• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה

אימתי

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
הודעות
654
תודות
2,369
נקודות
246
- אשמח לעצה מרבני הפורום -
אני לא מצליח לכבד אנשים , שבתוכי אני מזלזל בהם [ לא בלי סיבה ] , אני אולי נוהג בהם בכבוד ,
אבל בפנים אני חש אליהם זלזול מוחלט, וגם אם כלפי חוץ אני לא משדר את זה ,
קודם כל הבפנים שלי רוצה לכבד , אני לא אוהב ולא נוח לי את הזילזול הזה , בתוכי אני ניהיה ציני ובז להחריד !
וזה לא כיף ונעים לי - אז קודם כל בשבילי ,
אבל גם כלפי חוץ, הגם שאני משתדל לכבד , לא ימלט שאני משדר שדר סמוי של זלזול ... אולי ...
וגם לא ימלט פעמים שהזלזול נהפך לגלוי בחלק מהמקרים או בחלק מהאנשים [ הפחות חשובים בדר''כ ]
הבו לי עצה , האם שייך לשנות את המבט ?
האם שייך לכבד באמת גם בלי סיבה ?
או שתנסחו כבר אתם את נוסח השאלה ?
 
- אשמח לעצה מרבני הפורום -
אני לא מצליח לכבד אנשים , שבתוכי אני מזלזל בהם [ לא בלי סיבה ] , אני אולי נוהג בהם בכבוד ,
אבל בפנים אני חש אליהם זלזול מוחלט, וגם אם כלפי חוץ אני לא משדר את זה ,
קודם כל הבפנים שלי רוצה לכבד , אני לא אוהב ולא נוח לי את הזילזול הזה , בתוכי אני ניהיה ציני ובז להחריד !
וזה לא כיף ונעים לי - אז קודם כל בשבילי ,
אבל גם כלפי חוץ, הגם שאני משתדל לכבד , לא ימלט שאני משדר שדר סמוי של זלזול ... אולי ...
וגם לא ימלט פעמים שהזלזול נהפך לגלוי בחלק מהמקרים או בחלק מהאנשים [ הפחות חשובים בדר''כ ]
הבו לי עצה , האם שייך לשנות את המבט ?
האם שייך לכבד באמת גם בלי סיבה ?
או שתנסחו כבר אתם את נוסח השאלה ?
אשריך.
עצה א' מאגרת הרמב"ן:
וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ:
אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ;
וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ; שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד.
 
- אשמח לעצה מרבני הפורום -
אני לא מצליח לכבד אנשים , שבתוכי אני מזלזל בהם [ לא בלי סיבה ] , אני אולי נוהג בהם בכבוד ,
אבל בפנים אני חש אליהם זלזול מוחלט, וגם אם כלפי חוץ אני לא משדר את זה ,
קודם כל הבפנים שלי רוצה לכבד , אני לא אוהב ולא נוח לי את הזילזול הזה , בתוכי אני ניהיה ציני ובז להחריד !
וזה לא כיף ונעים לי - אז קודם כל בשבילי ,
אבל גם כלפי חוץ, הגם שאני משתדל לכבד , לא ימלט שאני משדר שדר סמוי של זלזול ... אולי ...
וגם לא ימלט פעמים שהזלזול נהפך לגלוי בחלק מהמקרים או בחלק מהאנשים [ הפחות חשובים בדר''כ ]
הבו לי עצה , האם שייך לשנות את המבט ?
האם שייך לכבד באמת גם בלי סיבה ?
או שתנסחו כבר אתם את נוסח השאלה ?
כבר כתב הרמח"ל במסילת ישרים כי אחר המעשים החצונים יבאו המעשים הפנמיים, וכשתכבד אותו ע"י מעשים חצוניים הם כבר ישפיעו, (שמעתי מאדם שכך נהג).

וכמובן אם תצליח לדון לכף זכות זה חעזור לך שלא תזלזל בהם.
 
ככל שאדם מכיר יותר את עצמו באמת, את החסרונות שלו, המקומות שבהם הוא צריך עזרה, כך קל לו יותר לכבד אחרים. זלזול באחרים נובע לא פעם ממבט חד צדדי עליהם וממבט סלחני מדי על עצמנו.
 
כבר כתב הרמח"ל במסילת ישרים כי אחר המעשים החצונים יבאו המעשים הפנמיים, וכשתכבד אותו ע"י מעשים חצוניים הם כבר ישפיעו, (שמעתי מאדם שכך נהג).

וכמובן אם תצליח לדון לכף זכות זה חעזור לך שלא תזלזל בהם.
עוד יש להוסיף שנראה שחיזוק במדת עין טובה מסתמא יועיל לדבר זה. וע' בקונטרס עצות והדרכות של הגרנ"צ קפלן הדרכה מעשית לקנין עין טובה.
 
להתחיל להבחין בין הערכה לבין כבוד.
הערכה היא דבר שצריך להרוויח. אם אדם מתנהג בטיפשות, בעצלנות או במידות רעות, אתה לא חייב להעריך את המעשים שלו או לחשוב שהוא אדם דגול. המוח שלך מזהה מציאות, ואי אפשר להכריח אותו לשקר לעצמו.
כבוד, לעומת זאת, בפרט ביהדות, אינו נובע ממה שהאדם עשה, אלא ממה שהאדם הוא.
 
אם אתה עושה את גופך כעיקר, אזי זו עבודה קשה שבמקדש, כמו שכתב התניא בפרק לב:

"וְהִנֵּה עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ – מִי יוֹדֵעַ גְּדֻלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשַׁגָּם שֶׁכֻּלָּן מַתְאִימוֹת וְאָב אֶחָד לְכֻלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים מַמָּשׁ, מִצַּד שֹׁרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה' אֶחָד, רַק שֶׁהגּוּפִים מְחֻלָּקִים. וְלָכֵן הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה, אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בַּדָּבָר לְבַדָּהּ."

עוד עצה כתב התניא בפרק ל - אל תדין את חבירך כי לכל אחד יש את המצבים שלו:

"עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּם מַאֲמַר רַזַ"ל: "וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם". וֶהֱוֵי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם מַמָּשׁ, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבַּקַּלִּים. וְהַיְנוּ עַל פִּי מַאֲמַר רַזַ"ל: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ". כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְהָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר כְּתַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ: "הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה" וגו'. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעָט, וְרֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ. וְגַם אִם הוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחֻמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ. כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כו', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר."

בתניא גם מבואר המהלך של התגברות והשתלטות המח על הלב, שיעשה פעולות מעשיית להיפך השנאה שעולה בלבו, כמו שעשה יוסף לאחיו:

"וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמֹּחַ אֵיזוֹ טִינָה וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ. וְאַדְּרַבָּה הַמֹּחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשֹוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ, לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד וְחִבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ, לִסְבֹּל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן וְלֹא לִכְעֹס חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אַדְּרַבָּה לִגְמֹל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר לִלְמֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו."

רבי צדוק הכהן מבאר שיש לעשות חשבון, שדווקא לפי גודל מדרגתך, אולי המעשים הפחותים שעושה הזולת חשוב יותר אצל הקב"ה, וז"ל:

"אבל הענין הוא כמו שמצינו (תענית כ'.) במעשה דר"א בר"ש שפגע באדם אחד שהיה מכוער ביותר לא שהיה בכוער בתוארו רק שהיה מכוער במעשיו ומחשבותיו המגונים ואמר לו כמה מכוער אדם זה והוא השיב לו לך לאומן שעשאני. ובתוס' שם שזה היה אליהו ז"ל שנדמה לו בתואר כזה להוכיחו שאין בזה שום בירור שיכול להיות שגם האדם המכוער בחסרונות בתכלית יוכל להיות מעשיו רצויים לפני השי"ת אם מתגבר על יצרו אפילו מעט בדברים המגונים שלו שיוכל להיות שכן הטביע בו השי"ת מתולדתו שיהיה זה עסקו בעולם הזה. וזה הוא התשובה לך לאומן שעשאני והתגברות שלו נגד טבעו יוכל להיות יותר רצויים לפני השי"ת מהאדם שנברא במעלות ומדריגות גבוהים. ובזה נוכל להבין מה שנאמר על משה רבינו ע"ה שיה ענו מאוד מכל האדם הגם שידע בנפשו גודל מעלתו ומדרגתו בקדושה וכן ר' יוסף הגם שידע בנפשו שהוא במעלה ומדרגת סיני כי דייקא היא הנותנת מפני ששרש תולדתם היה במעלות ומדריגות גבוהות היה צריך לפי ערך זה להיות גם עבודתם גדולה מאוד כפי מעלתם. ולכן היו ענוים ושפלים בעצמם מאוד באמת לפני כל האדם אף מהפחותים מהם מאוד כי אולי לפי ערך גודל מעלתם אינם יוצאים עוד חובת עבודתם."

הבעש"ט לימד אותנו, כי האנשים אחרים הם כמו המראה, שבהם אנו רואים את עצמינו, וא"כ מה לנו להיות מזלזלים בהם, אם אנו רואים רק את עצמינו בהם?! וז"ל:

"שנינו (במס' נגעים פ"ב משנה ה') כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ופירש הבעל שם טוב הקדוש, כל הנגעים שאדם רואה חוץ, זה נמשך מנגעי עצמו, כמאמר רבותינו ז"ל (קדושין ד"ע ע"א) כל הפוסל במומו פוסל:(דברי שלום פ' קרח דנ"ו ע"ב)."

וכן האור המאיר מאריך בזה, ומסיק: "כלל העולה שבכל מקום אשר נזדמן לו לאדם לראות ולהסתכל ואפי' בדבר מגונה וכיעור יבין וישכיל שלא לחנם הראה לו השי"ת מקרה מגונה מסתמא יש חסרון בו בעצמו ולא נתן דעתו לתקן את עצמו כ"א בהקרה לו ככה לראות מעשה מגונה ונזכר מה שעיות ולוקח לעצמו מוסר השכל איך לתקן ענינו ולשאול ממנו ית' סליחה וכפרה על העבר והנה בודאי לערך בחינתו כמהו מראין לו בחי' עובדא למשל אדם שהוא מפחותי הערך נבער מדעת".
 
ככל שאדם מכיר יותר את עצמו באמת, את החסרונות שלו, המקומות שבהם הוא צריך עזרה, כך קל לו יותר לכבד אחרים. זלזול באחרים נובע לא פעם ממבט חד צדדי עליהם וממבט סלחני מדי על עצמנו.

להתחיל להבחין בין הערכה לבין כבוד.
הערכה היא דבר שצריך להרוויח. אם אדם מתנהג בטיפשות, בעצלנות או במידות רעות, אתה לא חייב להעריך את המעשים שלו או לחשוב שהוא אדם דגול. המוח שלך מזהה מציאות, ואי אפשר להכריח אותו לשקר לעצמו.
כבוד, לעומת זאת, בפרט ביהדות, אינו נובע ממה שהאדם עשה, אלא ממה שהאדם הוא.
התחברתי יותר לעצות שהבאתם, אשמח אם תוכלו להרחיב בהם יותר,
כל אחד והעצה שלו,
תודה מראש .
 
אשמח גם לעוד עצות והבנות, בדומה לסוג עצות שסימנתי שיותר מתאי
ככל שאדם מכיר יותר את עצמו באמת, את החסרונות שלו, המקומות שבהם הוא צריך עזרה, כך קל לו יותר לכבד אחרים. זלזול באחרים נובע לא פעם ממבט חד צדדי עליהם וממבט סלחני מדי על עצמנו.
מבט סלחני על עצמנו יכול להיות גם אם אנחנו ביקורתיים לעצמנו, אבל עדיין סלחניים, זה לא סתירה חזיתית לענ''ד
בכל אופן אני לא רואה הצלחה בזמנים שאני ביקורתי כלפי עצמי, אני עדיין מזלזל בשני
ובמיוחד שבדרך כלל אני 'מרגיש' הבדל עצום בין החסרונות המלומדים שלי, לבין החסרונות של השני,
אני גם מדבר למשל על ידיד או אדם נקץ/ טרדן / עלוקה / מבולגן / רדוד / טיפש / אחד שאינו חכם וחושב שהוא כזה וכו'
כאלו דברים גורמים אצלי לזלזול עמוק, והעצה הזאת לא רואה בה מספיק פתרון בשבילי
 
להתחיל להבחין בין הערכה לבין כבוד.
הערכה היא דבר שצריך להרוויח. אם אדם מתנהג בטיפשות, בעצלנות או במידות רעות, אתה לא חייב להעריך את המעשים שלו או לחשוב שהוא אדם דגול. המוח שלך מזהה מציאות, ואי אפשר להכריח אותו לשקר לעצמו.
כבוד, לעומת זאת, בפרט ביהדות, אינו נובע ממה שהאדם עשה, אלא ממה שהאדם הוא.
יפה מאוד, אני מרגיש שאתה מתחיל משהו טוב ...
תוכל להסביר לי מה הכוונה ממה שהוא אדם ?
 
