות. אבל הדבר פשוט, דבאופן הא' [מי שאינו עוסק] הקב"ה מצטער על עינוי נפשו, ובזה הוא מצטער על עינוי גופו, דהיינו דאם לפי עוניו ודוחקו אינו יכול ללמוד, ואף על פי כן הוא דוחק עצמו יותר מכחו ללמוד תורה, מתוסף אהבת הקב"ה אליו באין שיעור, וכלשון הכתוב במלאכי, כאשר יחמל איש על בנו העובד אותו, ומצטער מאד כשרואה גודל דוחקו. ולהרחיב מצבו לפעמים אינו כדאי, שרואה הקב"ה שאז יעזב דרכו הטובה, שלא יוכל לעמוד בנסיון עושר, או שאי אפשר לשנות מזלו כעובדא דר' אליעזר בן פדת בכמה מקומות. או זה גופו הוא לטובתו, להגדיל שכרו מאד. אבל על כל פנים אין לאיש העוסק בתורה מתוך הדחק לדאוג ולהתעצב, כי הלא הקב"ה בעצמו רואה אותו ומצטער הרבה, ואם לא ירווח אותו, מן הסתם כן הוא טובתו.

רבי ראובן מרגליות, ספר נפש חיה (סי' מז)
"דהיינו שעוסק בפלפול... לעסוק בדברי תורה דרך טורח" [ט"ז, או"ח מז, ס"ק א]... כן יפורשו ע"פ דברי ט"ז אלו דברי חז"ל בחגיגה ה ע"ב שאמרו שהקב"ה בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, הנפלא מאוד לכאורה דאדרבה לפום צערא אגרא ולמה נדמהו למי שאפשר לו ואינו עוסק. אבל להאמור יובן, כי על מי שאין בכחו וכשרונו אך להשיג פשטן של דברים ובכל זאת יתאמץ לפלפל, אותו יטרד הפלפול ויבלבלו ולא יתקיים בידו משנתו, ולכן המליצו שעליו הקב"ה בוכה.

המאירי על אתר.
לעולם יכתיר אדם עצמו במדות הגונות ולא סוף דבר בשוק אלא אף בביתו ולא סוף דבר בביתו אלא אף בחדרי חדרים אפי' שיחה שבינו לבינה ימעט בה אא"כ הוא צריך לרצות שלא יתנהג כמדת עם הארץ שנתיחסה לו מדת הארי שדורס ואוכל. כל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק שכרו הרבה מאד ומקומו מושכר לו וכל שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק וכן כל פרנס שמתגאה על הצבור בחנם הרי הם הולכים לאבדון ביד פשעם.

