ישיבתו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בברנוביץ', היתה שרויה במצוקה כספית קשה. ארבע מאות תלמידים, גדולים בתורה וביראה, ישבו ולמדו תורה בשקידה, אבל לא היה להם לחם די שבעם. מפעם לפעם היה רבי אלחנן נוסע לאסוף כסף לאחזקת הישיבה.
המצב הכספי של הישיבה הלך והורע. לא רק שהיה קשה להשיג לחם כדי שבעם של התלמידים, קשה היה בכלל להשיג לחם. רבי אלחנן נסע לרוסיה וגם לפולין, אבל התוצאה היתה כשלון מוחלט. הוא לא הצליח להשיג כסף שיאפשר להמשיך להחזיק את הישיבה.
הדאגה היתה גדולה. מה יהיה?? האם תיסגר, חלילה וחס, הישיבה הקדושה??
בלית ברירה החליט רבי אלחנן וסרמן לנסוע לארצות הברית. נסיעה לארצות הברית פירושה היה – באותה עת – שהות של שנה לפחות בנכר. היה עליו לעזוב את התלמידים ואת הישיבה למשך שנה שלמה.
יצא רבי אלחנן לשליחות הארוכה והמפרכת, לארצות הברית. נדד מעיר לעיר, ממדינה למדינה, וכמעט שלא העלה דבר בחכתו. כלום גם המסע הזה יסתיים בכשלון? ומה יהא על הישיבה, על הבחורים ועל לימוד התורה??
היה שם אדם בשם ר' יוסף אליהו אנטל. אותו אדם אמר לרבי אלחנן וסרמן: "יש במנהטן יהודי אחד, שפעם קראו לו פינחס וסרמן, והיום קוראים לו פיליפ קודסטין. הוא אדם עשיר מאד, בעל מפעל גדול של מעילים, ואם הוא רק ירצה לעזור…".
"פינחס וסרמן? אני מכיר אותו. כשהיינו ילדים למדנו יחד בחיידר. בבקשה, קח אותי אליו!".
ר' יוסף אליהו היה די מסוייג. "ישנן שתי בעיות: ראשית, הוא התרחק מאד מתורה וממצוות. ושנית, הוא קמצן נוראי. להוציא ממנו דולר אחד זו משימה בלתי אפשרית".
אמר רבי אלחנן וסרמן: "אעשה את ההשתדלות הנחוצה ואנסה".
רבי אלחנן ניסה לפגוש את פינחס-פיליפ, אבל המזכיר הודיע שהנ"ל עסוק. שוב ניסה רבי אלחנן, ושוב הודיע צוות עוזריו של מיסטר פיליפ גודסטין, שהוא עסוק.
בפעם השלישית הצליח רבי אלחנן וסרמן להעביר הודעה לפנחס-פיליפ, שהוא מחפש אותו.
האיש שמח מאד לשמוע שרבי אלחנן, חברו מילדות, נמצא באזור, וביקש שיבוא לפגוש אותו בהקדם האפשרי.
רבי אלחנן הגיע לביתו המפואר של פינחס – פיליפ, והתקבל בהתרגשות גדולה.
"ספר לי בבקשה, מה קורה אתך? מה עבר עליך בשנים הארוכות האלו, שלא נפגשנו?"
רבי אלחנן סיפר: "למדתי אצל ה'חפץ חיים' הקדוש, ואחר כך בכולל בקובנה. היום ב"ה יש לי ישיבה עם ארבע מאות תלמידים, שלומדים תורה לשמה. ומה אתך?"
"הגעתי לארצות הברית בגיל שבע עשרה", סיפר פינחס-פיליפ, "מצאתי מכונת תפירה ישנה, תיקנתי אותה והתחלתי לעבוד איתה. היום יש לי מפעל לייצור מעילים, שמעסיק שלוש מאות עובדים. אני נחשב היצרן הגדול ביותר של מעילים במנהטן".
לאחר זמן מה שאל פינחס-פיליפ את רבי אלחנן: "לשם מה באת?"
"רציתי לומר לך שלום".
אמר לו פיליפ: "נו, רבי אלחנן… אתה היית העילוי של החיידר, מאחורי כל מעשה שלך עומדת מחשבה עמוקה. אתה כמובן לא באת מרוסיה לומר לי שלום, למה כן באת?"
"רציתי לומר לך שלום", שב ואמר רבי אלחנן.
השיחה הסתיימה, מבלי שסיפר רבי אלחנן על סיבת בואו. רבי אלחנן חזר לאכסניתו. לא חלף זמן רב, ופיליפ יצר איתו קשר, וביקש ממנו לשוב ולבקר אצלו בהקדם האפשרי.
"תגיד לי, בבקשה, את האמת – למה באת? אני בטוח שמשהו חשוב וגדול עומד מאחורי הנסיעה שלך לארצות הברית. אין לי מנוחה כל זמן שאני לא יודע. תגיד לי, בבקשה, למה".
אמר לו ר' אלחנן וסרמן: "אתה רוצה לדעת למה באתי? הנה, תראה את המעיל שלי – יש פה רק שני כפתורים, אחד מהם רפוי, ועוד כפתור אחד חסר לגמרי. יש לך מפעל שלם של מעילים, אני מבקש שתתפור לי את הכפתורים".
פיליפ מחייך. "א-יי, ר' אלחנן, מה כוונתך? יש לך איזו מטרה גדולה וסמויה. נראה לך שאין לי שכל בקודקודי? הייתי מגיע לכל העושר הזה בלי שכר?… ר' אלחנן, אנא ספר לי את האמת – מדוע באת לכאן?"
שאל אותו ר' אלחנן: "מדוע נראה לך פשוט וברור שלא באתי בשביל הכפתורים?"
אמר לו: "הכפתורים האלה עולים כמה קופיקות, כולם ביחד. כרטיס הנסיעה באניה להפלגה ארוכה של שלושה שבועות מרוסיה לארצות הברית, עולה כמה מאות רובל. אתה לא תשלם כמה מאות רובל בשביל לתפור כפתורים, נכון? ולא תצא לנסיעה כל כך ארוכה ומפרכת, מבלי שתהיה לכך סיבה חשובה".
אמר לו ר' אלחנן: "ישמעו אזניך, פנחס, מה שפיך מדבר. הגמרא במסכת חגיגה אומרת, שכל רקיע מהלך חמש מאות שנה, ובין רקיע לרקיע מהלך עוד חמש מאות שנה. הנשמה שלך היתה חצובה מתחת כסא הכבוד, והקב"ה שלח אותה לדרך הארוכה הזאת של חמש מאות שנה כפול ארבע עשרה פעמים… בשביל מה שלח הקב"ה את הנשמה שלך לעולם הזה, לעבור את כל הדרך הזאת? בשביל לתפור כפתורים?! בשביל זה באת לעולם, פנחס, לתפור כפתורים?! כלום ניתן לחשוב כך?! תורה אתה לא לומד, צדקה אתה לא נותן, מה יהיה אתך??"
פנחס התחיל לבכות. בפעם הראשונה מזה שנים רבות נזכר בבוראו. "בבקשה ממך, רבי אלחנן, תתחיל ללמוד איתי דף גמרא. כעת".
ר' אלחנן פותח גמרא, ולומד איתו סוגיה במתיקות גדולה. פתאום שבו אל פנחס רגשות קדומים, פתאום הוא מתעורר לתשובה.
"אני חייב להתחיל ללמוד", הוא אומר לרבי אלחנן. ורבי אלחנן, ללא עיכובים, סידר לו חברותא ומקום ללמוד.
"עכשיו הרב יגיד לי באמת למה בא לכאן".
אמר לו רבי אלחנן: "באתי כי לישיבת ברנוביץ' אין כסף".
אמר לו פינחס: "בעז"ה, שנתיים שלמות – כל הישיבה על חשבוני!" (מתוך 'דורש טוב')
