• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה
את כתב רש"י, לא המציא רש"י, והוא גם לא השתמש בכתב זה. בפירוש רש"י לתורה, הספר הראשון בעברית שהודפס (בשנת 1475), מדפיס הספר הפריד בן הטקסט המקראי לפירוש על ידי עיצוב מיוחד של אותיות, שנקרא לימים 'כתב רש"י'.
לא עיצוב ולא מיוחד, אלא כתב היד העברי הספרדי, לאפוקי מהאשכנזי (בו הדפיסו ספרים ביידיש) והפולני (בו נהוג להשתמש כיום).
 
משחק השחמט הינו משחק עתיק יומין. והזכירו רש"י ז"ל בכתובות (דף סא ע"ב) - "ושחוק שקורין אישקקי"ש", כוונתו למשחק השאח. וכן נזכר בספר הכוזרי (מאמר ה, סוף אות כ). ורבי שמעון הגדול ממגנצא שהיה בדורו של רבינו גרשום מאור הגולה, שיחק בזה עם בנו הקטן (ראה המעשה באוצר המדרשים [אייזנשטיין], מעשיות, עמ' 329).
וידוע השיר המיוחס לראב"ע על משחק זה, בו נראה שהיו בזמנו כללים אחרים למשחק, ויש המפקפקים בייחוסו אליו.
 
היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים מברך ברכת האילנות. יש מי שאומר שבשבת אין לברך ברכה זו, שמא יתלוש מהרש"ל. ועוד טעם יש בדבר, לפי דברי המקובלים ז"ל, שכאשר מברך ברכת האילנות - הוא מברר את ניצוצות הקדושה, ויש בזה משום איסור בורר [הגדת אורח חיים למהר"ר רבי יוסף חיים זצ"ל, אך להלכה רוב הפוסקים לא חששו לכך.
המקור הוא כף החיים (או"ח סי' רכו)
 
הגאון רבי שבתי הכהן, בעל הש"ך, חיבר את ספרו בהיתו בן עשרים וחמש שנה. וחיבר גם ספר על טור ובית יוסף, ואיננו בנמצא. וחיבור "תקפו כהן" חיבר תוך חדש אחד.וזה פלא [שם הגדולים לגאון חיד"א ז"ל, מערכת ספרים, קלד].
בנמצא, ונדפס בכל מהדורות הטור ע"ש "ספר הארוך".
 
האמורא רב נחמן היה חתניה דבי ריש גלותא. נחלקו בזה רש"י ורבותינו בעלי התוספות ז"ל [גיטין לא ע"ב]; לדעת רש"י זהו רב נחמן בר יצחק, ולדעת התוספות זהו רב נחמן בר יעקב.
ודעת רש"י נסתרת מעשרות ראיות בש"ס כולו, וצע"ג.
 
הראשון שהשווה בין מידות חז"ל (כזית, כביצה וכו') למידות הנהוגות בעולם הוא רבי יחזקאל לנדא, "הנודע ביהודה" (צל"ח פסחים קטז ב).
ושאלו ע"ז תלמידו התשובה מאהבה האם מדד באגודלו הוא, שכידוע הנו"ב היה גבוה משכמו ומעלה מכל העם, וחייך.
 
כפי הנראה, רבותינו הראשונים - לא נגלה להם ספר הזוהר הקדוש, אלא הזוהר נגלה בדורות מאוחרים יותר [ראה בשו"ת שדי חמד].
וכן הזוהר עצמו מורכב מספרים רבים, שחלקם נתחברו לאחר ימי התנאים ע"י חכמים קדושים שזכו לגילוי נשמותיהם של רשב"י וחבריו ע"ה (רבינו יעב"ץ במטפחתו, ועוד אחרונים).
 
יש סוברים שבני ישראל ברכו על המן "המוציא לחם מן השמים". ולדעת רבינו יוסף חיים זצ"ל, בני ישראל ברכו על המן "הממטיר לחם מן השמים", כלשון הפסוק [שמות טז, ד]: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'" [שו"ת תורה לשמה].
אך בברכות (לה:) מבואר שברכה ראשונה היא מדרבנן, ושם (לג.) מבואר שברכות הן תקנת אנשי כנה"ג, וא"כ לא בירכו ולא כלום.
 
הפסוק שעליו נכתבו הכי הרבה פירושים בתורה, הוא הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", אשר רק עליו התחברו כמה וכמה ספרים שלמים. רק על המלה הראשונה "בראשית" יש ספר שלם הנקרא "ספר תיקוני הזוהר" ובו שבעים "תיקונים". וכן יש ספר "גנזי המלך" ובו 207 אופנים שונים להסבר על המילה "בראשית".
כמובן אם אינך מחשיב את התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה כ"פירושים" לתורה.
 
הפטרת פרשת תזריע היא סיפורו של נעמן, שר צבא ארם שאלישע הנביא ריפא מצרעתו (מלכים ב ד, מב-ה, יט). זו הפטרה שקריאתה נדירה מאוד, שכן בשנה פשוטה פרשיות תזריע-מצורע מחוברות, ונקראת הפטרת מצורע, ובשנה מעוברת לעתים נקראת פרשת תזריע באחת מארבע פרשיות. למעשה, הפטרה זו לא נקראה מאז שנת תשס"ג עד שנת תשפ"ד.
וכן הפטרת מקץ היא נדירה מאד, שכן היא נקראת רק בשנה שא' דחנוכה חל ביום שישי.
 
בניגוד לתלמוד בבלי, שלפי שמו אפשר לדעת איפה הוא נכתב נחתם (בבבל), התלמוד ירושלמי לא נחתם ונכתב ברובו בירושלים (שהיתה באותה תקופה "איליה קפיטולנה" - כבושה בידי הרומאים), אלא בטבריה, אלא שנתנו כבוד לירושלים.
טעות נפוצה.
חכמי התלמוד הירושלמי לא דרכו בירושלים מעולם, וגם לא קראו לספר "תלמוד ירושלמי".
הוא כונה כך בפי הגאונים והראשונים, מאחר וכל ארץ ישראל נקראה בזמנם ע"ש ירושלים.
 
אגב כבר דברו לגבי קריאת השם רב ביבי?
דעת השל"ה שקריאתו היא "בֵּבָי" ע"פ הפסוק בעזרא (ב יא).
אך כידוע סופרי כתה"י במקרים מעי"ז היו מוסיפים א' לפני היו"ד (כמעשיהם במילים "שמאי", "זכאי", שבתנ"ך נכתבו "שמי", "זכי"), או שהוסיפו יו"ד נוספת ("שמיי", "זכיי").
ואכן, כאשר השם "בֵּבָי" מופיע בגמרא (יומא כג.), הוא מועתק "ביבאי".
ולפי"ז קריאתו היא "בֵּיבֵי" או "בִּיבֵי" (על משקל "יוֹסֵי-יוֹסֵה", "אַמֵי", "אָסֵי", "אָשֵׁי").
 
דעת השל"ה שקריאתו היא "בֵּבָי" ע"פ הפסוק בעזרא (ב יא).
אך כידוע סופרי כתה"י במקרים מעי"ז היו מוסיפים א' לפני היו"ד (כמעשיהם במילים "שמאי", "זכאי", שבתנ"ך נכתבו "שמי", "זכי"), או שהוסיפו יו"ד נוספת ("שמיי", "זכיי").
ואכן, כאשר השם "בֵּבָי" מופיע בגמרא (יומא כג.), הוא מועתק "ביבאי".
ולפי"ז קריאתו היא "בֵּיבֵי" או "בִּיבֵי" (על משקל "יוֹסֵי-יוֹסֵה", "אַמֵי", "אָסֵי", "אָשֵׁי
מי אמר ב׳ הראשון מודגש בפסוק כתוב ובני ווי
והערה שכתבת איפה המקור? האם אתה חולק על השל״ה או משהו אחר?
 
בימינו נהוג לומר "רַבִּי", הרי"ש בפתח. אמנם הספרדים נהגו לומר "רִבִּי", הרי"ש בחירק. וכן כתב הרשב"ץ בספר מגן אבות (על מסכת אבות, פרק ב משנה א, עיין שם), כי הקריאה הקדומה היא "רִבִּי", הרי"ש בחירק, והוא שם תואר, והיו"ד אינה לכינוי אלא ליחס, כי אם היה הרי"ש בפתח - היה משמעו רבי - הרב שלי, כי היו"ד הוא לכינוי, והיה פגם במעלתו.
ודעת רבינו יעב"ץ שהקריאה הנכונה היא "רְבִי", ומעי"ז מנוקד בכתה"י הקדומים של המשנה (קויפמן ופרמה).
בכת"י וטיקן 66 (תורת כהנים) כתוב רבי כשהניקוד על הר' הוא הסימון הבבלי הן לפתח והן לסגול (שהם ניקוד אחד בניקוד הבבלי)
בכת"י קואפמן לעיתים נכתב רבי בשווא ולעיתים בסגול אך בדרך כלל לא מנוקד
 
א. בפסוק הב' הראשונה רפויה, מפני שיש יו"ד לפניה, ויהו"א מבטל דגש בגדכפ"ת, כנודע.
ב. @קבל האמת ממי שאמרו
א תודה רבה נכון טעיתי ולא תפסתי למה כולם אומרים בדגושה
ב סליחה אני לא הבנתי בדיוק מה שכתבת (אני לא בקי באלו הדברים כ״כ) אני רואה שדעתך בפשיטות נגד השל״ה אז אם תוכל להסביר בטוב טעם ודעת ואקבל את האמת ממי שאמרו
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון