”עד מתי נאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים”

[חכימא דיהודאי]

עד איזה דור אנחנו מתייחסים למחלוקות שהם בגדר אלו ואלו דברים אלוקים חיים,
וממתי אנחנו אומרים שבוודאי אחד טועה או שכל הנחלקים טועים?

 

[רב פאל]

נשאל שאלה מקדימה
אלו ואלו דברי אלוקים חיים
אז כמו מי פוסקים הלכה
אלא ברור שפוסקים הלכה רק כמו צד אחד
אלא הפשט שסברתו נובעת ממקום אמיתי
ונראה לי באותה מידה עד היום מי שסומכים עליו שסברתו באה ממקור אמיתי וקדוש שייך לומר שזה דברי אלוקים חיים גם אם פוסקים הלכה לא כמוהו
אבל יש שסברתם מוטעת כגון מי שממציא משהו חדש בלי רב שכיון לכך וכ"ו אין צורך בדוג'

 

[בן פטורא]

יש מר' משה פיינשטין כי אין לכך גבול

 

[חכימא דיהודאי]

מעניין איפה?

 

[בן פטורא]

כמדומני בהקדמה לאגרות

 

[יאשע בער]

הוא לא מדבר שם ממש במפורש על אלו ואלו דא"ח, אלא יותר על הנקודה הכללית שגם בדורנו אפשר לפסוק הלכות ולהכריע ספיקות, ולא לחשוש שאולי זה לא נכון.

 

[אור זרוע לצדיק]

ריטב"א על מסכת עירובין דף יג/ב
שם אלו ואלו דברי אלהים חיים שאלו רבני צרפת ז"ל האיך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר:

 

[בן פטורא]

הוא לא מדבר שם ממש במפורש על אלו ואלו דא"ח, אלא יותר על הנקודה הכללית שגם בדורנו אפשר לפסוק הלכות ולהכריע ספיקות, ולא לחשוש שאולי זה לא נכון.

לחץ כדי לכווץ...

לא נכון והנה ההקדמה -

 

[כרי]

זה הענין צריך עיון, איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה, הרי שמאי והלל נחלקו, שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים (עדיות א, ב). באמת שאחד משני הדעות אמיתי והשני הפכו, ואיך נאמר שיצא מפי השם דבר בלתי אמיתי. אבל הענין כן הוא, שדבר ידוע שכל התורה שבכתב ובעל פה נמסרה למשה, כמו שאמר במגילה אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב "ועליהם ככל הדברים", מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה, דקדוקי סופרים הם המחלוקות וחילוקי הסברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדם משה מפי הגבורה בלא הכרעה כל מחלוקת ומחלוקת בפרט. אבל מסר לו כל אשר בו יודע האמת, והוא "אחרי רבים להטות", וכן "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך". וכשרבו המחלוקת בין החכמים, אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים, ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד, כפי הנראה לחכמי הדור שכבר נמסרה ההכרעה להם, כאמרו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו' לא תסור וגו'", הרי שניתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים הנראה להם, ואף אם יהיו הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם. ונצטוינו לילך אחר הסכמתם, הן שיסכימו לאמת או להפכו.
דרשות הר"ן דרוש ז

 

[יהודי וזהו]

עד איזה דור אנחנו מתייחסים למחלוקות שהם בגדר אלו ואלו דברים אלוקים חיים,
וממתי אנחנו אומרים שבוודאי אחד טועה או שכל הנחלקים טועים?

לחץ כדי לכווץ...

מאיפה ברור לך כל כך שיש דור שבו הפסיקו להיות דברי התלמידי חכמים דברי אלוהים חיים???
ברור כשמש בצהרים שיש בכל עת ובכל שעה תלמידים ותיקים שאינם נסתרים לאלפים ולרבבות מעמך בית ישראל שמפרשים ומחדשים באחד מע' פנים שיש לתורה או מ"ט ולמה נגרע בדור זה אף כי לא כולם חכמים כולם נבונים אפס כי לא יהיה בך תלמיד וותיק?

