בניגוד למשנת "האשה נקנית" (קידושין ב ע"א), בה נקט התנא לשון 'קנין' – במשנה הפותחת את פ"ב (לקמן מא ע"א) נקט התנא לשון 'קידושין' ואמר: "האיש מקדש", הגם שהוא לישנא דרבנן (כמבו' לקמן ב ע"ב). והגמ' בפירקין עומדת לאלתר על שינוי הלשון ומקשה: מאי שנא הכא, דתני "האשה נקנית"? ומאי שנא התם, דתני "האיש מקדש"?
ומשני: משום דקא בעי למיתני כסף. וכסף מנלן? גמר "קיחה קיחה" משדה עפרון. כתיב הכא (דברים כד, א): "כי יקח איש אשה" וכתיב התם (בראשית כג, יד): "נתתי כסף השדה קח ממני". וקיחה איקרי קנין, דכתיב (בראשית כה, י): "השדה אשר קנה אברהם", אי נמי: "שדות בכסף יקנו" (ירמי' לב, מד).
כלומר, בהיות ובכלל הדרכים השנויות במשנתנו, כמי שנקנית בהן האשה, איתא כסף – ראוי לנקוט בה לשון 'קנין' ולומר: "האשה נקנית". שכן, קנין אשה בכסף נלמד בגזירה המשווה את קיחת האשה עם קיחת השדה, שנעשתה בכסף, ושם הרי נאמר לשון 'קנין' – כך, שקיחה בכסף קרויה קנין.
והנה, התוס' (בד"ה וכסף) מתקשים באריכות לשון הגמ', מה צורך ראתה לברר כאן "וכסף מנלן" ולהאריך בילפותא דקיחה קיחה משדה עפרון? לא היה צריך לומר אלא: כסף איקרי קנין, דכתיב: "נתתי כסף השדה קח ממני" וכתיב: "השדה אשר קנה אברהם", אי נמי: "שדות בכסף יקנו" – כי בזה לבד ניתן הטעם לצורך בשינוי לשון 'קנין' דווקא ולא 'קידושין'.
ותירצו, דבהכי לא סגי. כי כל זמן שלא נזדקק לאותה ג"ש, נהי דכסף השדה איקרי קנין – דכתיב: "השדה אשר קנה אברהם", אי נמי: "שדות בכסף יקנו" – אבל כסף דאשה לא איקרי קנין. דאפי' אם היה לנו מקור אחר לחדש 'קיחת' כסף באשה (כדילפי' לקמן ג ע"ב מ"ויצאה חנם אין כסף", ע"ש) – עכ"פ לא היה לנו מקור לקרוא כספה זה גם בשם 'קנין', ואזי שוב היה צ"ב: מאי שנא הכא דתני "האשה נקנית" ומ"ש התם דתני "האיש מקדש". לכך, צריך היה להביא ראיה באמצעות הג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון, שאותו כסף דגמרי' אשה מיניה – איקרי קנין. עכת"ד.
אולם, צריך עיון לפ"ז בהא דכתבו התוס' לעיל מינה (ד"ה משום), כי בשטר נמי אשכחן לשון קנין, דכתיב (ירמי' לב, יא): "ואקח את ספר המקנה". דלכאו' אפשר היה לומר גם כאן, נהי דסתם שטר איקרי קנין – דכתיב: "ואקח את ספר המקנה", וקיחה איקרי קנין – אבל שטר דאשה, מנלן דאיקרי קנין? והרי בג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון איננו למדים שקיחת האשה נעשית בשטר, כ"א בכסף, ושוב אין לנו מקור לקרוא אף השטר בשם 'קנין', כי אם 'קיחה'?!
ואמר בזה א' מרבותיי שליט"א ליישב (וסמך דבריו עמש"כ הפנ"י בגיטין מג ע"א. הובא באבנ"מ סי' מד סק"ד), דמג"ש דקיחה קיחה גמרי' שקיחה דאשה איקרי קנין – כמו קיחה דשדה – בין גבי כסף ובין גבי שטר.
