וכעת למעשה נחמד שאינו ידוע לרבים.
אחד מחבריו של אחד מבני הראש ישיבה העיר על הגיית האות "ע" שפעמים נשמע כעין צליל פעמון שיש בו "ענג", והקניט בחביבות לבנו של הראש ישיבה, דלפי הגייה זו קשה טובא, למה צריך להוסיף בתיבת "למען" (ירבו ימיכם), שיש בו גם "ע" ותיכף אחריו יש גם "ן", ולמה צריך את האות "ן" הרי בלא"ה אות זו נכלל ב"ע" הקודם לו.
ובהכרח דצ"ל דהתם הוי לאפוקי האות "ג", ובתיבה זו צריך לקרוא "למען" בלי האות "ג".
(אם כי יש לפלפל דאולי יש לקרוא למענגן)
ועוד מעשה בראש חודש, באחד שביקש לדבר עם הגרא"י שליט"א אחרי התפילה, ואמר לר"י שליט"א "נדבר אחרי שחרית" (נאך שחרית), ותיכף תיקנו הראש ישיבה, "נאך מוסף".
זה לא הברקה של גאונות, כמו קלאסיקה טבעית של דיוק, כל אחד היה מבין שזה הכוונה, אבל פשוט לא מדברים מדוייק, ואילו בבית הגדול הזה האימון של הדיבור המדוייק הוא להפליא, וזה תולדה של דיוק השכל. וכמו שאם חסר בהסברא חסר בהבנה כשחסר בדיוק בדיבור חסר בדיוק המחשבה.