שבט מרנא הגרנ"צ פינקל זצוק"ל - הסבא מסלבודקא - כ"ט שבט (1 צופה)

[מגנא ומצלא]

לקראת יום השנה השמונים וחמש לפטירת אביהם כל תופסי ישיבה בדורינו,
פאר הדורות מרנא רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל - ה"אלטער מסלבודקא",
אשר עליו אמר מרן הגרא"מ שך זצוק"ל כי "כולנו הנכדים שלו"... באשר כמעט כל עולם
התורה והישיבות בדורינו נבנה ע"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו.
ועליו אמר מרן ה"חפץ חיים" "אני עושה ספרים והוא עושה אנשים"...

נייחד אשכול זה להעמיק וללמוד על דרכו, אורחותיו, שיטתו במוסר ובחינוך וכו'

 

[מגנא ומצלא]

ספר על מרן הגרמ"מ אפשטיין זצוק"ל
בו מתוארים הליכותיו והתנהלותו המופלאה של מרן ה"סבא מסלבודקא"
ע"י תלמידו הגדול ומעתיק שמועותיו הגרי"ז דבורץ זצ"ל

אוצר החכמה

tablet.otzar.org

מאמרים מעלון "התבונה" שי"ל ע"י הנ"ל:

אוצר החכמה

tablet.otzar.org

 

[מגנא ומצלא]

גאון המוסר והיראה, רבינו נתן צבי פינקל זצוק"ל

מרן 'הסבא מסלובודקה'​

רבינו נולד בשנת ה'תר"ט, בעיירה הליטאית 'ראסיין'. לאביו רבי משה זצ"ל, מנכבדי המקום.

בגיל צעיר מאוד נפטרו שני הוריו ואחד מקרובי משפחתו מהעיר 'וילנא' אספו לביתו וגידל אותו לתורה. בגיל 15 כבר יצא לו שם של למדן ובעל מחשבה. רבי מאיר באשיס זצ"ל, (חתנו של הרב של 'קלם' רבי אליעזר גוטמן זצ"ל) בחר בו כחתן לבתו מרת 'גיטל' וסמכו על שלחנו כמה שנים בכדי שיוכל להמשיל לשקוד על תורתו באין מפריע, רבינו גדל והיה גאון מופלא בתורה.

מדי פעם היה יוצא רבינו לדרוש ברבים בערי הסביבה ולעורר את הלבבות, כך פגש

את הגאון רבי אלכסנדר משה לפידות זצ"ל, ממקורבי מרנא הגר"י סלנטר זצ"ל, שזיהה ברבינו את הפוטנציאל הגלום בו, והציע לו להתוודע למרן הג"ר שמחה זיסל זיו זצ"ל - ה'סבא מקלם'.

לאחר ששוחח ארוכות עם הגרש"ז, והתרשם עמוקות מהאיש ומרעיונותיו, הרטיב את הכר בדמעותיו כל הלילה, עד שהאיר היום והוא נהפך לאיש אחר. בעקבות חוויה זו הכתיר את הגרש"ז לרבו המובהק, והחליט להקדיש את חייו לעליה במוסר ולהפצתו בעולם. מאז לא חי עוד חיים פרטיים...

במשך תקופה היה צמוד לרבו ב'קלם' ואח"כ גם עבר עמו ל'גורבין', אך לא לימים הרבה. לאחר זמן מה, עזב רבינו את מרן הגרש"ז ויצא לדרכו, לייסד מקומות תורה במקומות

חדשים. הוא שם לנגד עיניו כמטרה את אותם בחורים הפזורים ברחבי הארץ אשר חפצים להיות מחוברים לתורה, אולם אין מי שידריכם כיאות. כך הלך רבינו מחיל אל חיל והקים מוסדות תורה מפוארים בכמה וכמה מקומות, בראשם דאג להעמיד גדולי תורה מובהקים אשר שמם יצא לתפארת בכל רחבי העולם היהודי, כשגולת הכותרת היתה כמובן ישיבת 'סלבודקה' האגדית בה צמחו רבים מגדולי הדור דאז, וממנה בסופם של הדורות הבאים, קם עולם הישיבות שלנו כיום. מוסדותיו התמקדו בשילוב לימוד התורה בעמקות ובלמדנות גדולה – בד בבד עם דגש גדול על העיסוק במוסר, במשך זמן קבוע בכל יום ובהתפעלות כהוראת הגרי"ס