- אשמח לעצה מרבני הפורום -
אני לא מצליח לכבד אנשים , שבתוכי אני מזלזל בהם [ לא בלי סיבה ] , אני אולי נוהג בהם בכבוד ,
אבל בפנים אני חש אליהם זלזול מוחלט, וגם אם כלפי חוץ אני לא משדר את זה ,
קודם כל הבפנים שלי רוצה לכבד , אני לא אוהב ולא נוח לי את הזילזול הזה , בתוכי אני ניהיה ציני ובז להחריד !
וזה לא כיף ונעים לי - אז קודם כל בשבילי ,
אבל גם כלפי חוץ, הגם שאני משתדל לכבד , לא ימלט שאני משדר שדר סמוי של זלזול ... אולי ...
וגם לא ימלט פעמים שהזלזול נהפך לגלוי בחלק מהמקרים או בחלק מהאנשים [ הפחות חשובים בדר''כ ]
הבו לי עצה , האם שייך לשנות את המבט ?
האם שייך לכבד באמת גם בלי סיבה ?
או שתנסחו כבר אתם את נוסח השאלה ?
נורמלי.

כמדו' שהדרך היחידה לשנות את זה היא זו שנרמזה ע"י שלל המגיבים, וארחיב בה כפי הבנתי:
אנחנו רגילים לחשוב כמו ארון חשמל: יש שני מצבים, דולק וכבוי. כן ולא. טוב ורע. קשה לנו להכיל מורכבות של שני מצבים "סותרים" בדבר אחד.
ולכן, אדם שאחת מתכונותיו רעה בעינינו (למשל: הוא טיפש / נערוויסט / לוקה בנפשו), מקוטלג בכללותו כ- וקשה לנו להכיל את התכונות הטובות שבאישיותו (למשל: שהוא שטייגניסט עצום / בעל מושלם / מחנך את ילדיו למופת / מאיר פנים ומתחשב בכולם).
ובמיוחד כאשר הנ"ל חטא לי באופן אישי, השנאה מקלקלת את השורה ומאפילה על כל מידותיו הטובות.
לכן כדאי לעשות הפרדת רשויות, ולמצער להפריד בין הנהגותיו החיצוניות של האדם והרגליו השליליים, לבין אישיותו האמיתית והחכמה שהוא אוצר בקרבו [כפי שכל אחד נוהג ממילא ביחס לאוהביו].
 
אנחנו רגילים לחשוב כמו ארון חשמל: יש שני מצבים, דולק וכבוי. כן ולא. טוב ורע. קשה לנו להכיל מורכבות של שני מצבים "סותרים" בדבר אחד.
ולכן, אדם שאחת מתכונותיו רעה בעינינו (למשל: הוא טיפש / נערוויסט / לוקה בנפשו), מקוטלג בכללותו כ- וקשה לנו להכיל את התכונות הטובות שבאישיותו
אנחנו רגילים לחשוב כך, וגם כמעט בלתי אפשרי לחשוב אחרת,
למשל בדוגמא שהתכונות שבהם אני מזלזל מציקות לי, או משפיעות עלי איכשהוא לרעה בנעימות החיים שלי...
אז לא שייך אצלי להתעלם מהם ולהתרכז בדברים הטובים שלו
עצה זו שייכת אולי לאנשים שאין לי איתם אינטראקציה - קשר - וסתם נפלתי לקטלג אותם אצלי, וסימנתי עליהם בליבי זלזול, בזה אכן מועיל העצות האלו,
אבל באמור לעיל, הרבה יותר קשה עד כמעט לא פרקטי, האם אתה מסכים ?
 
הבו לי עצה , האם שייך לשנות את המבט ?
על מבוכה זו כבר עמדו רבותינו ז"ל ואמרו (אבות ד, ג) 'הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום'.

אבל לפני שננסה לעמוד על הפיתרון שנתנו חז"ל (שאין לך אדם וכו') ננסה לבחון קצת מה הגורם שאדם יזלזל באחרים.

לכל אדם יש מערכת ערכים הבנויה על העולם שלו, ובדרך כלל העולם שלו נסוב סביבם, וממילא, כל מי שאינו עומד בסטנדרט של הערכים שלו, הוא עומד בעיניו כדבר מזולזל, דבר שאין בו תועלת והוא אינו נצרך לו. [באחד ממאמרי בפורום הזכרתי כי המילה זל היא הפך המילה זהב, כי זהב ענינו זה הבה, כלומר הוא נרצה ואני חפץ להכניס אותו אליי, ואילו זל ענינו זה לחוץ כי איני רואה בו ערך להכניסו לרשותי].