ברם, מדברי התוס' לקמן (ג ע"א, ד"ה ואשה) אודות בעיית הגמ' (לקמן ה ע"א): ומנין שאף בשטר? נראה, כי לא ניתן ללמוד מהג"ש שתיעשה אשה ככל עניני שדה. והוא אשר הקשו שם, בתו"ד: ומאי בעי? ליגמר משדה שנקנית בשטר. ותירצו התוס', דהמקשה שהקשה תחילה "ואימא ה"נ בשטר", וחזקה לא הקשה – דהא פשיטא דלא גמרי' קיחה לעשות אשה ככל עניני שדה. ולהכי קמבעיא לן לקמן "בשטר מנלן?", דלא גמרי' משדה אלא לכסף דווקא, דכתיב ביה "קיחה" וכו', ע"ש.
ומבואר להדיא מפירושם זה, דלא גמרי' משדה עפרון לאשה אלא שנקנית בכסף ואיקרי קנין, אבל לא ענין שטר או חזקה וכדו'. ושוב צ"ע מעתה, בהא דכתבו התוס' כי בשטר נמי אשכחן לשון קנין: איה אשכחן?
והציע ידידי ה"ה חיים אליעזר הכהן שליט"א ליישב, כי המקשה שהקשה שם "בשטר מנלן" אזיל כמאן דלא גמר ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון כלל (לקמן ג ע"ב), ולטעמיה כתבו התוס' שלכך לא הקשה גם בחזקה. אבל התוס' ברי"פ שכתבו כי בשטר נמי אשכחן לשון קנין – אזלו כמאן דגמר קיחה קיחה משדה עפרון, ולטעמיה יתכן דגמרי' מינה אף שטר באשה דאיקרי קנין.
אך לענ"ד עדיין צ"ב, כי מדברי התוס' לקמן (ד ע"ב, ד"ה כתב ע"ש) משמע, דלמאן דיליף כסף דאשה מ"ויצאה חינם אין כסף" – ילפי' עכ"פ משדה עפרון ד"ז גופא, שאף קיחה דאשה איקרי קנין. ומבואר לפ"ז, דכו"ע גמרי ג"ש דקיחה קיחה. וא"כ, גם כל דברי התוס' אודות המקשה שהקשה "בשטר מנלן" – אזלו לכו"ע, וצ"ע.
ומשני: משום דקא בעי למיתני כסף. וכסף מנלן? גמר "קיחה קיחה" משדה עפרון. כתיב הכא (דברים כד, א): "כי יקח איש אשה" וכתיב התם (בראשית כג, יד): "נתתי כסף השדה קח ממני". וקיחה איקרי קנין, דכתיב (בראשית כה, י): "השדה אשר קנה אברהם", אי נמי: "שדות בכסף יקנו" (ירמי' לב, מד).
כלומר, בהיות ובכלל הדרכים השנויות במשנתנו, כמי שנקנית בהן האשה, איתא כסף – ראוי לנקוט בה לשון 'קנין' ולומר: "האשה נקנית". שכן, קנין אשה בכסף נלמד בגזירה המשווה את קיחת האשה עם קיחת השדה, שנעשתה בכסף, ושם הרי נאמר לשון 'קנין' – כך, שקיחה בכסף קרויה קנין.
והנה, התוס' (בד"ה וכסף) מתקשים באריכות לשון הגמ', מה צורך ראתה לברר כאן "וכסף מנלן" ולהאריך בילפותא דקיחה קיחה משדה עפרון? לא היה צריך לומר אלא: כסף איקרי קנין, דכתיב: "נתתי כסף השדה קח ממני" וכתיב: "השדה אשר קנה אברהם", אי נמי: "שדות בכסף יקנו" – כי בזה לבד ניתן הטעם לצורך בשינוי לשון 'קנין' דווקא ולא 'קידושין'.