שיחותיו המרוממות נודעו לכל ברוממותם ובבהירותם המיוחדת וברעיונות הגבוהים שרבינו השכיל לאלפם לכל השומעים המוקסמים. אף רבינו הגדול – מרנא בעל ה'חזון איש' זצ"ל הגיע לשמוע את רבינו כשהזדמן ל'מינסק'. (מסופר שכשרבינו ראה אותו, התפלא ושאלו: הרי אומרים שמר הוא מהמתנגדים למוסר? וענה החזו"א אני יותר מתנגד לאלו המתנגדים למוסר...)

רבינו נודע כמחנך דגול, אמן בחכמת הנפש ובהכרת הכוחות הפועלים באדם. גם היה מיוחד בדאגה העמוקה לכל יחיד ויחיד ובמסירותו העילאית למען הזולת. אישיותו היתה מרתקת ושליטתו העצמית נשגבת מבינתנו.

ניתן ללמוד מעט על כך מהדברים הבאים. בקיץ שנת ה'תרפ"ה עלה רבינו לארה"ק וייסד את ישיבתו בעיר 'חברון'. לא עבר זמן רב ובחול המועד סוכות של שנת ה' תרפ"ו נפטר בנו המופלא אבי משה זצ"ל, אך רבינו שסבל מכך רבות, הבליג בגבורתו על הכאב באישי העצום והתאמץ שהדבר לא יפריע להתנהלות ולסדרי הישיבה.

בנו המיוחד אושפז במצב קשה בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים, וכשנפטר ניסו תלמידי רבינו למנוע ממנו את הבשורה הקשה מחשש לבריאותו הרופפת. אולם משחש רבינו שזה קרה, נטל לידיו מיד שו"ע והחל לעיין בהלכות יום טוב לבדוק כיצד עליו לנהוג, כשעיקר השאלה היתה אם מותר לו לבכות... (כי אמנם לגבי שבת נפסק שאם הבכי מקל עליו הרי שזה העונג בשבילו ומותר, אך לגבי יום טוב שיש בו גם מצוה של 'שמחה' לא ברור האם מותר לבכות...) ולמקורב שעמד לידו אמר: לכם מותר לבכות 'אין מועד בפני חכם', אבל אני מי יערוב לכך שדמעתי על החכם ולא על הבן?... לבסוף פנה רבינו אל הרופא שהיה במקום (ד"ר בורשטיין שהיה ת"ח, תלמיד סלבודקה בעברו) שיחליט עבורו, הן מבחינת הבריאות והן מבחינת ההלכה. הרופא בדק את הדופק של רבינו והשיב: מוטב לא לבכות. מיד השתתק ה'סבא' ולא הוציא הגה מפיו. בדרך לירושלים, בכרכרה שלקחה אותו יחד עם הרופא וכמה תלמידים, פרץ בבכי לדקה אחת, אולם מיד הכה באצבע צרידה ובו ברגע נדם ושב לשתיקתו.

כשהמתינו בחצר בית החולים לצאת המיטה, ישב וקיבל את חכמי ירושלים שהגיעו למקום בצהלת פנים ובברכת החג כאילו לא אירע דבר... מה שהיה לשיחת היום בעיר. גם בשובו לחברון לא שינה והמשיך לשמוח בשמחת החג. ב'שמיני עצרת' שרר בישיבה מצב רוח מעיק וענן של עצבות ריחף עליה בעקבות המאורע. פתאום קם רבינו והחל לשיר 'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו', עד שעודד את הרוחות והצית שמחה בלבבות. מצב רוח זה נמשך עד קרוב למוצאי החג. קרוב ל'בין השמשות שאל כמה פעמים מה השעה? וכשהגיע הזמן בדיוק התפללו 'ערבית'. ברגע שסיימו להבדיל התפרץ רבינו בבכי עצום וביללות מחרידות שנמשכו במשך כשעתיים, ללא הפוגות ומבלי יכולת לעצרו...

