ניסן ט' ניסן - יום פטירת ר' אריה לוין (1 צופה)

[גרינפלד]

הרב אריה לייב לוין (ו' בניסן ה'תרמ"ה – ט' בניסן ה'תשכ"ט) היה משגיח ירושלמי שנודע כאיש חסד. כונה הצדיק הירושלמי, אבי האסירים או רב האסירים. בירושלים היה ידוע בשם ר' אריה.

נולד בזבוש עיירה קטנה סמוכה לאורלה שליד ביאליסטוק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בפולין) לבנימין ביינוש שעבד לפרנסתו כיערן ולעטיל. הוא למד בסלוצק, בסלונים, בבריסק ובפינסק. בגלל גילו הצעיר לא התקבל בהתחלה ללמוד בישיבת וולוז'ין. הוא פנה ללמוד בישיבה בהלוסק ולאחר כשנה התקבל לוולוז'ין, שם למד תורה מהרב רפאל שפירא.

עלה לארץ ישראל באדר ה'תרס"ה עם המלצה לעבודה כפקיד בבנק אפ"ק. התגורר זמן מה ביפו אצל משה-בצלאל טודרוסוביץ. אחר כך עלה לירושלים, שבה למד בישיבת תורת חיים. הוסמך לרבנות על ידי הרב חיים ברלין, והרב שמואל סלנט. סמוך להגעתו לירושלים (ח' בתמוז ה'תרס"ה) נשא את צפורה חנה, בתו של הרב דוד שפירא, רב בקובנה, ובנו של הרב חיים יעקב שפירא (נפטרה בכ"ו אדר תשי"ב). הרב דוד שפירא היה גם חותנו של הרב צבי פסח פרנק. נולדו לרב שתי בנות. כמו רבים מבני היישוב, עברו שנות מלחמת העולם הראשונה על בני הזוג ברעב. שתיים מבנותיהם נפטרו בשל התנאים הקשים. בשל כך עבר לגור בלונדון על פי עצתו של רבו הרב חיים אהרן ברלין.

החל משנת ה'תרע"ז היה משגיח בתלמוד תורה עץ חיים בירושלים. לאחר עלותו של רבי שלמה אלישיב בעל ה"לשם" לארץ ישראל היה לתלמידו.

בשנת תש"ח הקים את הישיבה הנקראת על שמו "בית אריה" והעמיד בראשה את חתנו הרב אליעזר פלצינסקי, נכדו של הרב נתן צבי פינקל. כיום עומד בראשות המוסד הרב שלמה יהודה פלצינסקי.

הרב לוין נפטר בערב שבת הגדול ה'תשכ"ט במרכז רפואי הדסה, ונטמן באותו היום אחרי חצות היום בבית הקברות סנהדריה, ובכך נתמלאה צוואתו שלא להספידו (הן בשל קדושת השבת והן בשל חודש ניסן שאין מספידין בו).

על פי צוואתו נרשם במצבתו שהוא מבקש ממי שעולה לקברו שיאמר "אני מאמין באמונה שלמה שתהא תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים". סמוך לפטירתו עוטר הרב לוין בעיטור לוחמי המדינה על פועלו בתקופת המחתרות.

הרב לוין התגורר במשך שנים רבות ברחוב הר גריזים שבשכונת משכנות ישראל. לאחר מותו נקרא הרחוב על שמו. רחובות נוספים נקראו על שמו בבני ברק, נתניה, בית שמש, פתח תקווה וקריית שמואל.

בשנת תשס"ה הוקם "מרכז מורשת הרב אריה לוין" להנצחת מורשתו.​

 

[גרינפלד]

היה ידוע כבעל חסד, חי בצנעה, וברח מהכבוד והשררה. ביקש שלא יעניקו לו תואר אזרח כבוד של ירושלים. עסק רבות בצדקה וחסד, ואסף לביתו ילדים עזובים. ידועים דבריו לד"ר נחום קוק: "רגלה של אישתי כואבת לי". לא חס על כבודו, והיה מקפיד להקדים בברכת שלום כל אחד שנקלע בדרכו, ואף לבקש ברכה מתלמיד.

נודע בכינויו "רב האסירים" מפני שהיה נוהג במשך כעשרים וחמש שנה, כבר בתקופת המנדט הבריטי, ללכת רגלית בכל שבת לבקר את האסירים בבתי הכלא, לעודד את רוחם ולכתוב להם מכתבים. בפרט נודעו ביקוריו אצל אסירי ואסירות המחתרות ועולי הגרדום בירושלים, בלטרון, בעכו ובבית לחם וכן אסירים פליליים. בביקוריו סייע לשמירת הקשר בין ארגוני המחתרות לבין אסיריהם. הוא המשיך במנהגו גם לאחר קום המדינה. ביקר בקביעות גם בבית החולים למצורעים, והלין בביתו חולי שחפת וטיפוס.

לאחר מלחמת העצמאות, כאשר הוחזרו לישראל גופות אנשי מחלקת הל"ה, ערך את גורל הגר"א על מנת לזהות גופות החללים.​

 

[גרינפלד]

מרבית כתביו יצאו לאור לאחר פטירתו.

• משנת אריה - פירוש על המשנה, הוועד להוצאת כתבי רבי אריה לוין, א-ב, ירושלים תשע"א. - על סדרי: מועד, נשים, נזיקין, קדשים
• ר’ אריה היה אומר: מסכת אבות מבוארת בידי רבי אריה לוין; מפי השמועה: דברי תורה שנאמרו על ידו, בעריכת שמחה רז, הוצאת קול מבשר, ירושלים תשנ"ז​
• הקדמה לספר הקבלי, גליונות לשם שבו ואחלמה. מאת ר' שלמה עליאשאוו. ההקדמה מאת מחותנו של המחבר ר' ארי' לוין​

 

[גרינפלד]

 

[אלטע ירושליימע'ר]

 

[בן ליש]

חתנו הרב אליעזר פלצינסקי,​

לחץ כדי לכווץ...

כמו"כ היה חותנם של הרב אלישיב ור' שמואל אהרן יודלביץ.

