איגרת השמד אמר משה בן הרב הדיין מימון הספרדי זכר צדיק לברכה:
שאול שאל איש מאנשי דורנו לאיש מאנשי החכמה לפי דבריו ממי שלא קרה עליהם ממה שקרה על רוב קהלות ישראל מזה השמד - המקום יבטלהו! - על ענין השמד הזה אשר יכריחוהו בו להודות לאותו איש בשליחות ושהוא נביא אמת, האם יודה האדם בזה בשביל שלא ימות ויטמעו בניו ובנותיו בגוים? או אם ימות ולא יעיד לו העדות ההיא אחר שהוא מחויב בתורת משה רבינו עליו השלום ועדות ההיא גם כן מביאה לעזוב המצות כולן? ויען הנשאל על זה דבר חלוש אין לו טעם, והוא סר הלשון והענין, סדר בו דברים יפסידום, אפילו הנשים חסרות המוח.
והיינו משיבים תורף דבריו אף על פי שהוא ארוך וחלוש ועמוס, לולא חמלתנו על החסד אשר נתחסד בו עמנו האל יתברך, כלומר הדבור בלשון, כמו שאומר יתברך בתורתו הקדושה: "מי שם פה לאדם" (שמות ד' י"א). לפיכך ראוי לו לאדם שיחמול על דבורו יותר מחמלתו על ממונו, ושלא ירבה בדבור וימעיט הענין. וכבר גנה החכם עליו השלום רבוי הדברים ומעוט הענין ואמר: "בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים" (קהלת ה' ב'). הלא תראה איך גם ריעי איוב בהרבותו לדבר אמרו: "הרוב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק" (איוב י"א ב) "איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל" (איוב ל"ד ל"ה) והרבה כמו זה. ומפני שידיעתנו באמיתת הענין הזה ולא נסבול אותו בסכלות האיש הזה, ראיתי שנזכור קצת תורף לשונו לבד, ונחסר מה שזולת זה ממה שאין ראוי לענות עליו, ואף על פי שכל דבריו בהתבוננות הם ממה שאין ראוי לענות עליהם.
ומזה שהוא אומר שמי שהודה לו בשליחות כבר כפר בה' אלהי ישראל, והביא ראיה על זה ממה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: כל המודה בעבודה זרה כאלו כופר בכל התורה כולה (ספרי במדבר שלח קי"א והוריות ח' א'), ולא היה אצלו זה ההיקש הפרש בין מודה לעבודה זרה בלי אונס אלא ברצון נפש כירבעם וחביריו ובין שיאמר על איש מבני אדם שהוא נביא בהכרח מפחד החרב. וכאשר ראינו בתחלת דבריו הלשון הזאת אמרנו: אין ראוי שנתפוס עליו עד שנשמע דבריו כולם! כמו שאמר החכם: "משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה" (משלי י"ח י"ג). וכאשר הבטנו דבריו עוד מעט, מצאנוהו אומר דבר, זה לשונו: שמי שאומר הדבר ההוא, אפילו קיים התורה כולה בסתר ובגלוי, הרי זה גוי! אם כן אין אצל זה זך בשכל הפרש בשום פנים בין מי שאינו משמר שבתו מפני החרב ובין מי שאינו משמרה ברצונו. אחר כן מצאנוהו אומר, כי כשיכנס אחד מהאנוסים בבית תפלתם והתפלל שם, אפילו אינו אומר שום דבר, ואחר כך יכנס בביתו ויתפלל תפלתו, שהתפלה פשע הוא מוסיף בה, ועבירה היא בידו, והביא ראיות על זה מדברי חכמינו זכרונם לברכה: "כי שתים רעות עשו עמי" (ירמיה ב' י"ג) - שהיו משתחוים לצלם ומשתחוים להיכל (שיר השירים רבה א' ו'), ולא היה הפרש אצל זה המפרש במי שהיה משתחוה לצלם ולהיכל על דרך כפירה, למען טמא את שם ה' ולחלל את שם קדשו, ובין מי שנכנס בבית שידמה לאשר ידמה להשתדל בגדולת השם, ולא יזכר בו ולא יאמר דבר שהוא הפך הדת בשום פנים, והוא עם כל זה מוכרח בהכנסו. ומצאנוהו כמו כן אומר, שמי שיודה לאותו האיש שהוא נביא, אף על פי שהוא אנוס, הרי הוא רשע ופסול מפסולי עדות דאוריתא, והתורה אמרה: "אל תשת ידך עם רשע" (שמות כ"ג א') - אל תשת רשע עד (בבא קמא ע"ב ב'). וכאשר שמענו גדופו וחרופו ואריכות לשונו בסכלות והוללות, אמרנו: אין ראוי עם כל זה שנתפוס עליו עד שנשמע סוף דבריו, אולי יהיה כדבר שלמה "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז' ז')? ומצאנוהו בתכלית דבריו אומר, שהמינים והערלים יאמינו כמו כן שהם ימותו ולא יודו לו בשליחות. וכאשר שמענו זה הבהלנו מרוב פלא ואמרנו: המבלי אין אלהים בישראל? כשיהיה עובד עבודה זרה שורף בנו ובתו לנעבד - קל וחומר שנשרוף אנחנו עצמנו בעבודת האל! אוי לשאלה אוי למענה! וכאשר ראינו ראשית דברו שלקח ראיה ממה שאינו נסכם עם דבריו וסופו שיישר בעיניו דעת המינים והנוצרים, אמרתי: צדקו דברי האל! "תחלת דברי פיהו סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה" (קהלת י' י"ג).
