הערב נא

משתמש ותיק
gemgemgemgem
הודעות
315
תודות
588
נקודות
86
ומה הגדרת 'האב' ובמה הוא מיוחד למול התולדות?
והאם יש מחלוקות בענין?
 
הגדרת האב: פתיחת הקרקע, הפיכת רגבי העפר ותיחוחה, כדי לאוורר את האדמה ולהכשיר אותה לקליטת הזרע.

תולדות שדומות בצורת הפעולה: חופר (עושה גומה בקרקע) או משווה גומות (ממלא בורות ומיישר תלוליות). כאן האדם פועל ישירות בגוף העפר כדי לתקן את פני השטח לקראת זריעה. הייחוד של ה"אב" (חרישה) על פניהן הוא שהאב אינו רק מתקן את פני השטח החיצוניים, אלא מהפך ומאוורר את עומק האדמה בצורה היסודית ביותר.
תולדות שדומות בתכלית הפעולה: כגון מסקל, מנכש מזבל ומקרסם ומזרד (חותך ענפים יבשים/לחים כדי לחזק את האילן – שלדעת הרמב"ם פ"ח ה"א הם תולדות חורש).

 
נערך לאחרונה:
מאירי על שבת, דף עג:
החורש במחרישה והחופר במר או בסכין והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה שכלם באים לרפות את הארץ להיותה ראויה לזריעה וכן הדין בתולש עשבי' לכונת ריפוי הקרקע וכן כל כיוצא בזה במקום הראוי לכך כגון שדה

האם המאירי מתיישב עם דבריך?
 
משנה תורה, הלכות שבת, פרק ח
(א) החורש כל שהוא חיב. המנכש בעקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חיב. וכן המשוה פני השדה כגון שהשפיל התל ורדדו או מלא הגיא חיב משום חורש. ושעורו כל שהוא. וכן כל המשוה גמות שעורו כל שהוא:

ואכן ברמבם משמע כדבריך, אך האם לדברי רשי שמרפה ארעא הוא הוא חורש, בכל דוגמאות הרמבם יש בעצם אב חורש לדעת רשי?
 
מאירי על שבת, דף עג:
החורש במחרישה והחופר במר או בסכין והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה שכלם באים לרפות את הארץ להיותה ראויה לזריעה וכן הדין בתולש עשבי' לכונת ריפוי הקרקע וכן כל כיוצא בזה במקום הראוי לכך כגון שדה

האם המאירי מתיישב עם דבריך?
אכן, דברי המאירי מתיישבים מצוין עם ההגדרה והחלוקה שכתבתי, ואפילו מחזקים אותה.
מלבד שלדעת המאירי ה'חופר' הוא תולדה ואילו לדעת הרמב"ם (הלכות שבת פ"ז ה"ב) ה'חופר' נחשב לאב מלאכה ממש.
 
אכן, דברי המאירי מתיישבים מצוין עם ההגדרה והחלוקה שכתבתי, ואפילו מחזקים אותה.
מלבד שלדעת המאירי ה'חופר' הוא תולדה ואילו לדעת הרמב"ם (הלכות שבת פ"ז ה"ב) ה'חופר' נחשב לאב מלאכה ממש.
על איזה דברים מבאר המאירי שהם תולדות על תחילת דבריו או על המשך דבריו?
 
משנה תורה, הלכות שבת, פרק ח
(א) החורש כל שהוא חיב. המנכש בעקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חיב. וכן המשוה פני השדה כגון שהשפיל התל ורדדו או מלא הגיא חיב משום חורש. ושעורו כל שהוא. וכן כל המשוה גמות שעורו כל שהוא:

ואכן ברמבם משמע כדבריך, אך האם לדברי רשי שמרפה ארעא הוא הוא חורש, בכל דוגמאות הרמבם יש בעצם אב חורש לדעת רשי?
הגדר 'מרפא ארעא' לפי רש"י אכן מגדיר את את מה שמחבר את כל הפעולות האלו למלאכת חורש, אבל הוא לא הופך אותן לאב מלאכה ממש, אלא מסביר מדוע הן נחשבות תולדות של חורש (כי הן משביחות ומכשירות את הקרקע לצמיחה), למרות שבצורתן החיצונית הן אינן חרישה.