על הכבוד הרב אשר רחש רבינו לכל אדם העשוי בצלם אלקים, תעיד העדות הבאה: כשהיה רבינו מאושפז בירושלים, היה מבקש ממנו הרופא המטפל, להוציא את לשונו בכדי שיוכל לבדוק את מצב הקיבה. אולם רבינו היה משתמט בכל פעם מדבר זה. הוא היה מראה לו את לשונו בתוך פיו אך לא היה מוציאה החוצה, עד כדי שחשבו שאולי יש לו שיתוק קל ל"ע... רק לאחר חקירות ובדיקות התברר שרבינו לא מסוגל להוציא לשון מול פרצופו של אדם. כי זה מהווה זלזול מבחינתו...

נלב"ע בכ"ט בשבט הת'רפ"ז. ומנוחתו כבוד ב'הר הזיתים'. זי"ע אמן​

(נכתב בעיקר ע"פ הספר הנפלא 'מרביצי תורה ומוסר' – ר' אהרן סורסקי)​

 

[זרח לווין]

על הכבוד הרב אשר רחש רבינו לכל אדם העשוי בצלם אלקים, תעיד העדות הבאה: כשהיה רבינו מאושפז בירושלים, היה מבקש ממנו הרופא המטפל, להוציא את לשונו בכדי שיוכל לבדוק את מצב הקיבה. אולם רבינו היה משתמט בכל פעם מדבר זה. הוא היה מראה לו את לשונו בתוך פיו אך לא היה מוציאה החוצה, עד כדי שחשבו שאולי יש לו שיתוק קל ל"ע... רק לאחר חקירות ובדיקות התברר שרבינו לא מסוגל להוציא לשון מול פרצופו של אדם. כי זה מהווה זלזול מבחינתו...

לחץ כדי לכווץ...

שמעתי ע"ז בעבר.
אך דרוש לכך מקור מוסמך.
כיון שאם כל גדולתו של ה'אלטער' הוא גם ידע והבין שצריך להוציא לשון לצורך בדיקה ובכה"ג זה בכלל לא זלזול ברופא. כי אי"ז חריצת לשון כ"א הוצאת לשון גרידא

 

[מה ידידות]

הנה המקור...

 

[זרח לווין]

הנה המקור...

לחץ כדי לכווץ...

זה פרשנות לא מקור..

 

[מה ידידות]

גם אם נאמר שאפשר להסתמך על הפרשנות שבסיפור שאלתך חזקה יותר, מה זלזול יש בהוצאת הלשון לבקשת הרופא? הוצאת לשון כמעשה גנאי זה דבר אחד אך באופן זה אין כל זלזול וא"כ מה הבעיה בכך? אא"כ נאמר שכ"כ נקבעו בו הדברים עד שלא היה מסוגל לעשות כן אף במקום שאיננו זלזול ויל"ע.

 

[זרח לווין]

אא"כ נאמר שכ"כ נקבעו בו הדברים עד שלא היה מסוגל לעשות כן אף במקום שאיננו זלזול ויל"ע.

לחץ כדי לכווץ...

וע"כ אי חולק.
הסבא לא עשה ואף לא 'לא עשה' דברים סתם אלא במחשבה קודם. וזה מה שקשה לי

 

[אחד יחיד]

בימי ספירת העומר, אנו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא שמתו במגיפה, כפי המסופר בגמרא (יבמות סב:): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה".

בנובהרדוק היו עסוקים בימים אלו במסכת 'הכבוד', הקדישו את סדרי לימוד המוסר ללימוד מעמיק בלנהוג כבוד זה בזה. הגאון הצדיק רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל הידוע בכינויו "הסבא מסלבודקא", לא היה כמוהו, אי אפשר לגעת בקצה גדלותו, והוא היה גדול מאוד ב'בין אדם לחברו', מכובד שמכבד את הבריות. אוהב כל אדם ומתמסר אליו.