ותירצו, דבהכי לא סגי. כי כל זמן שלא נזדקק לאותה ג"ש, נהי דכסף השדה איקרי קנין – דכתיב: "השדה אשר קנה אברהם", אי נמי: "שדות בכסף יקנו" – אבל כסף דאשה לא איקרי קנין. דאפי' אם היה לנו מקור אחר לחדש 'קיחת' כסף באשה (כדילפי' לקמן ג ע"ב מ"ויצאה חנם אין כסף", ע"ש) – עכ"פ לא היה לנו מקור לקרוא כספה זה גם בשם 'קנין', ואזי שוב היה צ"ב: מאי שנא הכא דתני "האשה נקנית" ומ"ש התם דתני "האיש מקדש". לכך, צריך היה להביא ראיה באמצעות הג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון, שאותו כסף דגמרי' אשה מיניה – איקרי קנין. עכת"ד.
אולם, צריך עיון לפ"ז בהא דכתבו התוס' לעיל מינה (ד"ה משום), כי בשטר נמי אשכחן לשון קנין, דכתיב (ירמי' לב, יא): "ואקח את ספר המקנה". דלכאו' אפשר היה לומר גם כאן, נהי דסתם שטר איקרי קנין – דכתיב: "ואקח את ספר המקנה", וקיחה איקרי קנין – אבל שטר דאשה, מנלן דאיקרי קנין? והרי בג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון איננו למדים שקיחת האשה נעשית בשטר, כ"א בכסף, ושוב אין לנו מקור לקרוא אף השטר בשם 'קנין', כי אם 'קיחה'?!
ואמר בזה א' מרבותיי שליט"א ליישב (וסמך דבריו עמש"כ הפנ"י בגיטין מג ע"א. הובא באבנ"מ סי' מד סק"ד), דמג"ש דקיחה קיחה גמרי' שקיחה דאשה איקרי קנין – כמו קיחה דשדה – בין גבי כסף ובין גבי שטר.
ברם, מדברי התוס' לקמן (ג ע"א, ד"ה ואשה) אודות בעיית הגמ' (לקמן ה ע"א): ומנין שאף בשטר? נראה, כי לא ניתן ללמוד מהג"ש שתיעשה אשה ככל עניני שדה. והוא אשר הקשו שם, בתו"ד: ומאי בעי? ליגמר משדה שנקנית בשטר. ותירצו התוס', דהמקשה שהקשה תחילה "ואימא ה"נ בשטר", וחזקה לא הקשה – דהא פשיטא דלא גמרי' קיחה לעשות אשה ככל עניני שדה. ולהכי קמבעיא לן לקמן "בשטר מנלן?", דלא גמרי' משדה אלא לכסף דווקא, דכתיב ביה "קיחה" וכו', ע"ש.
ומבואר להדיא מפירושם זה, דלא גמרי' משדה עפרון לאשה אלא שנקנית בכסף ואיקרי קנין, אבל לא ענין שטר או חזקה וכדו'. ושוב צ"ע מעתה, בהא דכתבו התוס' כי בשטר נמי אשכחן לשון קנין: איה אשכחן?
והציע ידידי ה"ה חיים אליעזר הכהן שליט"א ליישב, כי המקשה שהקשה שם "בשטר מנלן" אזיל כמאן דלא גמר ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון כלל (לקמן ג ע"ב), ולטעמיה כתבו התוס' שלכך לא הקשה גם בחזקה. אבל התוס' ברי"פ שכתבו כי בשטר נמי אשכחן לשון קנין – אזלו כמאן דגמר קיחה קיחה משדה עפרון, ולטעמיה יתכן דגמרי' מינה אף שטר באשה דאיקרי קנין.
אך לענ"ד עדיין צ"ב, כי מדברי התוס' לקמן (ד ע"ב, ד"ה כתב ע"ש) משמע, דלמאן דיליף כסף דאשה מ"ויצאה חינם אין כסף" – ילפי' עכ"פ משדה עפרון ד"ז גופא, שאף קיחה דאשה איקרי קנין. ומבואר לפ"ז, דכו"ע גמרי ג"ש דקיחה קיחה. וא"כ, גם כל דברי התוס' אודות המקשה שהקשה "בשטר מנלן" – אזלו לכו"ע, וצ"ע.