 

[יאשע בער]

לא נכון והנה ההקדמה -

לחץ כדי לכווץ...

לפו"ר לא מצאתי איזכור מפורש בדבריו לענין אלו ואלו דא"ח.

 

[בן פטורא]

לפו"ר לא מצאתי איזכור מפורש בדבריו לענין אלו ואלו דא"ח.

לחץ כדי לכווץ...

מוזר הוא ממש עוסק בסוגיא הזו להדיא

 

[ישראל אדלר]

זה הענין צריך עיון, איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה, הרי שמאי והלל נחלקו, שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים (עדיות א, ב). באמת שאחד משני הדעות אמיתי והשני הפכו, ואיך נאמר שיצא מפי השם דבר בלתי אמיתי. אבל הענין כן הוא, שדבר ידוע שכל התורה שבכתב ובעל פה נמסרה למשה, כמו שאמר במגילה אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב "ועליהם ככל הדברים", מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה, דקדוקי סופרים הם המחלוקות וחילוקי הסברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדם משה מפי הגבורה בלא הכרעה כל מחלוקת ומחלוקת בפרט. אבל מסר לו כל אשר בו יודע האמת, והוא "אחרי רבים להטות", וכן "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך". וכשרבו המחלוקת בין החכמים, אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים, ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד, כפי הנראה לחכמי הדור שכבר נמסרה ההכרעה להם, כאמרו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו' לא תסור וגו'", הרי שניתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים הנראה להם, ואף אם יהיו הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם. ונצטוינו לילך אחר הסכמתם, הן שיסכימו לאמת או להפכו.
דרשות הר"ן דרוש ז

לחץ כדי לכווץ...

אמנם הר"ן כותב שלגבי הכרעת ההלכה נקבעה צורה מסויימת על פי התורה איך להכריע, אבל כאן יש לדון בעצם העניין של זה וזה דברי אלוקים חיים עד היכן הוא.

 

[חד מבתראי]

כלל זה יהא נקוט בידך:
מי שאתה מקשיב לדבריו כשאין איש שחולק עליו, כי דבר ה' בפיהו - אז גם אם חולקים עליו זה נשאר דבר ה', ואלו ואלו וכו', ומי שלא לא.
(אין הכוונה לכל מו"ץ, שאתה לא מסתמך עליו - אלא על מה שהוא יודע, ודו"ק).

 

[דוד המלך]

קונטרס הספקיות כלל ה
ולי נראה לומר דהתוס' והנמוקי יוסף מיירי מפלוגתא דתנאי ואמוראי כמו שתפסו בלשונם, ובהאי לא צריך הדיין לטרוח ולחפש אחר הראיות המכריחות, שדבר זה מן הנמנעות להשיג על איזה תנא או אמורא בראיה מוכרחת כי רוח הקודש נוססה בהם, וכבר אמרו חז"ל [עירובין י"ג ע"ב] אלו ואלו דברי אלקים חיים, הלכך אין לו לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות לפי סברתו, אבל הרא"ש כתב היכא שנחלקו שני גדולים בדבר, ובהאי ודאי יש לו לחפש אחר ראיות, כי מיום שנסתם התלמוד נסתמו מעינות חכמה ורשות ביד כל אדם לחלוק על מי שקדמו בראיות וכמ"ש הרא"ש, וגם הוא בחק האפשרי להביא ראיה מכרעת לסברת האחד, כדרך שמצינו בחיבורי האחרונים שסותרין דברי מי שקדמן בראיות ברורות, וזה נכון.

 

[דוד המלך]

מהר"ך באר הגולה באר ראשון פרק ו
ויש לך לדעת, כי דוקא במחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרו (עירובין יג ב) 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'. כי הם היו תחלה במחלוקת התורה, שקודם שהיה מחלוקת בית שמאי ובית הלל לא היה מחלוקת בתורה כלל. וכאשר באו בית שמאי ובית הלל היה מחלוקת שלהם, עד שדברי שניהם 'דברי אלקים חיים', כמו שהתבאר למעלה. ואין ראוי שיבאו ישראל ממדריגה העליונה, שלא היה בהם מחלוקת בתורה, אל מדריגה זאת שיהיה בהם מחלוקת, ואחד מהם דבריו בטלים. ולכך היה המחלוקת 'אלו ואלו דברי אלקים חיים', ואחר כך נתחדש שאר מחלוקת, והבן זה מאוד.