מסופר: פעם אחת יצא בחור מתלמידיו להשתתף בשמחת נישואין שהתמשכה עד לשעה מאוחרת בלילה. כל אותה עת ישב ה'סבא' על מדרגות הבית והמתין לאותו תלמיד, כדי לתת לו הרגשה טובה.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי יעקב יצחק רודרמן זצ"ל, ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור: היה זה בימי בחרותו, כאשר למד בישיבתו של הסבא. פעם תקף אותו חולי מעיים והיה צריך ללכת להתפנות בתדירות. באותם ימים היו צריכים לצאת מהבניין לשם כך, והוא, נער צעיר, היה מפחד מאוד. הסבא היה נעמד ליד החלון וצועק בקול: 'יעקב יצחק אל תפחד, אל תפחד'. והוא, לקולו המרגיע של הסבא, היה יוצא ונכנס, חוזר ושב, שוב ושוב. אהה, איזו גדלות, איזו מסירות. אוהב ומכבד את הבריות.

 

[אחד יחיד]

פעם אחת הלך הסבא לרופא. בעודו ממתין להיכנס, שמע קול בכי וזעקה מחדר הרופא. היה זה החולה שנכנס מקודם לו, שנאנק מייסוריו. הסבא, מבלי שידע מיהו החולה, נעמד על רגליו ופתח בתפילה מעומק הלב לרפואתו של החולה. איזו אהבה היתה לו לבני אדם, הלוואי ותהיה לנו מעט מכך.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי יצחק הוטנר זצוק"ל, שבימי לימודיו בסלבודקא, פעם אחת דיבר אליו הסבא בחריפות. היתה לכך סיבה, אך הוא קיבל זאת מאוד קשה והחליט לעזוב את סלבודקא. כאשר יצא מהישיבה, עבר דרך ביתו של הסבא. הבחינה בו הרבנית ואמרה לו: יצחק'ל, יודע אתה כמה דמעות שופך הסבא עבורך? בכל יום הוא עומד שעות ומתפלל להצלחתך. שמע רבי יצחק והבין שנאמנים פצעי אוהב, וחזר לישיבה.

 

[אחד יחיד]

אחד התלמידים שיצא בשליחותו לייסד ישיבה, אמר לו הסבא: ראה נא בני כי זקנתי, ואין בי כוח לעמוד על רגליי, שעות רבות עמדתי על רגליי בתפילה לבורא עולם להצלחת תלמידיי, עד שתש כוחי, ובגלל כך כיום אין בי כוח לעמוד על הרגליים. (מתוך שיעורו של הרה"צ ר' יהודה מנדל שליט"א מלייקווד; גיליון 'השגחה פרטית')

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל ראש ישיבת סלבודקא סיפר כי בעת לימודיו בישיבתו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בעיר הלוסק, למד איתו בישיבה בנו של הסבא מסלבודקא, הגאון רבי אליעזר יהודה, לימים ראש ישיבת מיר.

בכל חודש היה רבי אליעזר יהודה מקבל מכתב מאביו ה'סבא', ובכל מכתב היה הסבא כותב לו: 'כשמתעורר אצלך ספק כיצד לנהוג באיזה ענין, תחשוב איך היית נוהג לו היית יודע שזהו יומך האחרון….'.

'מי שמקבל כל יום מכתב כזה מאביו' – סיים רבי אייזיק – 'אין פלא שהוא צמח לגאון בישראל….'.

 

[אחד יחיד]

אחד מבחירי ישיבת סלובודקה שבליטא התארס בשעה טובה עם בתו המושלמת של נגיד מוקיר רבנן שהבטיח לחתנו מזונות ביד רחבה, דבר נאה ומתקבל. החתן הוזמן לשבות בעירו של החותן לעתיד, כדי שיוכל להתפאר בו בפני בני קהילתו.

