יש בזה משהו נכון.הוא אשר אמרתי, שאין כאן בעיה של זילזול, יש כאן כעס, הזילזול זה ביטוי של הכעס ולא משהו נוסף, כשהכעס מבורר, אין צורך בזילזול.
אני אומר את אשר הרגשתי במציאות, תאמר לי אם לזה כיוונת.
אם באמת האדם - במקרה הזה אני למשל - מפנים שאכן החוסר צדק הזה הוא באמת חוסר צדק.
הכעס עליו באמת מוצדק, הוא באמת לא ראוי להערכה, ואני מתרגל לעובדה. הזאת. אז באמת אני כבר לא חש צורך לזלזל, כאי' שהזלזול הזה הוא נועד בפנים רק כדי לתת משען וחוזק לתחושה הזאת ולמבט האמיתי שלי, שהוא אינו ראוי להערכה אותה הוא מקבל, וכאשר המבט הזה מתייצב, אזי הכל נרגע, ואני כבר לא מסתכל עליו כראוי להערכה, וכך אני גם תופס את המציאות, וממילא אין בי דחף לזלזל כדי להוכיח - לעצמי - את המציאות הזו.
האם לזה כיוונת גם אתה? האם זה נכלל בדבריך?