מהר"ל - נתיבות עולם נתיב התורה - פרק ד
ובפרק קמא דחגיגה (ה' ע"א) תנו רבנן על שלשה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם ע"כ. ענין הבכיה שהיא אצל השם יתברך אין כאן מקומו ונתבאר זה במקום אחר. ופירוש זה כי בא לבאר המעלה העליונה כאשר עוסק בתורה אף אם השעה דחוקה אליו. ויש לך לדעת כי הבכיה הוא על דבר שמגיע אל הבוכה כאשר יש העדר בדבר שהוא קרוב ושייך אליו ביותר. ואין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה, וכן הפרנס אשר עליו להנהיג את הצבור והוא שליח השם יתברך, ולכך אמרו במסכת ברכות (נ"ה ע"א) שהקדוש ברוך הוא מכריז בעצמו על פרנס המנהיג הצבור, שמזה תראה כי מי שהוא פרנס על הצבור הנהגה הזאת שיך אל השם יתברך עצמו שהוא מנהיג הברואים והפרנס אשר הוא מנהיג הוא שליח השם יתברך, ולכך אלו דברים הם גדולים מאוד והם קרובים אל השם יתברך. ועוד כי התורה שכלית קרובה אל השם יתברך, והצבור במה שהוא צבור והם הכלל הם ביותר קרובים אל השם יתברך. וכאשר אלו שלשה דברים יש בהם ההעדר וכל העדר מביא בכיה, לכן מי שאין לו ועם כל זה עוסק בתורה, הרי מה שאין לו היה ראוי שיהיה כאן העדר התורה ועם כל זה היא נמצאת והרי התורה היא יוצאת מן העדר אל המציאות וכבר אמרנו כי כל העדר מביא בכיה. וכן הפך זה כאשר יש לו ואינו עוסק בתורה הרי יש כאן העדר התורה כאשר היה ראוי שתהיה התורה במציאות והעדר זה מביא הבכיה. ופרנס המתגאה על הצבור בכח וביד חזקה, וכח זה אינו ראוי שיהיה בחנם לגמרי כי לא עשה להם טובה וראוי כח זה אל העדר גמור ועל זה ראוי הבכיה שכל בכיה הוא על העדר. ואלו שלשה הם חלוקה הכרחית, או שנמצאו אחר העדר והוא מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק וזה נמצא אחר ההעדר, או ההעדר שהוא לדבר שראוי שיהיה נמצא ולא נמצא והוא מי שיש לו ואינו עוסק בתורה ויש כאן העדר התורה, ופרנס המתגאה על הצבור ודבר זה ראוי לו העדר מצד עצמו ועל זה יש בוודאי הבכיה כאשר הוא דבר שאינו ראוי בעצמו. ועוד יש לך לדעת, כי אלו שלשה אינם לפי השכל והדעת כלל, והוא יתברך אשר הוא השכל והדעת לכך הוא בוכה על שלשה שהם אינם לפי השכל, כי אין ראוי השכל והדעת שיהיה עוסק בתורה ואי אפשר לו לפי טורח פרנסתו ומזונותיו, וכן אינו לפי השכל והדעת שיהיה דבר זה כי אפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, וכן פרנס שהוא מתגאה על העם בכח והוא בחנם כל אלו אינם לפי השכל והדעת, ולכן הקב"ה אשר הוא השכל והדעת בוכה עליהם. ומזה תדע כמה גדול מעלתו כאשר עוסק בתורה מתוך הדוחק, והפך זה גם כן פחיתתו כאשר אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, וכן פרנס המתגאה על הצבור בחנם, כי השררה והממשלה הוא דבר גדול שמשתרר על אחרים בכח וביד חזקה ובודאי דבר גדול כמו זה אין להיות בחיים ועל זה הקדוש ברוך הוא בוכה, והבן הדברים האלו מאוד. גם אמרו אם ידבק בתורה ולא יקפיד על עניות סוף שיגיע גם כן אל העשירות, ודבר זה מבואר בפרקים (פ"ד מי"א) אצל המקיים את התורה מעוני עיין שם. ומכל שכן כאשר אין לו עניות ויש לו במה להתפרנס שבשביל עושרו לא יעזוב התורה כמו שאמרו (שם) המבטל תורה מעושר סופה לבטל מעוני ויותר מזה כאשר האדם עוסק בתורה והוא עני אז נחשב תורתו שהיא תורה בעצם לא תורה שהיא במקרה אחר שאין העוני מבטל תורתו, אבל כאשר הוא עוסק בתורה כאשר יש לו פנאי מעסקיו נחשב תורתו שהיא במקרה, וזהו פחיתות גדול לתורה שאין המקרה נחשב מציאות כלל:

מגלה עמוקות - פרשת דברים
ג' יודין בפסוק ראשון לקביל ג' שבתות דפורעניות לקביל ג' נביאים שהם ג' שושבינים דמטרוניתא שפתחו איכה ועל זה אמר ירמיה ג' דמעות בפסוק (חגיגה ה) דמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר י"י ורזא דמלתא הוא דש"ח כי כאשר ייסר איש את בנו כן י"י אלהיך מיסרך שמתחלה אומר לו דברי מוסר שישמע לדבריו ואם לא ציית אזי אומר אח"כ שמע בני הלא כבר הוכחתיך ואינך נשמע לקולי אנכי מייסרך ומחשיב לו המכות והיסורין שרוצה לשלוח עליו ואם בנו אינו שומע לו אזי מכה אותו וכן ג' שבתות אילו מתחילה פותח (ירמיה א) דברי ירמיה קא חשיב ואזיל דברי תוכחה שישמע לאביו ובשבת שאחריו (ישעיה א) שמעו דבר י"י בית יעקב הלא כבר הוכחתיך ואביא עליך יסורין ובשבת שלישי חזון על מה תכו עוד הלא נלקו מכף רגל ועד ראש ז"ש נגד שבת ראשון דמוע ונגד שבת שני תדמע ונגד שבת שלישי תרד עיני דמעה כי כבר נשבה עדר י"י. ע"ד הדרש (חגיגה ה) ג' דברים בוכה הקב"ה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל מי שאי אפשר לעסוק ועוסק ועל פרנס המתגאה על הציבור מנ"ל לרז"ל לומר ג' דברים אילו ואפשר שבפסוק שלפני זה אמר ואם לא (ירמיה י"ג) תשמעו במסתרים תבכה נפשי מפני גוה שהוא מלשון גאוה כפשוטו על מי שנתגאה על ציבור. גם מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק דרש מפני גוה על שמשליך את הקב"ה אחרי גיוו ולא לומד בתורה ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ז"ש ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר י"י וישראל עוסקים בתורה ומוסרים נפשם על קדושת השי"ת כענין ר' עקיבא ודורו וכיון שישראל גלו ממקומן אין לך ביטול גדול מזה. ג' דמעות הן ע"ד ג' דמעות רעות של עשן ושל בכי ושל בית הכסא שעל זה אמר המקונן (שבת קנא) כלו דמעות עיני על אילו שתי דמעות של בכיה ושל עשן ועל שלא מיהר צועה (ישעיה נא) להפתח שהוא קשה כמות כשדרשו חז"ל ע"פ מוצאי חיים ז"ש חמרמרו מעי ואילו הדמעות כלו לישראל הנה ירמיה בכה וגם עשן של ב"ה שנשרף כשרז"ל:

ספר אור תורה - ליקוטים
עוד שם (ה, ב), תנו רבנן שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים. באור מאמר זה לעניות דעתי כי ענין הבכיה כביכול אצלו יתברך, הוא כענין מה שכתוב "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ו), שענין עצבות הוא כאשר מתגבר באדם המרה השחורה, אז כל כחות הלב מתאספים אל הלב, והלב אינו עושה פעולתו, שעקר השמחה הוא, כאשר מתפשט רוח שבלב על האברים חוץ לשעור גבולו, כענין מה שנאמר, "ויפג לבו כו', ותחי רוח יעקב אביהם" (שם מה, כו-כז). וכו'
וכן להיפך, מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה מחמת רב עניו, ועוסק בתורה מתוך הדחק, כביכול הקדוש ברוך הוא בוכה עליו, כמו שאמרו (סנהדרין פרק ו, משנה ה), בזמן שאדם מצטער כו', שכינה מה אומרת כו', והינו שמצד שרש נשמתו של אותו התלמיד חכם, שהוא מעונה ביסורים ובדוחק גדול, נסתתמו ממנו מעינות השפע מה שנוגע לעולם הזה, וזה נקרא בגדר בכיה, כמו שאמרנו שהוא תגבורת הסטרא אחרא "ורב יעבוד צעיר" (בראשית כה, כג), והוא עשו, הטחול, וכבד שמתגברים על הלב, והבכיה הזאת הוא לטובה, שיש דמעות שהם טובים לעינים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות דרבי נתן פרק מא; שבת קנא, ב), והוא מה שאמרו שמוריד שתי דמעות לים הגדול, כמו שכתוב בזהר הקדוש, תרין דמעין דנחתין לימא רבא דחכמתא, ואז העינים מתהפכין לחיורין, וכמו שאמרו (שבת ל, ב), "טוב כעס משחוק" (קהלת ז, ג), טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה כו', והוא מה שנאמר, "כי ברוע פנים ייטב לב" (שם) והוא מחכמה עלאה שהוא מקור החיים, ששם הם ל"ב נתיבות כמנין בכ"י, וכמו שנאמר, "מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח, ז) ואמרו (סנהדרין כב, א), אל תקרי בכושרות אלא בבכ"י ושירות. וכן על פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים, והוא כמו שנאמר, "אי לך ארץ שמלכך נער כו'" (קהלת י, טז), והוא מלך זקן וכסיל (שם ד, יג) המושל בגלותא שגורם גם כן בכי למעלה כמו שאמרו, התגברות המרה השחורה חרבא דמלאך המות והבן:​