היה שם יהודי צר עין שאושרו של הגביר היה בעיניו לצנינים, כשנשאל על ידו מה דעתו על החתן, הפטיר ברשעות ואמר: מה אומר לך, אם בחרתם בו, כנראה ביררתם היטיב…

המחותן נדרך, למה כוונתך, שאל בחשש. אך אותו צר עין השתמט והתחמק – די במה שאמרתי, לא אוסיף דבר!

המחותן נחרד, מה ידוע לו שאינו ידוע לנו.

וכך החל לעקוב אחר הבחור בחשדנות, כל חיוך התפרש כגיחוך, כל איפוק כמוזרות, שיתף את בני הבית וכל האוירה הפכה לטעונה ועוינת.

כשחזר הבחור לישיבה, שלחו אחריו את שטר התנאים ודמי הקנס.

עוולמו חרב עליו מבלי שידע על מה ולמה, הסבא מסלבודקה נכנס לעובי הקורה, נסה לברר, הבטיח שהבחור מושלם, שאל איזו עולה נמצאה בו. והאמת היא שלא היה דבר, אלא רק אותה ברית כרותה לשפתיים, ללשון הרע שתתקבל.

הבחור נשאר בישיבה, קרנו בעיני הבחורים ירדה, וכך חלפו כמה שנים. באחד הימים הוא נקרא אל הסבא, שהושיבו והושיט לו מכתב.

את המכתב כתב אותו צר עין שגרם לפירוק השידוך, הוא התודה שעשה זאת מתוך רוע צרוף, קנאה מורעלת, ואכן קיבל את עונשו במידה גדושה. הגלגל התהפך עליו לרעה, הוא הפסיד את כל רכושו, ומשפחתו התפרקה, בריאותו התערערה, והוא מוכה מכל עבר. הוא אכן מבין היטב על מה ולמה באו הצרות, והחליט לבקש מחילה, אולי יחוס אולי ירחם והגלגל ישוב ויתהפך לטובה…

הבחור סיים לקרוא את המכתב ונשא עיניו אל הסבא לשמוע מה דעתו.

על פי ההלכה אינך מחויב למחול לו, אמר הסבא. אבל כבר מחלתי השיב הבחור במשיכת כתפים טבעית. לא עכשיו, הסביר הבחור, אלא מיד. לה, ולחותן, ולחותנת ולמוציא הדבה. כי הרי אין אדם נוקף אצבעו אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ואותה בת קול שהכריזה על הזיווג, הכריזה על הביטול. ומוציא הדיבה הוא שלוחו של מרום, אז מה לי לכעוס עליהם, את עצמי עלי לשפר ותו לא.

אני חוזר, אמר הסבא, הכל משמים זה ענין אחד, אבל אתה אינך מחויב למחול לו.

אמת, אמר הבחור, אבל כבר מחלתי.

הסבא קם ממקומו, הבחור קם נבוך מעברו השני של השולחן, הסבא הסיר את כובעו, והניחו על השולחן, עטור בכיפתו הגדולה ניגש ונעמד לפני הבחור. בקומתו התמירה התנשא מעליו, כופף את ראשו ובקש מהבחור, ברכני…

הבחור נרתע, מה, הוא יברך את הסבא?

אמר הסבא: ממי מבקשים ברכה, מצדיק מופלג, היש לך צדיק מופלג יותר מבן ישיבה העמל בתורה ומתעלה במוסר, אלא מה, בצד המצוות ישנן גם עברות, אבל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, נקי אתה וזך, ברכני נא…

(כבודם של ישראל)

 

[אחד יחיד]

ספר רבי בנימין פינקל, המשגיח של ישיבת מיר, שאחד הנכדים של הסבא מסלבודקה היה צריך להבריח את הגבול מרוסיה לפולין. להבריח את הגבול היה ענין של סכנת נפשות! חילים, שומרי גבול, יורים בלי רחמים במי שמנסה להבריח את הגבול.
הוא בא לבקש ברכה מהסבא שיצליח לעבר בשלום. שאל אותו הסבא: "האם אתה הולך לבדך או עם מישהו?"