וממה שראוי שתדעהו, שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושנים ושלש וארבע, וישנה אותו היטב, ואחר כך ידבר, וכן אמרו עליהם השלום (בראשית רבה כ"ד), והביאו ראיה מלשון הכתוב: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" (איוב כ"ח כ"ז), ואחר כך "ויאמר לאדם". זה נאמר על מה שצריך לאדם לדבר בו בפיו. ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר, ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה; וזה האיש שלא עשה דבר מזה, אבל כתב אלו הענינים הנכבדים בטופס, ולא ראה לכתבם תחלה ולתקנם, מפני שהיה דברו אצלו בלי ספק בענין שלא היה צריך לחזור עליו, ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה, והאפיל בם לבות בני אדם, שלח חושך ויחשיך.
ועתה אתחיל לבאר גודל הטעות מה שנכשל בה העני הזה, ומה שעשה בעצמו והוא לא ידע, ואיך חשב לעשות טובה אחת וקנה רעות רבות שאינן כענין, והאריך לשונו והלך אחר לשון העט.
ואומר, שהמפורסם בדברי רבותינו זכרונם לברכה שישראל בימי משה קודם צאתם ממצרים הפסידו דרכם והפרו ברית מילה, ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד, עד שבאה מצות פסח ואמר האל למשה: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות י"ב מ"ח) וצוום בעשית המילה. כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה: משה היה מל ויהושע פורע ואהרן מוצץ ואספו ערלות חמרים חמרים והיה דם מילה מתערב בדם פסח, ובזה היו ראוים ליגאל, והוא דבר האל יתברך ליחזקאל (יחזקאל ט"ז ו') "ואראך מתבוססת בדמיך" (שיר השירים רבה א' ומכילתא שמות בא פ"ה). ואמרו עליהם השלום, שהם קלקלו בעריות לדבר ה' יתברך (יחזקאל כ"ג ב') "בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו" (יומא ע"ה א'). ועם היותם בזה הענין הרע בשביל שאמר משה רבינו עליו השלום "והן לא יאמינו לי" (שמות ד' א') האשימו ה' על זה ואמר לו: משה! הם מאמינים בני מאמינים דכתיב (שמות ד' ל"א) "ויאמן העם", ובני מאמינים דכתיב (בראשית ט"ו ו') "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", אבל אתה אין סופך להאמין דכתיב (במדבר כ' י"ב) "יען לא האמנתם בי להקדישני"! ונענש לאלתר כמו שביארו עליהם השלום (שבת צ"ז א'): החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן? ממשה! וכמו כן ישראל בימי אליהו היו כולם עובדי עבודה זרה ברצון בעוונותיהם, לבד "שבעת האלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א' י"ט י"ח), ועם כל זה כשעמד ללמוד חובה על ישראל בחורב כמו שאמר (מלכים א י"ט ט' - י') "ויאמר לו מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל". אמר לו: שמא בריתך! אמר לו: "אף מזבחותיך הרסו"! אמר לו: שמא מזבחך? אמר לו: "ואת נביאיך הרגו בחרב". אמר לו: והרי אתה קיים? אמר לו: "ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה", השיבו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מלמד חובה על ישראל לא היה לך ללמוד על אומות העולם שיש להן בית הועד בית לעבודה זרה ותלמד חובה על ישראל, שנאמר (ישעיה י"ז ב'): "עזובות ערי ערוער", "לך שוב לדרכך מדברה דמשק". כל זה מובן לחכמים במדרש חזית (שיר השירים רבה א' ו'). וכמו כן ישראל בזמן ישעיה הרבו עוונות כמו שאמר (ישעיה א' י'): "הוי גוי חוטא עם כבד עון", והיו בהם עובדי עבודה זרה כמו שאמר (ישעיה נ"ז ח'): "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך", והיו בם כמו כן שופכי דמים, כמו שנאמר (ישעיה א' כ"א): "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים", וכמו כן מחללי שם שמים, כמו שאמר (ישעיה כ"ב י"ג): "אכול ושתה כי מחר נמות", ובזו מצות ה' כמו שאמר (ישעיה ל' י"א): "סורו מני דרך הטו מני ארח השביתו מפנינו את קדוש ישראל". ועם כל זה בשביל שאמר "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיה ו' ה') מיד "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה - ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר" (ישעיה ה' ו' - ז') ולא כוּפרה עד שהרגו מנשה כאשר אמרו עליהם השלום (סנהדרין ק"ג ב'). וכאשר עמד המלאך ולמד חובה על יהושע בן יהוצדק בשביל בניו שהיו נושאים נשים שאינן ראויות לכהונה הרחיקו האל, כמו שאמר (זכריה ג' ב'): "יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש".