 
לא נורא
אני גם מנסה להבין את עומק דבריך,
האם לשיטת רשי
הגדרת האב: פתיחת הקרקע, הפיכת רגבי העפר ותיחוחה, כדי לאוורר את האדמה ולהכשיר אותה לקליטת הזרע.

תולדות שדומות בצורת הפעולה: חופר (עושה גומה בקרקע) או משווה גומות (ממלא בורות ומיישר תלוליות). כאן האדם פועל ישירות בגוף העפר כדי לתקן את פני השטח לקראת זריעה. הייחוד של ה"אב" (חרישה) על פניהן הוא שהאב אינו רק מתקן את פני השטח החיצוניים, אלא מהפך ומאוורר את עומק האדמה בצורה היסודית ביותר.
תולדות שדומות בתכלית הפעולה: כגון מסקל, מנכש מזבל ומקרסם ומזרד (חותך ענפים יבשים/לחים כדי לחזק את האילן – שלדעת הרמב"ם פ"ח ה"א הם תולדות חורש).
ההגדרה הזו שחידשת נשארת אותו הגדרה?
מה ההבדל לפי רשי בין אב לתולדה אם בשניהם הוא מחייב שיהיה ריפוי ארעה, מילא לרמבם ועמו, יש מלאכה שהיא בגוף הקרקע כעין ריפוי ארעא ויש שהם הכנה לחרישה ודברים חיצוניים יותר שמכינים לזריעה, כך הבנתי דבריך,
אך לשיטת רשי זה לא כ''כ מסתדר?
 
עוד ציטוט מרשי
ושדי לתתאי - למקום גומא ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש:
(רש"י על שבת · דף פא:)
שמשווה גומות הווי תולדה
 

לא נורא
אני גם מנסה להבין את עומק דבריך,
האם לשיטת רשי

ההגדרה הזו שחידשת נשארת אותו הגדרה?
מה ההבדל לפי רשי בין אב לתולדה אם בשניהם הוא מחייב שיהיה ריפוי ארעה, מילא לרמבם ועמו, יש מלאכה שהיא בגוף הקרקע כעין ריפוי ארעא ויש שהם הכנה לחרישה ודברים חיצוניים יותר שמכינים לזריעה, כך הבנתי דבריך,
אך לשיטת רשי זה לא כ''כ מסתדר?
יתכן והייתי לא כ"כ מובן עכ"פ אני יבאר את מח' רש"י והרמב"ם
לרמב"ם, כל פתיחה של גוף הקרקע (חרישה, חפירה, עשיית חריץ) היא אב, ורק פעולות חיצוניות שמכינות או משביחות את הקרקע (כמו ניכוש עשבים) הן תולדות.
לרש"י, רק חרישה ממש כפי שנעשתה במשכן, נקראת אב. כל פעולה אחרת שמטרתה 'ריפוי ארעא' – אפילו אם היא חודרת לגוף האדמה ממש (כמו 'חופר' ו'חורץ'), ובוודאי אם היא חיצונית (כמו 'מנכש') – נחשבת תולדה, כי צורת הביצוע שלה שונה מצורת החרישה במשכן.
לכן החלוקה שכתבתי מתיישבת לגמרי עם רש"י: תחת הכותרת של תכלית 'ריפוי ארעא', האב הוא החרישה היסודית במחרשה, והתולדות הן שאר הפעולות – אלו שפועלות בגוף העפר בצורה שונה מחרישה (חופר), ואלו שפועלות חיצונית להשבחת הקרקע.
 
איסורא דאורייתא - כיבוי אב מלאכה הוא חריץ ליכא איסור דאורייתא דחופר כלאחר יד הוא דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב ה"מ חופר כדרכו במרא וקרדום:
(רש"י על שבת · דף מו:)
מאירי על שבת, דף עג:
החורש במחרישה והחופר במר או בסכין והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה שכלם באים לרפות את הארץ להיותה ראויה לזריעה וכן הדין בתולש עשבי' לכונת ריפוי הקרקע וכן כל כיוצא בזה במקום הראוי לכך כגון שדה

האם המאירי מתיישב עם דבריך?
האם המאירי הוא כדברי רשי או הרמבם?
 
רש"י על שבת, דף פא:
ושדי לתתאי - למקום גומא ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש:
ברשי רואים שמשווה גומא הוא תולדה
ויל''ע עוד ברשי משום לאחר יד, שרשי לעיל פטר?
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