 

[שבחת]

קראתי פעם פירוש שהכוונה כמו בבין הזמנים או למעלה מכוחותיו

 

[דבר היושר]

קראתי פעם פירוש שהכוונה כמו בבין הזמנים או למעלה מכוחותיו

לחץ כדי לכווץ...

עיוות וקשקוש.

חלילה מלומר כן, אין זה אלא מליצה בעלמא, ואבוי לאלו הפותחים פתח ל...

 

[שבחת]

זה היה רב חשוב לא זוכר בדיוק מי ואני לא מבין מה אתה נרעש?

 

[דבר היושר]

אני לא מבין מה אתה נרעש?

לחץ כדי לכווץ...

אין מה לא להבין, יש לא לרצות להבין וק"ל.

 

[אברך מישיבת מיר]

מישהו מכיר פשט ברור בגמ' בחגיגה דף ה' שכותב כך ת"ר "שלושה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום וכו' על שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק" ולא ברור לי מה יש לבכות על אדם שמוסר נפש על התורה וללמוד למרות שהוא אינו יכול אתמהה?

לחץ כדי לכווץ...

פרדס יוסף בראשית פרק מה פסוק כד פירש דהכוונה על מי שאי אפשר לעסוק שאין שכלו לזה לדמות מילתא למילתא ובעקמומית שכלו יעקש הדברים על זה בוכה

ועוד עי' בפרדס יוסף החדש במדבר פרק ד פסוק מז שהביא כעין זה בשם כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל פי' מה שאחז"ל (בחגיגה ה ב) שהקב"ה בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק. ר"ל מי שא"א לו ואינו יכול לעסוק בלימוד התוה"ק בעמקות ואעפ"כ מפלפל (וכעין דברי הרה"ק בעל הדברי חיים יו"ד סי' מ"ו ע"ש) עכ"ד.

ואולי זה הכוונה למה שכתב

קראתי פעם פירוש שהכוונה כמו בבין הזמנים או למעלה מכוחותיו

לחץ כדי לכווץ...

ויתיישב קושיית

עיוות וקשקוש.

חלילה מלומר כן, אין זה אלא מליצה בעלמא, ואבוי לאלו הפותחים פתח ל...

לחץ כדי לכווץ...

 

[אברך מעמיק]

כמדומני שר' אביעזר פילץ רגיל לפרש בדרשותיו את הגמרא הנ"ל כדמעות של שמחה.
ועל כל פנים בדרך דרוש זה יישוב, אבל זה לא פשטות הגמרא שחיברה את זה עם בכיה של צער.

 

[חפץ בחיים]

לענ"ד
לא כתוב בגמ' שמצטער עליהם או שצועק עליהם וכדו' אלא שבוכה עליהם, ומכיון שדברי חז"ל באו בדקדוק מופלג כמובן יש לנו לברר את עיקרה של בכיה
ומה ששמעתי בשם גדול א' דבכיה היא מה שאין הדבר מושג בידי האדם וכעין נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר והיינו שכאשר האופק סתום יש בכיה. כך הוא בעניין בכיית ציון על גלותה שעניין בכיה זו היא מה שההמשך אינו נראה כאפשרי בכלל והכל סתום, וכך היא צורת הבכיה שהדמעות הבאות מחמתה מטשטשות את הראיה ואינם מאפשרות להביט קדימה
ולכאו' כך הוא ענין בכיה זו של אותם שלשה שמעשיהם אינם מתאימים למציאות העולם וכיבכול יש בהם משהו שהוא בלתי אפשרי ואינו מושג במציאות.