אם כך נענשו עמודי עולם: משה, אליהו, ישעיהו ומלאכי השרת כשנשאו בעדת ישראל מעט דברם, כל שכן קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהלות ישראל, חכמים ותלמידיהם, כהנים ולוים, לקרא אותם פושעים ורשעים וגוים ופסולי עדות וכופרים בה' אלהי ישראל! וכותב הדבר הזה בכתב ידו! ומה יהיה עונשו? והם לא מרדו באל לבקש ערבות והנאה! ולא עזבו הדת ורחקו ממנה להשיג מעלה ותענוג הזמן! כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה, ומפני כובד מלחמה! ולא ידע זה האיש שאלו שאינם פושעים ברצונם, לא יעזבם האל ולא יטשם, ולא בזה ולא שקץ ענות עני כמו שאמרו עליהם השלום (בראשית רבה ס"ה): "וירח את ריח בגדיו" (בראשית כ"ז כ"ז) אל תקרי "בגדיו" אלא "בוגדיו". אלא אמר כל מה שאמר ובדה מלבו.
ומן המפורסם גם כן, שרבי מאיר נתפס בעד שמד מן השמדות שנהרגו בהם חכמי ישראל, ואמרו לו מכיריו: הלא אתה מאיר! ואמר: איני! ואמרו לו: אכול מזה אם אינך מישראל! והיה לפניהם חזיר, ואמר להם: אוכל ברצון! והראה את עצמו כאלו הוא אוכל ולא אכל, כמו שאמרו עליהם השלום (עבודה זרה י"ח ב' וקהלת רבה ז' י"ב), ואין ספק שרבי מאיר אצל זה הצנוע היודע אמתת התורה גוי הוא, מפני שכך נכתב בחבורו, שמי שהוא בגלוי גוי ובסתר ישראל - הרי הוא כגוי, מפני שעבודת האל אצלו היא בסתר, והסתיר אותה כרבי מאיר. ומהמפורסם כמו כן שרבי אליעזר נתפס למינות אשר היא יותר קשה מעבודה זרה, וזה שהמינים - יכריתם האל - יתלוצצו בדתות ואמרו: אויל המתעסק בהם! משוגע הלמד אותם! והם יבטלו הנבואה לגמרי, והיה רבי אליעזר ידוע גדול בחכמות, ואמרו: איך תהיה במדרגת החכמה אל מה שתביאהו ותאמין בדת? וענה אותם דבר, והראה כאלו הוא מאמין באמונתם, והיתה כונתו במענה ההוא לאמונת האמת לא לזולתו. וזה המעשה הוא במדרש (קהלת רבה א' ח', עבודה זרה ט"ז ב') וזה לשונם: מעשה ברבי אליעזר שנתפש לשם מינות, והעלהו הגמון לבירה, אמר לו: זקן כיוצא בך יעסוק בדברים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין! סבר אותו הגמון שעליו הוא אומר, והוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר לו אותו הגמון: רבי! הואיל והאמנתני, אף אני הייתי תמה לו, אפשר שזה טועה אחר הדברים הללו? אמר לו: דימוס! הרי אתה פטור!
הנה כבר התבאר לך שרבי אליעזר הראה להגמון שהוא מין, ולבו מסור לשמים, ומינות גדולה מעבודה זרה, כמו שהתבאר בכל התלמוד, ואין ספק שרבי אליעזר אצל זה הכשר פסול, כמו שהוא כתב בחבורו. והשמד הזה אשר אנחנו בו, אין אנו מראים בו שאנו עובדים עבודה זרה, אלא שנאמין מה שהם אומרים בלבד, וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים, אלא שנרמה בו המלך, ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו.
וידוע הוא מה שקרה על ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם, מלבד חנניה מישאל ועזריה, כמו שאמר האל יתברך עליהם (ישעיה כ"ט כ"ב): "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו", ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד אם היו אז בבבל, ואולם לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי עדות, ולא חשב ה' יתברך עליהם עון עובדי עבודה זרה מפני שהיו אנוסים, וכך אמרו עליהם השלום (מגילה י"ב א'): הם עשו לפנים - אף אני אעשה עמהם לפנים בימי המן! ואולם האיש ההוא אין ספק שהוא ירא האל "הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חמר ליוצרו מה תעשה" (ישעיה מ"ה ט'). וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרת קשות ורעות, ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה, ועם כל זה לא קראום חכמינו זכרונם לברכה לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים, והתחננו בעדם, והוסיפו בימי חנוכה "על הנסים" עד "ורשעים ביד צדיקים".