 

[אברך מעמיק]

עד איזה דור אנחנו מתייחסים למחלוקות שהם בגדר אלו ואלו דברים אלוקים חיים,
וממתי אנחנו אומרים שבוודאי אחד טועה או שכל הנחלקים טועים?

לחץ כדי לכווץ...

יש ברש"י בכתובות על ענין זה (נז. ד"ה הא קמ"ל) וז"ל:

'אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר, כל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא. ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט'.

ורק אוסיף ביאור שיבהיר את הענין בכללותו.

במושכל ראשון עלולים לחשוב כי עיקר התורה זה הדינים המעשיים, ואילו הטעמים והסברות הם מקסימום רעיונות להטעמת הדברים. אבל האמת לא כן היא, עיקר התורה זה הרעיון הסברא והטעם, או כפי שזה נקרא בלשון החינוך 'משורשי המצוה' לשון שורש ממנו הענפים והפירות נובעים.

נמצא כי עיקר התורה היא הסברות העומדת מאחורי הדברים, ומשם היא יורדת אל עולם המעשה, אל ביטויה בפעול בפעולה מסוימת כפי השתרגות כללי הסברות והתאמתם למציאות המדוברת.

והנה מצאנו בחז"ל כי ישנו מושג של 'תלמוד' ומושג של 'הוראה', [לדוגמא לשון חז"ל 'יוצאים מהם עשר לתלמוד יוצא מהם אחד להוראה'], והמושג תלמוד הוא עצם הסברות שיש לכל אחת מקום בפני עצמה, וכח ההוראה עיקרו הוא היכולת לדייק את סברות התלמוד ביחס לדינים והמציאות המעשית, וזה לא כל אחד יכול, אבל פשוט וברור כי הלומד תלמוד, אף אם לא הגיע להוראה הרי שהוא לומד תורת אמת, כי הסברות הם הם שורשי התורה בעולם המחשבה, ורק חסרונו שלא הצליח להנחיל את התורה עד עולם המעשה בשלימותה.

לכן בכל ענין שקיים בתורה, יש מטבע הדברים צדדים בסיסיים המוכרחים מעצם הענין, אם זה 'שבעים פנים לתורה' כנגד המושג שבעים שהוא המספר לעיקר מערכת הכוחות בעולם [כמו שבא הדבר לידי ביטוי ב'שבעים אומות' ב'שבעים נפש שירדו ישראל למצרים' שהם שורש באומה הישראלית, וכל זה מקביל כנגד 'שבעים כוחות באדם' שהוא כידוע 'עולם קטן', וזה ענין 'שבעים שמות שיש לעם ישראל', שהם כוללים את כל הכוחות שיש בבריאה, וענין 'שבעים שמות להקב"ה ולירושלים' וכמו שמבואר בארוכה במדרשים.

נמצא שיש קיום לתורה בעצם הכוחות שבה, ומכל זוית הסתכלות שנביט נוכל לתת פרשנות לכל התורה בדגש על זוית מסוימת (דבר שניכר עד היום, שמאמר חז"ל אחד מתפרש אצל כל קהילה לפי דרכה, ולפי היסוד עליו היא מיוסדת), והכל יחד משלים את הצורה הכללית של 'כלל ישראל', אלא שלענין הוראה העיקר הוא לא עצם הכוחות העומדים מאחורי הדברים, אלא לדעת לייחס חשיבות מדויקת לכל כח כפי מה שהוא, ולתת משקל לכל הצדדים האפשריים, ולהכריע ביניהם [וגם בזה יש לכל אחד את חלקו הפרטי, ויש את החלק של 'כלל ישראל' וההוראה המתאימה והנהוגה אצל הכלל (וזה מטרת הסנהדרין לאחד את כל היחידים תחת הכלל, ועל כן הם עצמם מורכבים מ'שבעים' כנגד אותם שבעים דעות וכוחות המחשבה הקיימים מצד הטבע במחשבת התורה, ואכמ"ל)].