"אני הולך עם ראובן", השיב הנכד.

"עדיף שתלך בלעדיו", אמר לו הסבא.

"מדוע?", שאל הנכד. "הרי הוא בחור מצין?"

"אכן כן", אמר הסבא, "אבל יש לו פנים זעופות. למי שיש פנים זעופות אין זכויות, ואתה עלול להסתבך".

אדם שחי עם אמונה – הוא אדם מאשר, שתמיד שמח. האמונה נוסכת בו כחות לעבר את מארעות החיים, על כל הנסיונות שיש בהם, בשלום ובלי דאגות.

(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלבודקה ראה פעם את אחד מבחורי ישיבת סלבודקה כשהוא מתכופף להרים פסת נייר ששכב על הרצפה בישיבה, בחשבו כי מדובר ב'שמות' הטעונים גניזה. ואולם, משנוכח הבחור לדעת שפסת הנייר הכילה דבר חולין השליכה שוב לארץ.

כאשר הבחין הסבא מסלבודקה בהתנהגותו של הבחור, קראו אליו והוכיחו: "הכיצד מעז אתה לעשות כן, והלא אתה מזיק ברשות הרבים וכורה בור להכשיל בני אדם?" תמה הבחור על התוכחה ששמע. 'וכי מה זה שייך לכריית בור ברשות הרבים?'

הסביר לו הסבא מסלבודקה ואמר: "בור, אין זה דוקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול לההרג או להנזק, אלא גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה הנך מזיק, שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו, ואתה מתחייב על כך משום בור.

יתר על כן, אף שלא אתה הוא בעל הנייר הזה, ולא אתה זה שהשלכת אותו בראשונה אלא אדם אחר, אבל מכל מקום אתה הרי הגבהת אותו, וכבר אמרו בגמרא (ב"ק כט:) ההופך את הגלל ברשות הרבים חייב השני בהזיקן, משום שסלק מעשה ראשון".

(תורת הפרשה משפטים)

 

[אחד יחיד]

החפץ חיים זצוק"ל היה אומר על הסבא זצוק"ל: "אני 'מחבר ספרים', אבל האלטער מסלבודקה 'מחבר בני אדם'", הסבא ידע לבנות את נפשו של כל אחד ואחד מתלמידיו בחכמה גדולה ובפקחות נפלאה, ובכך זכה להקים דורות של תורה. העולם ניזון ומתברך מכח העמדת תלמידי הסבא. זכותו וכוחו של הסבא להיות 'מקור הברכה', אינו אלא משום שהוא נשא את משא הכלל על כתפו והרגיש אחריות בבנין כלל ישראל.

(גליון בית המדרש)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרב יעקב קמינצקי: 'בתקופת מלחמת העולם הראשונה עמד הסבא מסלבודקה זי"ע בתפלת שמו"ע במרתף שבו לא היו קבועים חלונות רגילים, אלא חלון אחד היה קבוע בתקרה ומכוסה בזכוכית עבה. לפתע חלף במקום מטוס של הצבא הרוסי במהירות ובגובה נמוך, ומרוב הרעש וההדף התנפצה הזכוכית ושבריה נפלו פנימה והתפזרו על הרצפה. הרעש והבהלה במרתף היו גדולים, אולם ה'סבא' זצ"ל המשיך להתפלל כאילו לא אירע דבר. רק כאשר סיים את תפילתו הבחין בשברי הזכוכית הפזורים במקום, ושאל את סובביו 'מה אירע כאן'.

"'זהו המופת מהרבי שלי'… סיים הרב זצ"ל את סיפורו באוזני קהל עדתו, שנהנו מאוד למשמע הדברים".

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: פעם אחת ישבו הסבא מסלובודקה זצ"ל, הגאון רבי אברהם קלמנוביץ ראש ישיבת מיר בארה"ב, והגאון רבי אייזיק שר, לימים ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק, ועמם יחד כמה בחורים, ושוחחו ביניהם בדבר השאלה: האם יש ליהודים ללמוד משהו מן הנכרים.

בין הבחורים שנכחו במקום, היה אחד שמקום מגוריו בברלין, והתערב בשיחה באומרו, שבודאי יש ללמוד מן הנכרים אם נמצא בהם דבר טוב, כמו למשל דרכי הנימוס המקובלות בחברה של ברלין.

בתגובה לכך, פתח הסבא מסלובודקה זצ"ל בדברים נלהבים על מעלת קדושת ישראל, בהוסיפו שאין ליהודים מה ללמוד מן הנכרים, ולו דבר אחד. אחרי כן התפזרו התלמידים, ואותו בחור מברלין אמר לבחור אחר שיצא עמו, כי הוא נשאר בדעתו, שאף על פי שמעלת קדושת ישראל היא גדולה עד למאוד, מכל מקום יש מקום ללמוד מנימוסיהם של אנשי ברלין.

עברו ימים ונקפו שנים. הבחור ששמע את דברי הבחור מברלין, הגיע לארה"ב ונעשה שם ראש ישיבה גדולה. בבוקר יום אחד – כעשרים שנה לאחר אותו סיפור אצל הסבא מסלובודקה – לפני שאותו ראש ישיבה נכנס לומר את שיעורו בפני תלמידיו, ניגש אליו יהודי ושח לו בשקט כי דבר לו אליו, ומאוד יוקיר לו תודה אם יפנה בעבורו מספר דקות. הסכים לכך ראש הישיבה ונכנס עמו לחדרו, וכאן ציפתה לו הפתעה, כאשר האורח גילה את שמו ושאל אותו אם הוא זוכרהו מהתקופה שבה למדו יחד בסלובודקה. התברר שהיה זה אותו הבחור שבזמנו התבטא שיש מה ללמוד מהגויים, בעוד שהסבא דיבר על אודות מעלת קדושת ישראל, שאין מה ללמוד מהנכרים, והוא נשאר בדעתו שאע"פ כן יש מה ללמוד מנימוסי הגויים של ברלין.

והנה, פשט האורח את מעיל חליפתו וראש הישיבה הבחין מיד במוּם קשה בידו. בהבחינו בזאת סיפר לו האיש, כי את זאת "קיבל" מאנשי ברלין המנומסים, אשר התעללו בו קשות כשמסביבם עמדו אחרים וצחקו למשמע זעקות הכאב שלו מרוב יסורים שסבל. "על בשרי" – אמר – "למדתי פרק בנימוסי אנשי ברלין ימח שמם.

"אכן", אמר, "'ראשית גויים עמלק ואחריתם עדי אובד', כאשר הכוונה היא, שבתחילה הם נראים כמנומסים, אבל אחריתם, כאשר בודקים אותם היטב, רואים שהם 'עדי אובד', ואת זאת היה עלי ללמוד על בשרי, מה שהסבא זצ"ל ראה את אחריתם כבר מתחילתם".

על כך סיפר לו אותו ראש הישיבה, כי הרבה שנים לפני השואה האיומה ביקר הגאון רבי מרדכי אפשטיין זצ"ל בברלין, וראה שבאחד הפרדסים ישב גרמני שליטף ונישק את כלבו. עמד רבי משה מרדכי ואמר לתלמידיו בזה הלשון: "זובחי אדם עגלים ישקון". בל נחשוב שאותם שמנשקים את העגלים והכלבים עושים זאת מפני שהם מרחמים על בעלי חיים, כי אנשים אלה – עוד יהיו "זובחי אדם". באומרו דברים אלה, לא הבינו אותו, אבל במרוצת השנים ראו עד כמה צדק בדבריו, שאותם מנומסים הנראים כרחמנים כלפי בעלי חיים, הם שזבחו מליוני יהודים בצורות האכזריות ביותר שלא נשמעו כמותן בתולדות האנושות רחמנא ליצלן.

(במשנת הפרשה מתוך 'שאל אביך ויגדך')