ולולא שהסכמנו בתחלת דברינו שלא נזכיר כל דברי זה המעתיק, מלין השמעתי לך והייתי מאריך, איך יסכל אדם ערכו לזה השיעור עד שידבר כדברים האלה, וישלח ידו ויכתב, ויענה כשישאלו שואל, בעד שאלה אחת כמו שזכרנו השיב עליה תשובות שאינן בענין, והביא ראיות בעדים זוממים, ובמקלל אביו ואמו, ובמצות ציצית, ובחרוש בשור וחמור, ובהרבעת בהמה, כאלו הושאל ממנו שיחבר לו אזהרות וימנה בהן כל המצוות? ואמר כמו כן, שישמעאלים יש להם עבודה זרה במיכה ובמקומות אחרים, כאלו השואל שאלהו: אם יעלה לחוג למיכה או לא? ואמר כמו כן, שהמשוגע הרג מישראל עשרים וארבעה אלף, כאלו השואל שאלהו אם יהיה לו חלק לעולם הבא? ורבים כמו אלה. ובאמת היה ראוי לאיש הזה להתבונן בדברי שלמה עליו השלום: "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלהים" (קהלת ה' א'), שאילו התבונן הוא בפסוק הזה היה יודע, כי כל מי שישיב על שאלה או יבין באיסור והיתר שהוא מוציא דבר לפני אלהים, לא היה נופל במה שנפל. והשם יודע ועד ודי בו, שאילו הוא חרף יותר ממה שחרף והוסיף בדברים יותר ממה שהוסיף, לא תזיקנו זה, ולא בקשנו עזר לעצמנו בשום פנים, אבל אמרנו: נשכבה בבשתנו, ותכסנו כלימתנו, כי לה' אלהינו חטאנו, אנחנו ואבותנו! והייתי מוסיף לו בעניני גדולה ומעלה, ואומר כי לשם שמים נתכון, לפי שאנו מכירים תהלה לאל ערכנו, ולא נסכל אותו, ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך, ולא היה ראוי לנו להתרשל ממנו ולהחריש לו, והוא אמרו שמי שהתפלל מאנשי השמד אין לו שכר בתפלה ההיא ועבירה היא בידו. וידענו שכל מה שיחובר בספר - בריא או חולה, אין ספק שיפורסם בידי בני אדם, וזהו מה שהרבה בדעות הנפסדות באנשים, לפי שאין בינך ובין הדעת הנפסדת אלא מה שיוחק על ספר, ותעשה לו כת בלי ספק, לפיכך פחדנו שתגיע התשובה ההיא המשיבה מאחרי ה' ביד עם הארץ, וימצא שאין לו שכר בתפלה, ולא יתפלל, וכמו יתר המצות אם יעשן שלא יהיה לו שכר במעשה אחת מהם.
והנני מבאר עתה במה שנפל בו זה המוסיף לההביל. כבר באר הספר, שאחאב בן עמרי הכופר באל ועובד עבודה זרה שהעיד ה' עליו "רק לא היה כאחאב" (מלכים א' כ"ה כ"ה) כשצם שתי שעות וחצי לפי שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (תענית כ"ה ב') בטלה גזרה מעליו, כמו שנאמר (מלכים א' כ"א כ"ט) "ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי הראית כי נכנע אחאב מפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו" ולא קפח הקדוש ברוך שכר תעניתו. ועגלון מלך מואב שהצר לישראל, לפי ששם כבוד לאלהי ישראל כשאמר לו אהוד "דבר אלהים לי אליך מלך" (שופטים ג' י"ט) ועמד מהכסא, גמלהו האל גמול טוב ושם כסא שלמה שהוא כסא ה', כמו שאמר (דברי הימים א' כ"ט כ"ג): "וישב שלמה על כסא ה'", וכסא המלך המשיח מזרעו, כי רות המואביה היתה בתו, וכן אמרו עליהם השלום (נזיר כ"ג ב'), ולא קפח הקדוש ברוך הוא שכרו. ונבוכדנצר הרשע שהרג מישראל כחול אשר על שפת הים, ושרף בית הדום רגליו של אלהינו, בשביל שרץ ארבע פסיעות להקדים שם המקום לשם חזקיהו, כמו שאמרו (סנהדרין צ"ו א'): רהט בתריה ארבע פסיעות היה גמולו שמלך ארבעים שנה כמו שמלך שלמה ולא קפח הקדוש ברוך הוא שכרו. ועשו הרשע שהעיד השם באיבתו, שנאמר (מלאכי א' ג'): "ואת עשו שנאתי", ובארו חכמינו זכרונם לברכה רוע פעליו ואמרו (בבא בתרא ט"ז ב'): ובאותו היום עבר חמש עבירות: הרג את הנפש, ועבד עבודה זרה, ובעל נערה המאורסה, וכפר בתחית המתים ושט את הבכורה, נתעטף בטליתו ונכנס אצל יצחק אביו, אמר לו: אבא! יש מעשר למלח? אמר לו: כמה בני מדקדק במצות! ועם כל זה כשהחזיק במצוה אחת, והיא כבוד אב, והיה שכרו שנתן לו השם מלכות בלי הפסק עד שיבא מלך המשיח, כמו שאמרו עליהם השלום: אין בן דוד בא עד שיטול עשו שכר כבוד אב ואם, כדכתיב (זכריה ב' י"ב) "אחר כבוד שלחני אל הגוים", וזה דבר חכמינו זכרונם לברכה: אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, אלא יגמול לעולם על פעולות הטוב לכל מי שיעשהו, ויענוש על מעשה הרע למי שיעשהו כל זמן שיעשהו. ואם אלו הכופרים המפורסמים יגמלם ה' גמול טוב על מעט מזעיר ממעשה הטוב - ישראל שנאנסו באונס השמד ועושים מצוות בסתר איך לא יגמלם ה' על כך? ולא יהיה הפרש אצלו בין עושה מצוה או אינו עושה, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו?