אבל אם נשים לב, נראה שזה נובע קצת מצמצום מסוים, מתוך ראיית העולם רק מבעד למשקפיים שלי, ולכן מה שלא מסתדר עם העולם שנבנה בתודעה שלי, נהפך לחסר משמעות וערך.

הפיתרון לזה חייב להיות מן השורש, להבין כי הבורא ברא מערכת של עולם בה אין שום דבר לבטלה, וכל אדם נותן את חלקו להשלמת התמונה המליאה, ובדרך כלל על ידי התבוננות רחבה אפשר גם לראות עד כמה צורת העולם הייתה חסירה בלי אותו אדם. אבל גם אם לא, עצם העובדה שהקב"ה בראו והעמידו בעולם, פירוש הדבר שיש לו תפקיד, יש חלק מסוים שהוא, בדיוק כמוני, היחיד שיכול להשלים.

הסתכלות זו יכולה לשנות גישה לאדם שונה ממני - שאמנם יכול להיות שלא ארגיש תועלת ממנו, כי בפועל בתחומים שלי הוא חסר מעלה - אבל על כל פנים ביחס לעצם ה'אדם', ביחס למכלול האישיות שלו, ברגע שהאדם יצא מעצמו ויכנס למבט של יוצר העולם, אין ספק כי יבין שיש בו תועלת והוא נצרך להשלמת העולם, וכל בורג קטן במערכת גדולה משפיע על כל המערכת.

וזה מה שאמרו חז"ל 'שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום' כאשר אנחנו עוברים לחשוב בצורה כללית, במבט רחב, הרי שאין לך אדם שאין לו שעה - בה הוא יביא תועלת, ואין לך דבר שאין לו מקום - בסדר העוצמתי שיצר בוראנו בעולמנו.

[לעיקרי הדברים רמזו כאן כמה מהרבנים קודם לכן, וביחוד הרב @מכנדבי]​
 
נערך לאחרונה:
כבוד זה על עצם היותו אדם, כבוד זה לתת מקום לכך שהוא לא מושלם, ביקורת לא סותרת את זה,
יש משהו שלפעמים השני מעורר אצלי רגש לא נעים, שהוא לא בהכרח ביקורת עליו, אלא איזשהוא כעס שלי, ופה השאלה על מה אני כועס? הרי הוא לא עשה לי כלום? מה מרתיח אותי??
 
@נובהרדוקר @אהרן הירש @אברך מעמיק @מכנדבי
כולכם קירבתם אותי למטרה, ביחד אם שאר העצות...
אבל עדיין
יש משהו שלפעמים השני מעורר אצלי רגש לא נעים, שהוא לא בהכרח ביקורת עליו, אלא איזשהוא כעס שלי, ופה השאלה על מה אני כועס? הרי הוא לא עשה לי כלום? מה מרתיח אותי??
ואני יוסיף על המילים האלו, פעמים יש ואני בהחלט מבקר את המידות הפחות טובות שלו, שניבטות בצורה גלויה, או את הגאווה המזוקקת שיוצאת לעין כל,
והרבה פעמים זה יכול להיות על אנשים שהמעמד שלהם לפחות ביחס אלי רב, ראש ישיבה וכו' או מהמעגל הקרוב או אנשים שאין להם יחס איתי אבל יש להם תפקיד אמיתי שגורם לי צייפיה מהם להתנהג בהתאם לאמות מידה מתאימות, של מידות חכמה וכו'
כלומר אני מזלזל בהם כי אני מצפה מהם! כי זה ראוי ונדרש מהם להיות בעיניי אל כהפחותים שבעם, שמהם אני לא מצפה ולכן אני גם לא מזלזל!!
האם אתם מכירים את התופעה הזאת?
 
אולי זה מה שנקרא בלשון חז"ל "שנאת חינם". אכן אין שום סיבה צודקת והגיון למה אני כועס ורותח עליו, רק זהו בחינם! ואם תמצא סיבה הרי אינו "חינם". ויש המון עצות בספרים כיצד מתמודדים עם שנאת חינם ולוקחה משם.
 
