אשמח אם מישהו יעלה לכאן קובץ שיעורים בבא בתרא אות תי"ט.
תודה רבה.
קובץ שעורים בבא בתרא אות תיט
תיט) [דף קכז ע"ב] והרמ"ה כתב, דהא דנאמן לומר על בנו שהוא עבד, הוא דוקא אם אינו מעיד על אמו, כגון שאומר שנולד משפחה ידועה מכבר, אבל אם אומר על אמו של בנו שהיא שפחה, וממילא הבן עבד אינו נאמן, ובקצה"ח הקשה מבן גרושה דאומר על אמו שהיתה גרושה בשעת נישואיה, אמאי נאמן, ובס' אור גדול סי' ב' הקשה מארוס וארוסתו - כתובות י"ד - דהוא אמר לאו מינאי, דאינו נאמן לפסול האשה משום זונה, ומ"מ נאמן על הבן שהוא ממזר, דפלגינן נאמנות, וה"נ בשפחה נימא פלגינן, והנה בירושלמי, סוטה פ"ו, בע"א אומר נטמאה לאחר קינוי וסתירה, דנאמן לאוסרה וממילא מפסדת כתובתה, ומדמי לה לע"א אומר חלב ואכל אח"כ לוקה ע"י עדותו, והטעם, דלא אמרינן פלגינן נאמנות אלא בשני דינין נפרדין, אף ששניהן תלוין במעשה אחד, כגון בע"א במיתת הבעל דנאמן להתירה ולא לנחלה, אבל לכתובה נאמן, דחיוב כתובה הוא בתולדה מההיתר לינשא, וכיון שנאמן להתירה נאמן גם לכתובה, וכן באומר נטמאת, דנאמן לאוסרה נאמן גם להפסידה כתובתה, דהוא בתולדה מהאיסור לבעלה, וכן באומר חלב, נאמן גם לענין מלקות, דהיא בתולדה מהאיסור, אבל נחלה אינה בתולדה מהיתר נישואין, אלא שדין נחלה והיתר נישואין תלוין במיתת הבעל, אבל אינן זה מכח זה, ובכה"ג פלגינן נאמנות, וה"נ בזינתה אשתו, שהיא נעשית זונה, והולד ממזר, הן שני דינין מחולקין התלוין במעשה אחת, וכן בב"ג שע"י הביאה מחלל אותה וזרעה, שפיר פלגינן נאמנות, דנאמן על הבן ולא על האשה, אבל באומר שהיא שפחה, הולד עבד מפני שהיא שפחה, וכיון שאינו נאמן עליה גם הולד אינו עבד, וכן באומר על בנו שהוא ממזר ויש לבן בנים א"א לומר שיהא הוא ממזר ובנו כשר, דפסול הבן הוא בתולדה מפסול האב, ולא פלגינן בכה"ג, ונראה דה"ה אם יש לבן אשה, ואם נפסול הבן ממילא אשתו פסולה, אינו נאמן כלל, כמו ביש בנים לבן.