וכל זה יראה מדברי זה האיש, אלא כשיתפלל יעשה עברה, וכך כתב ואמר כי שתים רעות עשה עמי. כבר נתבארה לך טעותו, ושהוא לא סר תמיד מהיות מגנה אנשי זמנו, עד שעבר זה לדבר בחק החכמים זכרונם לברכה כמו שביארנו, ולא זה בלבד, אלא אף בחק הבורא יתברך, ואמר, שהוא יענוש על מעשה המצוות, וכה דבר שתפלת אחד ממנו עבירה היא, ועל כמו זה אמר שלמה (קהלת ה' ה'): "אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא".
וכאשר ראיתי הדבר הזה המפליא אשר הוא חולי העינים, שמתי ידי לקבץ סמים ובשמים ראשי מספרי הקדמונים, אעשה מהם מרקחת קילורית מועילה למחלה ההיא, וארפאה בה בעזרת השם. וראיתי לחלק דברי בזה הענין לחמשה מינים: המין הראשון - בחלוקת המצוות בעת האונס; המין השני - בגבול חלול השם ועונשו; המין השלישי - במדרגת הנהרגים על קדוש השם והאנוסים באונס השמד; המין הרביעי - בענין הזה מכללות השמדות ומה ראוי לאדם לעשות בו; המין החמישי - בספור, איך יאות לאדם שישמור בזה השמד, המקום יבטלהו! אמן!
המין הראשון בחלוקת המצוות בשעת האונס לשלשה כללים מהמצוות, והם: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. הדין בהן הוא שכל זמן שיאנס על אחת מהן הוא מצוה שיהרג ואל יעבור בכל זמן ובכל מקום ועל איזה ענין שיהיה. אמנם אמרי "בכל זמן", רצוני לומר בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד; ואמרי "בכל מקום", רצוני לומר בין בצניעות בין בפרהסיא; ואמרי "על איזה ענין", רצוני לומר בין נתכון להעבירו בין שלא נתכון להעבירו יהרג ואל יעבור. ושאר המצות כולן מלבד אלו השלש אם אנסו עליהן אונס, יביט אם להנאת עצמו נתכון - יעבור ואל יהרג בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, בין בסתר בין בפרהסיא, וראיה לדבר זה בפרק "בן סורר ומורה" (סנהדרין ע"ד ב'): והא אסתר פרהסיא הואי? אמרו: אסתר קרקע עולם היא! רבא אמר: הנאת עצמו שאני! וקימא לן הלכה כרבא. אם כן הנה נתבאר לך, שכל זמן שנתכון להנאת עצמו - יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא ובשעת השמד, ואם נתכון להעבירו יביט כמו כן אם היתה העת ההיא שעת השמד - יהרג ואל יעבור בין בצנעה בין בגלוי, ואם היתה שלא בשעת השמד - אם היה בסתר יעבור ואל יהרג, ואם היה בפרהסיא - יהרג ואל יעבור. וזה תורף לשונם בענין זה (סנהדרין ע"ד): כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה לא יעבור מדרבנן. וכך אמרו: מאי מצוה קלה? אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא. ואמנם פרהסיא רצוני לומר עשרה מישראל, וכך אמרו: אין פרהסיא פחות מעשרה וכולם מישראל (סנהדרין ע"ד ב').
