מי שמחליט על אופי הנגינה בחתונות וזהות המנגנים, אלו הנערים הצעירים עצמם.
כיום בניגוד לעבר, נשתרש שהחתן הוא שמחליט לבדו איזה תזמורת, כפי מה שהולך אצל חביריו, ולהורים אין כל זכות דיבור, הם רק הארנק שמשלם בסוף את סכומי העתק. (בזמני לא עלה על הדעת שאדרוש מהורי והורי אשתי תזמורת שהיא מעבר ליכולת הכלכלית שלהם)
זו גם הסיבה שלמרות התחרות העצומה בתחום, ושבקל אפשר למצוא בעלי מנגנים במחירים נמוכים, גם המשפחות העניות ביותר מזמינות את הזמרים היקרים ביותר. כי אף שווער לא רוצה לריב עם החתן החדש שלו שניה אחרי האירוסין בשביל כמה אלפי שקלים.
וכמובן מיהו זמר יקר היום? קול ערב אינו יתרון כלל. מה שחשוב זה ההתנהגות שלו: ככל שהוא יותר יודע להיות פרובוקטיבי ולעשות תנועות מוזרות עד מגונות, רמיזות גסות, שירים לועזיים ו"טרקים" וצרחות משונות.
בחתונות האלה - הבחורים אינם רוקדים. אין מעגלים. אין שמחה. רק כל אחד עומד ומתנענע לעצמו בתנועות החייתיות.
גם מבחינת מוזיקלית, בעצם אין מוזיקה. אין הרמוניה יפה, אין אקורדים, אין נעימות וערבות. הנגנים הצעירים אינם צריכים להיות יודעי נגן, רק לדעת להפעיל את ה'טרקים' (המוכנים מראש) הנ"ל.
הישיבות ברובן מאפשרות את זה, ובעצם אין לזמרים כל גבול.