 

[לענ"ד]

מספר הגאון רבי מרדכי בונם זילברברג שליט"א, רבה של שכונת שיכון ה' בני ברק: שני סיפורים מופלאים סיפר רבן של ישראל מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אשר סיפר לו זקנו הגה"צ רבי אריה לוין זצוק"ל:

פעם אחת אמר לו שהוא זכה לגילוי אליהו, אך חבל שהוא התגלה אליו בצורה שכזו, וכך סיפר:

בכל שנה בערב פסח הוא היה עמל וטורח להשיג לעניי ירושלים 'קמחא דפסחא' כפשוטו, דהיינו קמח בשביל אפיית המצות.

שנה אחת הקמח היה נדיר ביותר להשגה מחמת הבצורת הקשה שהייתה אז בא"י, ולמרות כל השתדלותו לא הצליח רבי אריה להשיג את הקמח בעבור העניים.

הוא הלך לשוק והתיישב באחת מפינותיו והתפלל להקב"ה שיחוס על עניי עמו ויזמן לו קמח.

כעבור מספר דקות הופיע שם לפתע רוכל ערבי ושאל אותו: "אתה רוצה קמח?" והגיש לו שק מלא קמח. כשבא לשלם לו, נעלם הרוכל כאילו בלעה אותו האדמה.

סיים הצדיק רבי אריה לוין ואמר לרבינו שליט"א: "ברור לי למעלה מכל ספק שאותו רוכל היה אליהו הנביא, אבל חבל שהוא התגלה אלי בדמות ערבי ולא זכיתי לגילוי אליהו בצורה של יהודי!"

עוד סיפר רבן של ישראל שליט"א, שרבי אריה לוין זצוק"ל סיפר לו:

פעם הוא הלך בשוק מחנה יהודה וראה אשה מבוגרת מגיעה עם שק מלא ספרי קודש ושופכת את הספרים על הדוכן למכירה. למרות שממונו היה מועט, לא יכול היה רבי אריה לוין לראות בביזיון הספרים, וניגש לאותה אשה. שאל אותה בכמה היא מוכרת את הספרים, והיא נקבה במחיר של כמה פרוטות ונתנה לו את הספרים. כשהגיע רבי אריה לביתו, נדהם לראות שם כמה ספרים נדירים ובראשם תנ"ך עם הגהות בכתב יד קודשו של הגאון מוילנא זיע"א, ואכן בעקבות כך הוציאו לאחר מכן את התנ"ך עם הגהות הגר"א, וזכה העולם לאור מופלא זה.

(מתוך 'במה')

 

[עוזי ומגני]

אומרים, שנכדתו הרבנית קנייבסקי, היתה בבואה שלו, באהבת התורה, ואהבת ישראל [באשר הוא אפי' צרוע או ...], ואהבת חסד.

 

[שומת נזיקין]

מזל שיש אוצר החכמה ואפשר לראות בקלות, אחרת מי היה מאמין לי,,,,,
הגרא"ל מספר בספרו על הלשם
שבלויה של הלשם כולם ראו עמודא דנהורא לפני המיטה
והראי"ה דיבר ע"ז בהספד,
לא נתפס.

 

[אחד יחיד]

אני רוצה לספר לכם סיפור, שהייתי שותף לו וראיתי אותו מול עיני, וממנו נלמד גם על הנושא הזה של לראות את מעלת הזולת ולחשוב על הזולת.

אני הייתי מתפלל שחרית של שבת במניין של סבא שלי, הגאון רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל, שהתגורר באחרית ימיו בירושלים עיר הקודש. הסבא היה מתפלל שחרית כוותיקין עם הנץ החמה.

אחר התפילה היינו עושים קידוש, אוכלים 'מזונות' ויושבים ללמוד מספר שעות. את סעודת השבת היינו סועדים רק כעבור שעות, בזמן שרוב בני האדם כבר אכלו את סעודת השבת שלהם.

באותה תקופה כבר הייתי מגיד שיעור בקמניץ, ואחד מתלמידי, נער שמלאו לו 13 שנים, ביקש ממני שאבוא להשתתף בקידוש שייערך בבית הכנסת שלהם לרגל שמחת בר המצווה שלו. באותה שבת צעדתי לבית הכנסת שלהם, וכשהעברתי ליד כיכר הדוידקה, ברח' הנביאים, ראיתי את דמותו ההדורה של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל.

רבי אריה קידם את פני בברכת 'גוט שבת', והשבתי לו גם אני בברכה דומה. שאל אותי רבי אריה להיכן מועדות פני, וכשאמרתי לו שאני הולך לבר המצווה של תלמידי בבית כנסת פלוני, אורו פניו. התברר שגם הוא צועד לאותה שמחה בדיוק, וכך זכיתי להתלוות אליו בדרך.

"היה זה בשבת קיצית, כחום היום, הרחוב היה ריק מאדם, כולם ספונים בבתיהם בגלל החום העז, והנה מגיע מולנו אדם שהיה נראה לי במבט ראשון כמו קיבוצניק, חולצה ומכנסיים קצרים, שרירים בולטים מכל עבר, הוא היה נראה גבר אלים, ובפיו היתה תחובה… סיגריה, רחמנא ליצלן.

"הדבר הראשון שעליו חשבתי כשראיתי את המחזה הזה, היה על עצמי… את חטאי אני מזכיר. חשבתי על עצמי, קיוויתי מאוד מאוד שרבי אריה לוין לא יאמר לו מילה על חילול השבת המזעזע הזה, וזאת מהסיבה שחששתי שאדם בעל מראה אלים כזה, עלול להתברר כאיש אלים באמת, והוא הרי לא יכה את רבי אריה שהיה יהודי מבוגר, סביר להניח שהוא יטעים אותי מנחת זרועו, כנקמה על כך שפגענו בכבודו.

"והנה כשהתקרבנו אליו מעט, אירע מה שחששתי מפניו. רבי אריה הבחין בו, ופנה אליו בבקשה שיניח את הסיגריה מידו, כי אסור לעשן בשבת. התקצף האיש, ופניו האדימו מחרון אף, ואני חששתי מאוד שהשלב הבא של מה שחזיתי מראש, עומד להתרחש בקרוב ממש… כבר התחלתי לחכך בדעתי בשאלה הלכתית סבוכה מאוד: האם מותר לומר וידוי בשבת, במצב של ספק סכנת נפשות…

"אבל האיש הזה שלט ברוחו ואמר לרבי אריה לוין: 'תחשוב שאני גוי ותניח לי. אני גוי ואני מעשן בשבת, אתה יכול להמשיך בדרכך'.

"רבי אריה נחרד למשמע המילים הללו, והתחנן לאיש בכל לשון של בקשה: 'חס וחלילה, אל תגיד ככה על עצמך. אתה לא גוי, אתה אח שלי ואני אוהב אותך כמו שאוהבים אח. אתה חושב שזה מפריע לי באופן אישי שאתה מעשן בשבת? לא, מצדי זה בסדר גמור, אבל לקדוש ברוך הוא זה מפריע, הוא ביקש שלא נעשן, ואני דואג לך, אני יודע שמענישים על כך בחומרה רבה בשמים, ואני לא רוצה שתקבל כזה עונש נורא ואיום, לכן אני מבקש ממך שתפסיק לעשן!".

לפתע ראיתי לנגד עיני פלא עצום. המבע הכעוס והזועף של האיש נעלם כלא היה. הוא הפך רך כחמאה. האש שהיתה בעיניים שלו לפני רגע, נעלמה לה.

"כבוד הרב", הוא אמר לרבי אריה זצ"ל, "אני פה בירושלים כבר 30 שנה מחלל שבתות. אלפי אנשים צעקו עלי 'שבת' וגידפו אותי, מעולם לא חשבתי אפילו לרגע להתייחס אליהם. אבל הפעם זה שונה, אני מרגיש שאתה באמת רוצה בטובתי, ולכן אני לא יכול להתעלם מהבקשה שלך. אני לא יכול להבטיח שאני אתחיל לשמור שבת, אבל אני כן מבטיח לך שאת השבת הזאת אשמור מעתה ועד סופה, רק תגיד לי מתי יוצאת שבת, כי אני רוצה לעשן את הסיגריה הבאה מיד בצאתה".

היהודי רצה לכבות את הסיגריה, אבל רבי אריה עצר אותו ואמר לו: "גם לכבות אסור בשבת, תניח את הסיגריה בצד, והיא תכבה מעצמה".

באותם רגעים ראיתי מה נקרא להוכיח את השני בצורה נכונה. כשיש אהבה בלב, כשמדברים מתוך אהבה ואכפתיות לזולת, כשאתה חושב על השני ודואג לו, אפילו אם תגיד לו דברי תוכחה הוא ישמע ויקבל. עוד לא שמענו על יהודי ששיפר את דרכיו, כי מישהו גידף אותו או יידה בו אבנים, רק בדרך של אהבה ואכפתיות. (משגיח דישיבת קמניץ הרב משה אהרן שטרן זצ"ל)

 

[אחד יחיד]

הצדיק הירושלמי המפורסם, הרב אריה לוין, היה משגיח בתלמוד התורה "עץ חיים" בירושלים. בתלמוד התורה היו מוגשות ארוחות, למרות שהייתה זו תקופה קשה מאוד של מחסור. באחת הארוחות הוגש פודינג כקינוח. אחד הילדים ביקש מנה נוספת וקיבל. משביקש מנה שלישית ובקשתו סורבה, הוא התעצבן ושפך את כל הסיר. המחנכים העבירו אותו לטיפולו של הרב אריה לוין, שתפקידו כמשגיח היה לתת לילד עונש מלווה בשיחת מוסר נוקבת.

למרות שרבי אריה היה חם ואבהי, חייכן ושופע אהבה, בכל זאת הילד ידע שהוא כבר עבר את הגבול ולכן הגיע לחדרו של הרב בשעה היעודה מלא בפחד ובחשש מאימת המשגיח.

כשנכנס לחדר ניגש אליו רבי אריה בחום והגיש בפניו מנת פודינג, תוך כדי שהוא אומר לילד בְּרֹךְ: "שמעתי שאתה אוהב פודינג אז הכנתי עבורך מנה נוספת…" הילד התרגש מאוד מהמחווה הנדירה, מהחום ומהרגישות, לבו התמלא ברגשות חרטה, והמעשה האצילי והאהבה הגדולה של רבי אריה לוין השפיעו על הילד יותר משעות של שיחות מוסר, עונשים, גערות וצעקות. המעשה הזה נחרט בלבו והשפיע עליו לכל החיים והוא נעשה מחנך דגול ואהוב. (הרב שלום ארוש)

 

[אחד יחיד]

בשנים האחרונות מתנהל מאבק חריף, בין ציבור שומרי התורה לבין יתר מגזרי האוכלוסייה סביב שמירת השבת, האות המיוחד שנתן הקב"ה בינו ובין עם ישראל. הבה נשמע כיצד משפיעים על יהודי לשמור שבת:

פעם הלכתי בשבת-קודש יחד עם סב-המשפחה שלנו, רבי אריה לוין זצ"ל, ולפתע נכנס ר' אריה לאחד מבתי הקפה הגדולים במרכז העיר, שהחל באותה תקופה לפתוח את שעריו בשבת, תוך גרימת חילולי שבת גדולים.

ר' אריה נכנס לבית הקפה, עם השטריימל שלו, התיישב ליד אחד השולחנות, ולא עשה מאומה. יושב ר' אריה ויושב, ויושב. אינו משוחח עם אף אחד, לא מניד ראשו ואינו קורא לאיש. רק יושב ודומם.

כך במשך דקות ארוכות.

והנה פלאי פלאים, בעל הבית שהכיר את הצדיק, הבין את הרמז. ולא עבר זמן רב עד שניגש אל ר' אריה והבטיח לו שמעתה ואילך הוא ישמור על השבת ולא יפתח את העסק.

הישג זה הוא תוצאה ישירה של אהבת השי"ת ואהבת ישראל, שפיעמה בליבו של ר' אריה, חמיו של מרן הגרי"ש אלישיב, שמסר כידוע את נפשו על קירוב אחינו בני ישראל לתורה ולמצוות. (מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכל צורן)

 

[אחד יחיד]

בצעירותו למד הגאון רבי אריה לוין זצ"ל בישיבת קמניץ, אצל בעל ה'ברכת שמואל', הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל. בחור מוכשר מאוד היה ר' אריה, וסברותיו הישרות היו לשם דבר בישיבה. ראש הישיבה, רבי ברוך בער, מאוד חיבב את רבי אריה, ומרוב אהבתו אליו אף קבע עמו חברותא מידי יום, וכך – עם חברותא שכזו – התקדם הנער להפליא.

יום אחד, בהפתעה מוחלטת, ניגש ר' אריה לרבי ברוך בער, ומודיע לו כי הוא עוזב את הישיבה ועובר ללמוד בישיבת וולאז'ין. "מה קרה?" – תמה רבי ברוך בער – "וכי אינך מרוצה מהחברותא איתי?", המשיך רבי ברוך בער להתפלא. "חלילה" – ענה לו ר' אריה – "הכל בסדר, אבל טעם כמוס עמי, ואני חייב לעבור ללמוד בישיבת וולאז'ין". רבי ברוך בער הצטער מאוד, הוא אף סבר שחבל לו לרבי אריה לעבור לישיבה אחרת, ולוותר על פריחתו בלימוד ע"י החברותא איתו, אבל מעקשנותו של ר' אריה הבין רבי ברוך בער שאין מה לעשות. הוא בירכו בברכת הצלחה, ונפרדו לשלום.

לימים, סיפר רבי אריה לקרוביו על מה ולמה עזב את הישיבה: "בהיותי בישיבת קמניץ, התאכסנתי בבית אחד ה'בעלי בתים' בעיירה, ויום אחד החל בעל הבית 'לזמר לי זמירות חולין', על הצורך שלי ללמוד מעט לימודי חול, ובמתק שפתיו ניסה לשכנע אותי, כי בחור מוכשר כמוני בוודאי שלימודים אלו יהיו לי לעזר בהמשך חיי. לא רציתי להתווכח עמו, כי חששתי שהוא יחליש אותי בדעותיו, והחלטתי לעזוב לאלתר את האכסניה הזו. אך כיון שמכיר אני טובה לבעל הבית, על התקופה הארוכה בה הוא אכסן אותי ודאג לצרכיי, לכן לא עברתי לגור אצל בעל בית אחר, כי הרי הדבר עלול לפגוע בו, ובמקום זאת עברתי לישיבה אחרת, כך הוא לא יפגע מעזיבתי את אכסנייתו".

שאלו אותו מכריו: "מדוע אם כן לא סיפרת על כך לרב ברוך בער? מדוע השארת אותו בספקות על סיבת עזיבתך?", "אם הייתי מספר לרב" – ענה רבי אריה – "הרי הוא היה מקפיד על בעל הבית, העדפתי שהרב לא יבין אותי ויקפיד עלי, ולא יקפיד חלילה על בעל הבית, שחש אני כלפיו הכרת הטוב רבה"…

 

[אחד יחיד]

רבי אריה לוין זצ"ל, היה מפורסם במעשי חסד מופלאים ובאהבת הבריות שהקרין לכל יהודי באשר הוא ואף אם הגיע לשפל המדרגה, לא נרתע מלהאיר לו פנים ולעודדו ולנסות בכך להחזירו לדרך המוטב.

רגיל היה רבי אריה לבקר במקומות שאף אדם לא העז לדרוך בהם, אם זה בבית חולים לחולי שחפת שבזמנו היתה מחלה מדבקת ללא מזור, והחולים ששהו בבית החולים כמעט ולא זכו לביקורים, הרב היה עבורם לאוזן קשבת ולנחמה ועידוד, או בבבתי כלא בהם היה מבקר ומעודד את רוחם של האסירים ומחזקם, ונותן להם אור של תקוה במקומות הקשים בהם היו נמצאים.

באחד מביקוריו נפגש עם אסיר שנתפס בעוון גנבה, רבי אריה ישב עמו ושוחח עמו בנעימות תוך שהוא מסביר לו את גנות הגזל ותחלואיו, ולא הניח לאותו אסיר עד שביקש והפציר ממנו שיקבל על עצמו לחזור בתשובה שלמה על מעשי הגזל, ולא לשוב לעשותם עוד.

הגנב, שהרגיש את לבו של רבי אריה וכיצד הוא משוחח עמו בכאב על מעשיו, לא רצה לאכזב אותו, ולאחר דין ודברים אכן הסכים לקבל על עצמו שלא לשוב למעשיו אלו, אך בתנאי אחד: "אני מוכרח לבצע עוד גנבה אחת", אמר, "אני רוצה לגנוב שעון יקר מזהב כדי לתת לך אותו במתנה על כך שהחזרת אותי בתשובה"…

הסיפור אכן משעשע, אמר רבי יעקב קמינצקי זכר צדיק לברכה, אך אנו צריכים להיזהר שלא להיות כאותו גנב שעל כל מעשה לא טוב יש לנו הסבר ותקוה שזו הפעם האחרונה.

 

[אחד יחיד]

מנקיי הדעת וצדיקיה הנודעים של ירושלים של מעלה, היה הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל. כל ימיו עסק בצדקה וחסד, חילק סכומים עצומים לנזקקים, דאג למחסורן של אלמנות, היה אב רחום ליתומים. בימי חודש ניסן היו ידיו עמוסות עבודה – הן הכיר את כל נזקקי ירושלים, וטרח במאוד מאוד למלא את מחסורם ולסייע להם בתמיכה הגונה לקראת החג…

אלא שתקופה קשה התרגשה ובאה על העולם כולו, מלחמת העולם השניה. בני ארץ ישראל אמנם ניצלו מחמת זעם הנאצים ימ"ש, אך השפעות המלחמה הגיעו גם לירושלים, העוני היה גדול ביותר והמחסור הורגש בכל בית. רבי אריה ישב וחישב את הסכום שהוא זקוק לו לצורך החלוקה, ונפעם לגלות כי מדובר בסכום עצום וחסר תקדים, כשמאידך – התרומות פחתו עד לכמעט אפס…

אך לא איש כרבי אריה לוין יתייאש, תחת זאת הוא בוחר להרים ידיים… – להרים ידיים, במונחי רבי אריה, זה לצאת אל הכותל המערבי, ולשאת שם ידיים ועיניים מתפילה נרגשת לבורא עולם, שיסייע לו להשלים את מחסור עניי ירושלים גם השנה, למרות התנאים הקשים השוררים בחצות. שעה ארוכה עמד הצדיק על יד האבנים, הרבה בבכי, וביקש שגם השנה יתאפשר לו לחלק את סכום הכסף הדרוש…

רבי אריה מסיים את תפילתו, ובחרדת קודש פוסע לאחור ויוצא את הכותל המערבי, בתקווה גדולה כי תפילתו תתקבל. והנה – אך הוא יוצא מן הכותל, ניגש אליו ערבי אלמוני שלא הכיר מעודו, ומוסר לו חבילה גדולה עטופה בנייר עיתון…

רבי אריה משתאה, מבקש לשאול את הערבי מי הוא ולמה הגיע הנה, מה יש בחבילה ולשם מה נמסרה לידיו. אלא שהערבי – שאך לפני רגע ניצב כאן – פשוט נעלם. רבי אריה מביט כה וכה, מאמץ את עיניו ומנסה לבחון אם הוא רואה את דמותו באופק, אולם האיש איננו. הערבי שהותיר בידיו חבילה גדולה עטופה בנייר עיתון – פשוט נעלם!

רבי אריה בוחן את החבילה שבידיו, מקלף ממנה בזהירות את נייר העיתון, ועומד המום: שטרות כסף מונחים שם, מסודרים זה על גב זה. סכום כסף עצום!

הוא רץ הביתה תוך שהוא מיטיב את אחיזתו בחבילה היקרה, ובבואו סופר את הכסף. למרבה הפתעתו, הסכום שבחבילה תאם לסכום הדרוש לו – באופן מדוייק לחלוטין!

רבי אריה מתקשה להאמין, אך אין לו זמן לעסוק בדבר הנס שקרה לו. הוא ממהר ליטול את הכסף ולחלקו לעניים, ורק בתוככי לבו נותרה תמיהה עצומה מי הוא ערבי זה, מהיכן השיג את הכסף, ואיך ידע בדיוק מה הסכום הדרוש…

את הסיפור המופלא סיפר גאון דורנו רבי חיים קנייבסקי זצ"ל בהוסיפו: 'ומקובל אצלנו במשפחה, שערבי זה, שידע את הסכום והושיטו לסבי יש מאין – לא היה ערבי כלל וכלל, אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, שראה את מסירות נפשו של סבא לנוכח החוסר ב'קמחא דפסחא', והגיע להושיעו'…

מדהים! אליהו הנביא זכור לטוב! – אשרי מי שנתן לו שלום והחזיר לו שלום, אשרי מי שראה פניו בחלום! זכה רבי אריה לגילוי אליהו, לפגוש אותו פנים אל פנים לרגע חטוף, בזכות מסירות הנפש שלו למצוות 'קמחא דפסחא', בזכות מאמציו הכבירים למען מצוה זו!

אחים יקרים, בעוד כמה ימים אליהו הנביא יבוא לביתנו, בליל הסדר נכנס הוא לכל בית יהודי. הבה נזכור כי הזכות הגדולה ביותר לקדם את פניו היא 'קמחא דפסחא'. כמה ישוש וישמח להיכנס לבית שהקדיש מפרנסתו למען 'קמחא דפסחא' לנזקקים, שהתאמץ למען שמחת החג של עניים!

עתה העת להעניק ליהודים 'קמחא דפסחא' ברוחב לב ככל יכולתנו, לשכנע ולהתרים אחרים למען המצוה הכבירה, וגם לפעול חסד בגופנו ולסייע לחלוקות השונות בסיוע טכני ככל שנוכל. וככל שנהדר במצוות ה'קמחא דפסחא' – כך נזכה שבחג הפסח הבעל"ט נחוש התעלות והתרוממות הרוח, שמחת החג הפשוט בביתנו ובליבנו, ונזכה לשפע ברכה ולפרנסה ברווח כל ימות השנה!

(גיליון 'פניני פרשת השבוע')

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: אחד מנקיי הדעת בירושלים של מעלה בדור שלפנינו, היה הצדיק הירושלמי המפורסם רבי אריה לוין זצ"ל, משגיח תלמוד תורה וישיבת "עץ חיים" שבתוככי ירושלים. הוא היה אמן החינוך, והתייחסותו לכל ילד וילד בתלמוד תורה היתה כבנו יחידו ממש, כשהוא מרעיף אהבה עצומה במסירות אין קץ לתלמידיו.

יום אחד הופיעו במשרדו זוג הורים מודאגים, ששפכו 'תלונות' רבות בזו אחר זו על בנם יקירם הלומד בחיידר. הוא מתעצל בקימתו בבוקר! מתעצל בהליכתו לישון בערב! אינו מסדר את בגדיו וצעצועיו מדי יום! אינו מברך את ברכותיו כראוי! – ועוד כהנה וכהנה שלל רב של פגמים…

מתוך כל אותן טענות ומענות שהטיחו ההורים, הבין ר' אריה בפקחותו שהדבר החמור ביותר, שממנו לא דיברו ההורים, הוא עצם האווירה העכורה השוררת בתדירות בבית! – מזה עידן הוא הבחין בדוק של עצבות הנסוך על פניו של הילד, ככל שניסה לדובבו ולעודדו ולשמחו לא עלתה בידו. – עתה התבררה לפניו סיבת הדבר, כשפיהם של ההורים תמיד מלא רק דרישות תביעות ופקודות, והרוח בבית גדושה בכעסים לחצים ומתחים, המעכירים את האווירה וממרמרים את טעם החיים!

המדובר היה בילד טוב למדי, בינוני ומעלה, לא מן החלשים והגרועים כלל וכלל, כפי שניסו ההורים להציג. הוא אמנם לא היה מן המצוינים והעילויים הבולטים בהצלחתם, אבל מן הטובים והישרים שבכיתתו, שרבי אריה תלה בו תקוות רבות, ואמר עליו שאם רק ינצל את הזמן כראוי עדיו לגאון!

כשהבין ר' אריה את אשר לפניו, כאב לבו מאוד על הטעויות הרבות שעושים ההורים הללו בחינוך בנם. ולאחר ששמע את כל דבריהם וטענותיהם, אמר: עתה אציג נא אני בפניכם, הורים יקרים, את התרשמותי מבנכם היקר בהתנהגותו בחיידר.

וכאן חל מפנה עצום בצורת השיחה, ר' אריה בחכמתו החל לדבר בשבחו של הילד, הוא האריך לשבח ברוב התפעלות את ישרותו וטוב לבו, והתייחסותו ברצינות ואחריות לכל הלימודים. – הוא הראה בפניהם כמה ציונים משובחים שהוציא הילד במבחנים השונים שנערכו בתלמוד תורה, וסיפר עד כמה הצוות מרבה לדבר בשבחו של תלמיד נעים זה!

מתחילה היו ההורים מבולבלים קמעא, הם היו בטוחים שגם בחיידר הוא תלמיד עצלן, ועל כך באו הנה כדי לטכס עצה כיצד להעלותו על דרך המלך. והנה שומעים הם כאן אינפורמציה הפוכה בדיוק! המנהל הרוחני והצוות כולו ממש מרוצים מילדם!

אט אט החלו להפנים, שאין כאן 'צעקה נוראה' כל כך כפי שחשבו… הם יצאו ממשרדו של רבי אריה בתחושת שמחה עצומה, כמי שאבן גדולה נגולה מעל לבם! בדרכם הביתה רכשו מתנה יקרה לילדם האהוב, וכשחזר מן החיידר התקבל להפתעתו בשמחה ואהבה גדולה! ההורים סיפרו לו על ביקורם בתלמוד תורה, ועל השבחים הרבים שהרעיף עליו המנהל הדגול!

רבי אריה הצדיק המשיך לעקוב תקופה ארוכה אחר חינוכו של ילד זה, ולאחר עוד כמה שיחות שכאלו עם ההורים, בהם חזר והדגיש בפניהם את מעלותיו הרבות של הילד וחשיבות נשמתו הגדולה, חל שינוי עצום לטובה באווירה שבבית, הקולות יחדלון והשמחה והשלום אהבו, ולימים התגדל אותו תלמיד ונעשה לאחד מגדולי מרביצי התורה שבעיר הקודש ת"ו.

ללמדנו פרק חשוב מאוד בתורת 'טיב החינוך', שלפעמים כל עתידו של הילד החניך תלוי רק בצורת היחס שאנו מתייחסים אליו. כשמתייחסים אל הנער בדרך הטוב להעריכו לעודדו ולרוממו, זוכים לראות הצלחה מופלגה בחינוך הבנים!

(טיב הקהילה)

 

[אחד יחיד]

סיפור מזעזע שהופיע בעלון כף זכות, המובא בקובץ גיליונות, מלמדנו כמה צריך להיזהר בכך, ואף פעם אדם לא יכול להיות בטוח שהפרשנות שלו למה שהוא רואה היא האמת ואין בלתה. הסיפור היה לפני שנים, בילד שהתחיל להביא כסף מזומן, והחברים שלו שמו לב שהוא התחיל לקנות הרבה ממתקים והיה מחלק מהם לחברים, וכשהיו שואלים אותו: מאיפה יש לך את כל הכסף? היה אומר: מצאתי, מילא יום אחד מצאת, אני שומע, אבל למצוא כל יום זה נראה קצת מוזר.

הילדים סיפרו להנהלה ויום אחד המנהל ניגש אליו, ושאל אותו: מאיפה יש לך את כל הכסף? אמר לו הילד את אותם התירוצים הידועים: מצאתי או חסכתי, המנהל פנה לר' אריה לוין זצ"ל שהיה מבין גדול בחינוך והיה הדמות התורנית שלהם, ר' אריה לוין ידע שאם הוא יבוא אליו ויצעק עליו או יאשים אותו הוא לא יגיע לתוצאות טובות.

הוא קרא לילד לחדרו וכשנכנס הילד, הוא קיבל אותו במאור פנים, והרעיף עליו חום ואהבה, וגרם לו להרגיש שהוא מאמין בו, ואמר לו: אני יודע שאתה לא מסוגל להוציא דבר שקר מהפה שלך, ועוד דבר שכסף זה משהו שכולם רוצים וגם אני רוצה, ולכולנו יש חולשה לכסף, וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיג את הכסף ולפעמים גם באיסור.

ואם תגלה לי מאיפה לקחת אני ימחל לך, וכמו שכתוב: "ומודה ועוזב ירוחם" [משלי כ'ח י'ג].

אמר לו הילד: אני לוקח מהארנק של אבא שלי, ר' אריה התפלא: איך האבא לא יודע מה קורה עם הארנק שלו? וכמה יש לו? והרי לא מדובר בסכומים קטנים?

ר' אריה קרא לאבא וסיפר לו, והנה כאשר האבא שמע שהבן לקח לו סכומי כסף מהארנק, הוא השתטח על הרצפה, וצעק: אוי לי, הרגתי את חמותי!!! והתחיל לבכות, הרב לא הבין מה עובר עליו וחיכה שירגע, ואז שאל אותו: מה הקשר ????

אמר אותו אבא לרב: שבזמן האחרון, הוא שם לב שנעלמים לו סכומי כסף לא קטנים, והוא אמר לאשתו שהאדם היחיד שיכול לקחת להם כסף זו חמותו שהיתה גרה אצלם, בבן שלהם הם לא חלמו לחשוד, כי הוא צדיק והוא לא יעשה כזה דבר, ואחרי כמה פעמים הוא אמר לאשתו שתדבר עם חמותו, וחמותו אמרה שחס ושלום שהיא תעשה כזה דבר, ועוד שהם מארחים אותה, וודאי שהיא לא תעשה כזה דבר.

ואחרי שראה שזה ממשיך, אמר לאשתו: או אני או היא, אני לא יכול להמשיך ככה, ובלית ברירה הם שלחו אותה לבית אבות, ויום אחרי ששלחו אותה, מהצער שהיא חוותה היא נפטרה!!!

מסתבר שחשדו בה לחינם, ובגלל זה שלחו אותה לבית אבות, והיא מהצער נפטרה, ולכל זה גרם הילד בגניבה שלו, והוא לא יודע ולא חולם מה הוא עשה במעשה שלו, שהוא גרם למוות של הסבתא שלו במו ידיו…

לפעמים, מעשה עבירה קטן מחריב עולמות, ואנחנו לא מבינים מה עשינו, וכן להיפך כל מעשה קטן יכול לבנות עולמות.

והמדהים, שרואים כאן, עד כמה חשוב ללמד כף זכות, ולא להיות פזיז ולחשוד באנשים, כיון שזה יכול להרוג אנשים, ואחרי שדבר כזה קורה, שום דבר לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור, והרב אמר לו שיעלה לקברה, ויבקש ממנה סליחה! בנוכחות עשרה אנשים.

איי, איי, איי… כמה צריך לדון לכף זכות!!! ולמה דווקא כף?????

יש את הכף של הנעליים, שאם הנעל לא נכנסת בקלות, אז בעזרת הכף מכניסים אותה, אותו הדבר צריך ללמד כף זכות, גם אם זה לא מסתדר בקלות, אז נתאמץ להכניס עם הכף…וזה יסתדר…

(ע"פ מקשיבים לקולך)

 

[אחד יחיד]

דמותו היתה יחודית, אף בנופה של ירושלים של מעלה באותם ימים רחוקים, היתה היא יחודית ביותר. מן זוך פנימי ומזוקק, שלוב עם הבנה עמוקה לנפש הזולת, בד בבד עם עמידה על כל קוצו של יו"ד במצוותיו של השי"ת בתורתו.

כזו היתה דמותו של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. היה הוא תלמיד חכם מופלג ביותר, ממנהליה הרוחניים של תלמוד תורה 'עץ חיים'. שהיה הת"ת הראשון שהוקם בירושלים, והיא שקבעה את המתכונת של כל בתי הספר ותלמודי התורה בציבור היראים לדבר ד' לדורות, אך על אף גאונותו וחכמתו, ואולי בגללם, היה רבי אריה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה ובחסד, כפשוטו ממש ולא כמליצה בעלמא.

היה רבי אריה מיטיב עם המסכנים והמדוכאים שהתגוללו בימים ההם בירושלים בצוק העתים ובחרפת רעב, והוא היה להם לאב, רחצם, טיפל בהם, ואף האכיל אותם במו ידיו העדינות.

גם היה נודע כ'רב בתי הכלא והמצורעים', כאשר בשני סקטורים אלו השקיע את מיטב כוחו ומרצו. מתרוצץ היה עם כל רמ"ח איבריו בין בתי הכלא השונים ודואג לחזק את האסירים הנמקים בכלא באומר ובמעשה, ברוח ובגשם. בתחילה היו אלה אסירי המחתרות הרבים שנמקו בכלא הבריטי בעוון פעילותם הבלתי חוקית למען הקמת המדינה, ובשנים המאוחרות יותר היו אלה סתם אסירים שמצאו את מקומם בכלא בשל סיבות שונות ומשונות, לכולם דאג רבי אריה, ואת כל אחד מהם קירב ואהב כמו אב רחום לבניו, על אף עברם.

תחום נוסף בו התעלה מקודמיו היתה עבודתו המסורה והאכפתית עם המצורעים. שכן בימים הרחוקים ההם, חולה שהיה נחשב כמצורע גורש לבתי החולים מיוחדים למצורעים, שם טיפלו בו במצורע בבעיותיו הגופניות. אך גם חולי נפש היה כרוך בחולי זה, שכן בדידות קשה היתה נגזרת על מצורעים אלה, כאשר בשל חשש להידבקות היו בתי החולים אלו סגורים ומסוגרים, אין יוצא מהם ואין בא בתוכם. משכך נגזרה על השוהים בקרבתם גזירת בדידות איומה, שהיא כידוע מן הגזירות הקשות שקיימים על האדם.

היחיד שהפר את בדידותם היה רבי אריה. רבי אריה לא התחשב בסכנת ההידבקות, שם את נפשו בכפו, והרבה לבקר את אותם אומללי נפש. ובהרעיפו עליהם במשך כל הביקור טללי אורה ונוחם, משולבים בדברות תורה ואמרות קודש, היה מבקרם תדיר בכל הזדמנות.

כי כזה היה רבי אריה לוין. עבד את ד' בהצנע לכת תמיד, והיה מושלם בשני חלקי הלוח, הן בחלק הבין אדם לקונו ויוצרו, והן בסמוך לו, בחלק הבין אדם לחבירו ולזולת. ובמעשיו אלו קנה את שמו שנהגה בגעגועים תמידיים בין אנשי ירושלים של מעלה תדיר.

הסיפור דלהלן הוא הדוגמא טובה ביותר לשלימותו בשני חלקי העבודה גם יחד באופן מיוחד.

רבי יעקב גליס ז"ל מאנשי ירושלים היה, והיה מכיר את סימטאותיה וקורותיה כשבילי כף ידו. בין יתר פעולותיו הוציא לאור ספר מיוחד במינו, 'שבעים שנה בירושלים' נקרא, ובו קיבץ וריבץ מקורותיה של ירושלים הבנויה והחריבה.

מספר רבי יעקב: 'פעם ביקרתי במשרדי ישיבת 'עץ חיים', ותחת בית שחיי התלווה הספר החדש, לפרקים הנחתיו על השולחן. בינתיים נכנס רבי אריה, המשגיח הרוחני של החיידר, ומשראה את הספר הנפלא, החל לעלעל בו בהתעניינות. תוך כדי העיון הבחין שפרק שלם בספר מוקדש לסיקור תולדותיו והליכותיו בקודש של רבה של ירושלים והגלילות מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצוק"ל, מקים ומייסד ישיבת ות"ת 'עץ חיים' בירושלים שבין החומות. כיוון שרבי אריה הוקיר והעריץ במיוחד את דמותו רבת האנפין של רבי שמואל סלנט, התלהב מהספר במיוחד, והודיעני שחפץ לקנותו לביתו ולעצמו.

מששאלני רבי אריה למחירו, השבתי ששלוש לירות מחירו. חיטט רבי אריה בכיסו, הוציא שלוש לירות מתוכו, ושלשלם לידי. העברתי לידו את הספר ופניתי לדרכי שמח וטוב לב
מהעובדא שרבי אריה מחשיב ומתעניין בספרי ואף קונה אותו'.

'עברה תקופה'. מספר רבי יעקב. 'ובפתח ביתי נשמעות נקישות, פתחתי את הדלת. רבי אריה לוין עומד שם במלוא הדרו. הופתעתי ביותר. מה לצדיק וגאון בביתי? הלמאי טיפס את כל ארבע קומות הבנין?

לפני שהספקתי לשטוח את תמיהתי זאת, פנה אלי רבי אריה בנימה קלה של טרוניה, באומרו: 'הן קניתי את ספרך, הנפלא ביותר, בעד שלוש לירות, והייתי בטוח שזהו מחירו, אך עתה נקלעתי לחנות ספרי קודש, וכדרכי עלעלתי בין ספרי החנות ובתריו, לפתע הבחנתי בספרך וממעל לו היה רשום שמחירו הוא חמש לירות שלמות.

כך התברר לי שמחירו האמיתי של הספר הוא חמש לירות ולא שלוש כפי ששילמתי בעדו, ואילו אני שלמתי בעדו רק שלש, לכן טיפסתי עד לפתח ביתך כדי לשלם את שתי הלירות החסרות שאני 'חייב' לך, שכן איני רוצה חלילה להונות אותך'.

כמובן שניסיתי להתנגד לכך, כאשר אף שלפתי סיבה מוצדקת מאמתחתי, בטועני שעל אף שהמחיר לציבור הרחב הוא אכן בסך של חמש לירות, הרי שלבני תורה ואברכי כולל הנני מוכרם במחיר מופחת, של שלש לירות, בהוקרה על תורתם ועמילותם! לכן תנוח דעתו של הרב, שכן המחיר ששילם היה מחיר מלא של בן תורה!

אך רבי אריה לא קנה את הצידוק. "ראה", אמר לעומתי. "על אף שאתה מחשיבני לבן תורה, הרי שהאמת היא שאינני אברך כולל, שהרי 'מלמד' אני בת"ת עץ חיים ותו לא, לכן עלי לשלם את המחיר של חמש לירות טבין ותקילין". סיים, בהושיטו לידי עוד שני לירות שלא יכולתי עוד התנגד מלקחתם!

ראו נא. הפנימו והתבוננו האיך גדלות, ישרות וענוה חברו יחדיו לכדי חטיבה אחת ש'רבי אריה לוין' שמה!

'אך מלמד בתלמוד תורה 'עץ חיים' הנני'

נתבונן בדרכיו, נלמד ממעשיו וננחל חיי העולם הזה והבא גם יחד! (הרב אליהו שור)

 

[אחד יחיד]

מצב כספי דחוק, היה אצל רבי אריה לוין זצ"ל מירושלים דבר שבשגרה, לא פעם ולא פעמים לא היה ברשותו ממון כדי מחייתו, למרות זאת נמנע באפן עקבי מללוות כספים, שהרי ידוע הפסוק (משלי כב, ז) 'ועבד לוה לאיש מלוה', ובכלל, לא רצה להזדקק לחסדי בני אדם.

יום אחד כשהגיעו מים עד נפש, והיה עליו להחזיר סכום כסף בדחיפות, נאלץ לחרוג ממנהגו ולפנות לחנווני בשוק מחנה יהודה בבקשת הלוואה, ביודעו כי בערב עתיד הוא לקבל את משכרתו. התחייב לחנווני שעוד באותו יום יחזיר את חובו, והלה נענע לבקשתו בשמחה ובנפש חפצה.

אותו היום יום מושלג היה, ככל שנקפו השעות השלג נערם במהירות. לעת ערב כשהגיעה המשכורת המיוחלת לרבי אריה, נערם שלג כבד ברחובות ירושלים, רבי אריה התלבט, חפץ היה להשיב את ההלוואה, אך מאחר והמרחק לביתו של אותו חנווני היה רב והדרך היתה חלקלקה מחמת השלג והדרך היתה בחזקת סכנה, האם עליו לעמוד בדבורו ולעשות את המאמץ הגדול, או שמא ישיב את הכסף למחרת.

לבסוף החליט שעליו לעמוד בדיבורו, על אף מזג האויר הקשה. כיתת רבי אריה את רגליו עד לשכונה המרוחקת, בה התגורר החנווני, שעה ארוכה נאבק בעקשנות ברוחות המצליפות, ובשלג הכבד שהצר את צעדיו. בהגיעו אל הבית, שמע מבעד לדלת את בני ביתו של החנווני מתלוננים ואומרים, כיצד העזת להלוות סכום כה גבוה, מי ערב לנו כי אכן יחזירנו, ואם לא ישיב, מה נעשה? קולו של החנווני נשמע מתגונן, סומך אני על רבי אריה, אם אמר שיחזיר את הכסף היום, אין ספק שיעמוד בדבורו, עוד היום הוא ישיב את ההלוואה.

בעוד הקולות הרמים נשמעים למרחק, נקש רבי אריה בדלת. פתח לו בעל הבית, ובראותו אותו אמר זועף, רבי אריה, במזג אויר קודר כזה, היה עליך בשביל הלוואה לכתת את רגליך? וכי לא יכולנו להמתין עם הכסף עד למחר…

(צדיק יסוד עולם)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ"ל בנו של הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, נולד בירושלים בה' באלול תרפ"ו, יום לאחר פטירת מרן האור שמח הגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל. אביו, שהיה חתנו וגדול תלמידיו של בעל ה'לשם', חשב לתת לו שם על שמו של המקובל בעל ה'לשם' ועל שמו של ה'אור שמח', ולקוראו 'שלמה שמחה', בהקדמת שמו של בעל ה'לשם' רבי שלמה אליאשוב זצ"ל.

באמירת הברכות בעת ברית המילה כובד הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, וכשאמר: "ויקרא שמו בישראל", לחש הראי"ה זצ"ל לרבי אריה 'שמחה שלמה', בהקדמת השם 'שמחה' ל'שלמה'. והסביר לו זאת ע"פ מה שנאמר (רות ד,יא) בנישואי רות לבועז, שאמרו כל העם "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל", ואע"פ שלאה היא הגדולה וממנה הכהונה הלויה והמלכות, אבל לפי שרחל היא במידת אתכסיא ולעומתה רחל היא במידת אתגליא לכן מקדימים את רחל.

וא"כ גם כאן שהנך בא לקרוא לבנך הנולד שם על שמם של שני גדולי עולם, שהאחד מעולם הנסתר, ואחד מעולם הנגלה, תקדים ותקרא קודם על שמו של הגדול מעולם הנגלה. (שמעתי מידידי הרב יחיאל שטרנברג שליט"א ששמע זאת מהגרש"ש זצ"ל).

(קב ונקי)