המין השני בגבול חלול השם וענשו חלוק יחלק לשני חלקים: כללי ופרטי. האחד מהם - שיעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס, לא יעשנה לתענוג או ערבוּת שימצא במעשה ההוא, אלא להיותה קל ונבזה בעיניו, הנה זה כבר חלל את השם והוא אמרו יתברך (ויקרא י"ט י"ב): "לא תשבעו בשמי לשקר", וזה מעשה אין שום תענוג והנאה נמצא בו, ואם עשה אותו בפרהסיא הוא מחלל שם שמים בפרהסיא, וכבר ביארנו שכל מקום שנאמר "פרהסיא" רצוני לומר עשרה מישראל. והשני - שישתדל האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו ספורים מגונים מאד, ואף על פי שלא עשה עבירה כבר חלל את השם, מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו, כמו שאמר יתברך (במדבר ל"ב כ"ב): "והייתם נקיים מה' ומישראל" וכך אמרו (יומא פ"ו א'): רב נחמן בר יצחק אמר: כגון דאמרי אינשי: שרי ליה מריה לפלניא! ואמרו עוד: כגון שחבריו בושים משמועתו. והפרטי יחלק לשני חלקים, האחד - שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם, אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו, מפני שהוא ידוע במעשה חסד, והוא מבוקש ממנו יותר מזולתו, וזה כבר חלל את השם. וזה מאמר רב בגבול חלול השם (יומא פ"ו א'): כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר, כלומר שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיקח דבר עד שיתן דמיו תיכף שהוא לוקח ולא יאחר, אף על פי שזה המעשה מותר לכל בני אדם. וכמו כן מאמר רבי יוחנן: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תפילין ובלא תורה, ענין זה שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיעשה זה, ובכל התלמוד: אדם חשוב שאני! והשני - שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במקחו ובממכרו ובמשאו ובמתנו, ויקבל בני אדם בכעס ובבזיון, ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, ולא יהיה עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות, הנה זה כבר חלל את השם. וכן אמרו עליהם השלום (יומא פ"ו א'): בזמן שאדם קורא ושונה ואין נושא ונותן באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה!
ולולי פחדתי מהאריכות והיציאה מכונת דברינו פה, הייתי מבאר לך איך ראוי לאדם שיתנהג עם בני אדם, ואיך יאות שיהיו כל פעולותיו וכל דבריו וקבלותיו לבני אדם כולם, עד שישבחהו כל מי שידבר עמו או יתערב בו, ומה ענין אמרם "נושא ונותן באמונה", ומה ענין "דבורו שיהיה בנחת עם הבריות", ואולם לא יספיק בזה אלא חבור גדול. ואשוב לענין דברי.
וקדושת השם היא הפך חלול השם, וזה שהאדם כשיעשה מצוה מן המצוות ולא יערב עמהן כונה מן הכונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד, הנה הוא קדש את השם ברבים, וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות - קדש את השם, כמו שאמרו (יומא פ"ו א'): בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? ראו כמה נאים דרכיו! כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר (ישעיה מ"ט ג') "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". וכמו כן אדם גדול כשימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים - קדש את השם, כמו שאמר (משלי ד' כ"ד): "ולזוּת שפתים הרחק ממך", וחלול השם הוא עון גדול יענש בו שוגג כמזיד, כמו שאמרו עליהם השלום (אבות ד' ד'): אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. וכל העונות יאריכו לאדם עליהם, חוץ מחלול השם שאין מאריכים לו, וכך אמרו (קידושין מ' א'): אין מקיפים לחלול השם. מאי "אין מקיפים"? אין עושים לו כחנוני המקיף, כלומר שיפרעו ממנו מעט. וכל המחלל שם שמים בינו לבין עצמו הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו בגלוי, כמו שאמרו שם: כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי. והענין הזה יתר מכל העונות, ואין יום הכפורים ולא יסורים ולא תשובה מכפרים אלא כולם תולים ומיתה מכפרת, כמו שאמרו זכרונם לברכה (יומא פ"ו א'): מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורים למרק אלא כולם תולים ומיתה מכפרת, שנאמר (ישעיה כ"ב י"ד): "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", וכל זה כשיהיה מחלל שם שמים ברצונו, כמו שנבאר. וכמו שחלול השם הוא עון גדול, כך קידוש השם הוא מצוה גדולה, וגומלים לו טובה הרבה מאד, וכל איש מבני ישראל חייב בקידוש השם, כמו שאמרו בספרא: "אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" (ויקרא כ"ה ל"ח) - על מנת שתקדשו שמי ברבים! ואמרו בפרק "בן סורר ומורה" (סנהדרין ע"ד ב'): בעי מיניה מרבי אמי: בן נח מצווה על קדושת השם או לא? שמע מיניה דבן ישראל לא צריך בעיא דמצווה הוא על קדושת השם, דכתיב (ויקרא כ"ב ל"ב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל"!
המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד. דע, כי בכל מקום שאמרו בו חכמינו זכרונם לברכה "יהרג ואל יעבור", אם יהרג - כבר קדש את השם, ואם היה בעשרה מישראל - כבר קדש את השם ברבים, כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל ועשרה הרוגי מלכות ושבעת בני חנה ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם, הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב! ובעדם נאמר (תהלים נ' ה'): "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שה"ש רבה ב' ז): "השבעתי אתכם בנות ירושלים" - השבעתי בדורות של שמד, בצבאות שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם, או באילות השדה ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל, ועליהם הוא אומר (תהלים מ"ד כ"ג): "כי עליך הורגנו כל היום". ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחביריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם, וכך אמרו עליהם השלום (פסחים נ' א'): מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כגון רבי עקיבא וחביריו, וכל שכן דאיכא תורה ומעשים טובים - אלה הרוגי לוד. ואם לא יהרג, אלא עבר מפני האונס ולא נהרג לא הטיב לעשות, והוא מחלל שם שמים באונס, אמנם אינו חייב עונש מכל השבעה מיני עונשים, והם: ארבע מיתות בית דין, כרת, מיתה בידי שמים ומלקות, שלא מצאנו בכל התורה כולה לא בקלות ולא בחמורות מקום שיחיב ה' גבול מגבולי העונש לאנוס אלא לעושי ברצון, כמו שאמר (במדבר ט"ו ל'): "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" ולא שהיה אנוס. וכך אמרו בכל התלמוד (נדרים כ"ז א'): אנוס דאורייתא הוא, דכתיב (דברים כ"ב כ"ז): "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". וברוב המקומות אמרו: אנוס רחמנא פטריה! ולא נקרא לא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות, אלא אם כן עשה עבירות יפסל בהן לעדות, אלא שהוא לא קיים מצות קידוש השם, ולא יקרא שמו מחלל שם שמים ברצון בשום פנים.
אמנם מי שיאמר או שיעלה בדעתו מפני שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: יהרג ואל יעבר! שאם עבר שיהיה חייב מיתה, זו טעות גמורה שאין הדבר כן, אלא כמו שאספר. וזה שהוא מצוה שיהרג, ואם לא נהרג אינו חייב מיתה, ואפילו עבד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, וכל שכן שלא יהרגוהו בית דין, וזה העיקר הוא מבואר בתורת כהנים. אמר השם יתברך בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ' ה'): "ונתתי את פני באיש ההוא", ולא אנוס ולא שוגג ומוטעה! אמר שאנוס ומוטעה לא יתחייב כרת אף על פי שאם עושה במזיד וברצון חייב כרת, וכל שכן עבירות שיתחייב על זדונן וברצון מלקות ארבעים שלא יתחייב אם עשאן באונס במלקות בשום פנים. וחלול השם בלאו הוא, כמו שאמר השם יתברך (ויקרא כ"ב ל"ב): "ולא תחללו את שם קדשי", וידוע הוא כי שבועת שקר הוא חלול השם שכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ב): "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה'". עם כל זה לשון המשנה (נדרים ג' ד'): נודרים להורגים ולחרמים ולמוכסים שהיא תרומה, בית שמאי אומרים: בנדר, ובית הלל אומרים: בשבועה! ואף על פי שהענינים האלה הם מבוארים בענין, ואין צריך להביא ראיות עליהם בשום פנים, כי איך יושם דין מי שעשה באונס שוה עם מי שעשה ברצון? ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: יעבר ואל יהרג! וראה זה האיש יותר יקר מהחכמים, ויותר מדקדק במצוות, והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו, וקדש את ה' לפי דבריו, והוא חוטא ומורד במעשיו, והוא מתחייב בנפשו לפי דברי ה' יתברך (ויקרא י"ח ה'): "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם (סנהדרין ע"ד א').
והמין הרביעי מענין זה השמד בין השמדות ומה שראוי לאדם שיעשה בו. דע שכל השמדות שהיו בזמן החכמים היו מצווים בהם לעבור על המצוות, והיתה בם עשית מעשה, כמו שאמרו בתלמוד, שלא יתעסקו בתורה ולא ימולו את בניהם או שיבעלו את נשותיהם נדות. ואולם זה השמד לא יתחיבו עשית מעשה, זולת הדבור בלבד, ואם ירצה אדם לקיים תרי"ג מצוות בסתר יקיים, ואין אשם לו אלא אם הקרה עצמו בלא אונס שיחלל שבת, והוא אינו בכך אנוס, כי זה האונס אינו מחיב לשום אדם מעשה, אלא הדבור בלבד, וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדבור, ואינו בפי האומרו רק להנצל מן המלך כדי להפיס דעתו בדבורים מן הדבור, וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב, ויש לו שכר גדול לפני השם, ומעלתו במעלה עליונה, כי הוא מסר עצמו לקדושת השם יתברך ויתעלה, אבל מי שבא לישאל אותנו: אם יהרג או יודה? אומרים לו שיודה ולא יהרג, אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך, אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך, ומעשה ידיו יעשה בסתר, כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא שאין כופים בו כי אם על הדבור בלבד, ולא יראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה שיאמרו: יהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה, אבל יהרג כי אשר יחיבוהו לעשות מעשה או על דבר שהוא מוזהר עליו.
וצריך מי שעבר עליו זה השמד להתנהג באלה הענינים שאני מציע שישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצוות מה שהוא יכול, ואם אירע לו שעבר הרבה או שחלל שבת לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו, ולא יאמר: מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו! אלא יזהר מכל מה שהוא יכול.
ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשית העגלים ועל בטול ערובי תבשולין והדומה לו. שלא יאמר אדם: קים ליה בדרבה מיניה! לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע, שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנה עליה, וכל מצוה שיעשה מקבל עליה שכר, ואין הדבר כמו שחשב.
והעצה שאני יועץ לנפשי, והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס, ולא יפחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו, כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה, וחיובה קודם לכל המקרים הבזויים בעיני המשכילים, שהם אינם עומדים ויראת ה' היא שעומדת. ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל, אחת מהן יותר טובה במעשיה ובמנהגותיה ויותר מדקדקת ונכנעת למצוות מן האחרת, שחייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשיה אינם כל כך נכונים לאותה מדינה טובה. וכבר הזהירונו רבותינו זכרונם לברכה: אל ידור אדם במדינה שאין בה עשרה חסידים, והביאו ראיה על זה מסדום דכתיב (בראשית י"ח י"ב): "אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה". וכל זה כשיהיו שתי מדינות ישראל, אבל אם היה המקום מן הגוים, ישראל העומד שם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום וללכת למקום טוב, וישתדל לעשות ואף על פי שמפיל עצמו בסכנה, עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי, וילך עד שמגיע למקום טוב. וכבר פירש על ידי הנביאים, שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם (שמואל א' כ"ו י"ט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'", הנה שקולה דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים. וכן חייבו החסידים ויראי השם שימאסו הרע ועושיו. וכן אמר דוד עליו השלום (תהלים קל"ט כ"א): "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט", וגם אמר (תהלים קי"ט ס"ג): "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך". וכן מצינו באברהם אבינו עליו השלום שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להנצל מדעת הכופרים. וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם, שצריך האדם לצאת מביניהם, אבל בשכופים אותו לעבור על אחת מן המצוות, אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו, והעולם גדול ורחב!
והתנצלות מי שטוען בענין ביתו ובניו - אינה טענה לפי האמת, (תהלים מ"ט ח'): "אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו". ואין ראוי אצלי מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו, אלא יגלה למקום ראוי, ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד, וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים, והוא קרוב למזיד. אבל אלה שמפתים עצמם ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב, ואז יהיו יוצאים והולכים לירושלים, איני יודע איך יבטל מהם זה השמד, אלא עוברים הם ומחטיאים זולתם, ובכמותם אמר הנביא עליו השלום (ירמיה ו' י"ד): "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום", כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולים בו ואומרים עליו: הוא קרוב או רחוק! וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח, אלא אנחנו מחוייבים להתעסק בתורה ובמצוות, ונשתדל להשלים עשיתן, ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים, אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח - הרי זה טוב יותר, ואם לא - לא הפסדנו כלום, אלא הרוחנו בעשיתנו מה שאנחנו מחויבים. אבל אם יעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק והמין יאבד בעבור השנים, והוא אינו יכול להעמיד דתו ויאמר: אשאר אני עד שיבא משיח ואצא מזה שאני בו! אין זה כי אם רוע לב, ואבוד גדול, ובטול הדת והדעת. זו היא דעתי, והשם יודע האמת!
המין החמישי, אפרש בו, איך ראוי לאדם לראות את עצמו באלה ימי השמד? חייב הוא כל מי שאינו יכול לצאת מפני משאלות לבו וסבות סכנת הימים, ועמד באותם המקומות, שיראה נפשו מחלל שם שמים לא ברצון ממש, אבל קרוב הוא להיות ברצון, ושהוא נזוף מלפני המקום נענש על רוע מעשיו, ועם זה יהיה בדעתו אם עשה מצוה מן המצוות שהקדוש ברוך הוא מכפיל שכרו עליהן, שהוא לא עשה אלא לשמים בלבד, ואינו מבקשו כדי להתגדל ושיראה שהוא עושה מצוה, ואינו דומה שכר מי שעושה מצוה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יודע בו יאבד נפשו וכל אשר לו. ועל דמיון זה הזמן אמר השם (דברים ד' כ"ט): "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", ואף על פי כן לא יפנה אדם ממחשבתו עד שהוא יוצא מאותם הגלילות שקצף עליהם השם וישתדל בכל יכלתו. וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשית המצוות, וכבר פירשו רבותינו זכרונם לברכה, שהפושע אם פשע ברצונו כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה עליו השלום (משלי ו' ל'): "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב", אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות.
ומיום שגלינו מארצנו לא פסק ממנו שמד, כי מנעורינו גדלנו כאב ומבטן אמנו הנחנו, ובכל התלמוד אומר: שמדא דעביד ובטיל! השם יבטלהו מעלינו ויקיים בימינו מה שנאמר: (ירמיה נ' כ'): "בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר".
וכן יהי רצון! אמן!