מכלל הדברים נוכל ללמוד כי הרעיון של 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' הוא מובנה בעצם המהות של התורה, ובעצם המהות של 'כלל ישראל' והעולם בכללותו, ולכן הסברא נותנת כי בכל דור ודור מתקיים דבר זה אצל הת"ח שבאותו הדור, ואין ספק כי גם בדורנו ישנו 'תלמיד ותיק' המחדש בתורה וכדברי הרב @יהודי וזהו שהזכיר זאת לעיל. [והחיסרון שלנו כיום בהעדר הסנהדרין, אינו בהעדר עצם הכוחות, אלא בהעדר כח ההכרעה וההוראה, וזה פשוט].

ולזה גם כיוונו הראשונים, הריטב"א (עירובין יג: והוזכר לעיל ע"י הרב @אור זרוע לצדיק ), ותוס' רבינו פרץ (שם) ודרשות הר"ן (דרוש ז הוזכר ע"י הרב @כרי ) בהביאם בשם המדרש, כי כאשר נתן הקב"ה את התורה למשה, הראה לו פנים להיתר ופנים לאיסור בכל דבר, והיינו לפי הסברות האפשריות בכל דבר מצד הכוחות הקיימים בתורה עצמה, ומ"מ לענין הכרעה והוראה (שזה שלב נוסף על חלק התלמוד כמו שנזכר לעיל) הולכים למעשה אחרי רוב החכמים, אבל אין זה מבטל כי בשורש כל הדעות אלו ואלו דברי אלוקים חיים.​

 

[יהודי וזהו]

אצרף ליקוט בנושא בתוספת ביאור והדגשה.

 

[חכימא דיהודאי]

מאיפה ברור לך כל כך שיש דור שבו הפסיקו להיות דברי התלמידי חכמים דברי אלוהים חיים???
ברור כשמש בצהרים שיש בכל עת ובכל שעה תלמידים ותיקים שאינם נסתרים לאלפים ולרבבות מעמך בית ישראל שמפרשים ומחדשים באחד מע' פנים שיש לתורה או מ"ט ולמה נגרע בדור זה אף כי לא כולם חכמים כולם נבונים אפס כי לא יהיה בך

לחץ כדי לכווץ...

יש ברש"י בכתובות על ענין זה (נז. ד"ה הא קמ"ל) וז"ל:

'אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר, כל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא. ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט'.

ורק אוסיף ביאור שיבהיר את הענין בכללותו.

במושכל ראשון עלולים לחשוב כי עיקר התורה זה הדינים המעשיים, ואילו הטעמים והסברות הם מקסימום רעיונות להטעמת הדברים. אבל האמת לא כן היא, עיקר התורה זה הרעיון הסברא והטעם, או כפי שזה נקרא בלשון החינוך 'משורשי המצוה' לשון שורש ממנו הענפים והפירות נובעים.

נמצא כי עיקר התורה היא הסברות העומדת מאחורי הדברים, ומשם היא יורדת אל עולם המעשה, אל ביטויה בפעול בפעולה מסוימת כפי השתרגות כללי הסברות והתאמתם למציאות המדוברת.

והנה מצאנו בחז"ל כי ישנו מושג של 'תלמוד' ומושג של 'הוראה', [לדוגמא לשון חז"ל 'יוצאים מהם עשר לתלמוד יוצא מהם אחד להוראה'], והמושג תלמוד הוא עצם הסברות שיש לכל אחת מקום בפני עצמה, וכח ההוראה עיקרו הוא היכולת לדייק את סברות התלמוד ביחס לדינים והמציאות המעשית, וזה לא כל אחד יכול, אבל פשוט וברור כי הלומד תלמוד, אף אם לא הגיע להוראה הרי שהוא לומד תורת אמת, כי הסברות הם הם שורשי התורה בעולם המחשבה, ורק חסרונו שלא הצליח להנחיל את התורה עד עולם המעשה בשלימותה.

לכן בכל ענין שקיים בתורה, יש מטבע הדברים צדדים בסיסיים המוכרחים מעצם הענין, אם זה 'שבעים פנים לתורה' כנגד המושג שבעים שהוא המספר לעיקר מערכת הכוחות בעולם [כמו שבא הדבר לידי ביטוי ב'שבעים אומות' ב'שבעים נפש שירדו ישראל למצרים' שהם שורש באומה הישראלית, וכל זה מקביל כנגד 'שבעים כוחות באדם' שהוא כידוע 'עולם קטן', וזה ענין 'שבעים שמות שיש לעם ישראל', שהם כוללים את כל הכוחות שיש בבריאה, וענין 'שבעים שמות להקב"ה ולירושלים' וכמו שמבואר בארוכה במדרשים.

נמצא שיש קיום לתורה בעצם הכוחות שבה, ומכל זוית הסתכלות שנביט נוכל לתת פרשנות לכל התורה בדגש על זוית מסוימת (דבר שניכר עד היום, שמאמר חז"ל אחד מתפרש אצל כל קהילה לפי דרכה, ולפי היסוד עליו היא מיוסדת), והכל יחד משלים את הצורה הכללית של 'כלל ישראל', אלא שלענין הוראה העיקר הוא לא עצם הכוחות העומדים מאחורי הדברים, אלא לדעת לייחס חשיבות מדויקת לכל כח כפי מה שהוא, ולתת משקל לכל הצדדים האפשריים, ולהכריע ביניהם [וגם בזה יש לכל אחד את חלקו הפרטי, ויש את החלק של 'כלל ישראל' וההוראה המתאימה והנהוגה אצל הכלל (וזה מטרת הסנהדרין לאחד את כל היחידים תחת הכלל, ועל כן הם עצמם מורכבים מ'שבעים' כנגד אותם שבעים דעות וכוחות המחשבה הקיימים מצד הטבע במחשבת התורה, ואכמ"ל)].

מכלל הדברים נוכל ללמוד כי הרעיון של 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' הוא מובנה בעצם המהות של התורה, ובעצם המהות של 'כלל ישראל' והעולם בכללותו, ולכן הסברא נותנת כי בכל דור ודור מתקיים דבר זה אצל הת"ח שבאותו הדור, ואין ספק כי גם בדורנו ישנו 'תלמיד ותיק' המחדש בתורה וכדברי הרב @יהודי וזהו שהזכיר זאת לעיל. [והחיסרון שלנו כיום בהעדר הסנהדרין, אינו בהעדר עצם הכוחות, אלא בהעדר כח ההכרעה וההוראה, וזה פשוט].

ולזה גם כיוונו הראשונים, הריטב"א (עירובין יג: והוזכר לעיל ע"י הרב @אור זרוע לצדיק ), ותוס' רבינו פרץ (שם) ודרשות הר"ן (דרוש ז הוזכר ע"י הרב @כרי ) בהביאם בשם המדרש, כי כאשר נתן הקב"ה את התורה למשה, הראה לו פנים להיתר ופנים לאיסור בכל דבר, והיינו לפי הסברות האפשריות בכל דבר מצד הכוחות הקיימים בתורה עצמה, ומ"מ לענין הכרעה והוראה (שזה שלב נוסף על חלק התלמוד כמו שנזכר לעיל) הולכים למעשה אחרי רוב החכמים, אבל אין זה מבטל כי בשורש כל הדעות אלו ואלו דברי אלוקים חיים.​

לחץ כדי לכווץ...

אל תכניס לדברי הראשונים כמלאכים את סברתך ועוד לומר שנראה ”שלכך כיוונו” זה ממש נורא צריך להיות זהיר בלשון

 

[יהודי וזהו]

אל תכניס לדברי הראשונים כמלאכים את סברתך ועוד לומר שנראה ”שלכך כיוונו” זה ממש נורא צריך להיות זהיר בלשון

לחץ כדי לכווץ...

?