@נובהרדוקר @אהרן הירש @אברך מעמיק @מכנדבי
כולכם קירבתם אותי למטרה, ביחד אם שאר העצות...
אבל עדיין

ואני יוסיף על המילים האלו, פעמים יש ואני בהחלט מבקר את המידות הפחות טובות שלו, שניבטות בצורה גלויה, או את הגאווה המזוקקת שיוצאת לעין כל,
והרבה פעמים זה יכול להיות על אנשים שהמעמד שלהם לפחות ביחס אלי רב, ראש ישיבה וכו' או מהמעגל הקרוב או אנשים שאין להם יחס איתי אבל יש להם תפקיד אמיתי שגורם לי צייפיה מהם להתנהג בהתאם לאמות מידה מתאימות, של מידות חכמה וכו'
כלומר אני מזלזל בהם כי אני מצפה מהם! כי זה ראוי ונדרש מהם להיות בעיניי אל כהפחותים שבעם, שמהם אני לא מצפה ולכן אני גם לא מזלזל!!
האם אתם מכירים את התופעה הזאת?
יש והכעס הוא כי אני מצפה מהם, שיתנהגו ביושר, בענווה, וכו', והכעס הוא על חוסר הצדק, כי כעס הוא באיזשהוא מקום רצון לצדק ויושר,
ויש כי אני מקנא בהם, ובקנאה עצמה יש לפעמים גם תחושות של חוסר צדק ומקופחות, כגון אם אני מאד נזהר לא לעשות דברים מוזרים כדי לא לפגום בשמי הטוב בישיבה, ויש אחד שהוא שואב צומי ויחס בגלל איזשהוא משהו, יחוס, או כל דבר אחר שלא באמת מצדיק את מה שהוא מקבל,
אז מתעורר אצלי כעס על "חוסר הצדק" שנעשה פה,
קנאה וכעס יש בינהם הרבה דימיון, וכשזה מתערבב זה קטסטרופה.
הקנאה זה הרצון שלי ל..., שבטעות כשאני רואה את זה אצל השני, אני מפרש כביכול לי אין את זה, וזה פשר תחושת האמת, והחיסול הפנימי שיש בקנאה, ומתוך זה מגיע כעס, ובצדק,
העבודה היא כמובן בירור.
 
יש והכעס הוא כי אני מצפה מהם, שיתנהגו ביושר, בענווה, וכו', והכעס הוא על חוסר הצדק, כי כעס הוא באיזשהוא מקום רצון לצדק ויושר,
ויש כי אני מקנא בהם, ובקנאה עצמה יש לפעמים גם תחושות של חוסר צדק ומקופחות, כגון אם אני מאד נזהר לא לעשות דברים מוזרים כדי לא לפגום בשמי הטוב בישיבה, ויש אחד שהוא שואב צומי ויחס בגלל איזשהוא משהו, יחוס, או כל דבר אחר שלא באמת מצדיק את מה שהוא מקבל,
אז מתעורר אצלי כעס על "חוסר הצדק" שנעשה פה,
קנאה וכעס יש בינהם הרבה דימיון, וכשזה מתערבב זה קטסטרופה.
הקנאה זה הרצון שלי ל..., שבטעות כשאני רואה את זה אצל השני, אני מפרש כביכול לי אין את זה, וזה פשר תחושת האמת, והחיסול הפנימי שיש בקנאה, ומתוך זה מגיע כעס, ובצדק,
העבודה היא כמובן בירור.
יפה מאוד דיברת על רמה.
עצם הבירור והבהירות מקדמים מאוד - לפחות ביחס אלי -
ומה העצה שלך באמת - חוץ מהבהירות עצמה. הרי בסוף הכעס הזה יוצר זילזול?
יש והכעס הוא כי אני מצפה מהם, שיתנהגו ביושר, בענווה, וכו', והכעס הוא על חוסר הצדק, כי כעס הוא באיזשהוא מקום רצון לצדק ויושר,
זה וודאי הכיוון הזה אפי' שאני מסכים בהחלט שהדרכים האחרות גם הם שייכות.
אבל פה זה מקרים שאין כ''כ קשר לקנא...
 
ומה העצה שלך באמת - חוץ מהבהירות עצמה. הרי בסוף הכעס הזה יוצר זילזול
הוא אשר אמרתי, שאין כאן בעיה של זילזול, יש כאן כעס, הזילזול זה ביטוי של הכעס ולא משהו נוסף, כשהכעס מבורר, אין צורך בזילזול.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון