תמוז יא' תמוז רבי אלחנן ווסרמן הי"ד (1 צופה)

[אחד יחיד]

שמעתי מעשה על רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שישב ולמד עם שנים מתלמידיו. לפתע נכנסה לחדר אישה מוגבלת ובקשה ממנו שיתפלל על בנה החולה. ר' אלחנן ענה לו כמנהגו, וכפי שנהג תמיד לענות לכל מי שבא להתברך מפיו: "אני לא 'צדיק'. תלכי ל'צדיקים' שיתפללו עליו. תפילות של'צדיק' הן שיושיעו את בנך"!

כששמעה האישה את דבריו החלה לצעוק: "רבה! איך לא תתן לי ברכה? אנשים הולכים לקברי אבותיהם לבקש ברכה. הם בוכים על קבר אביהם, קבר אמם, ומתפללים לישועה, אבל אני – אבא שלי חי, גם אמא שלי חיה, ואין לי לאן ללכת להתפלל"…

התלמידים, שישבו במחיצתו של ר' אלחנן, שמעו את דברי האישה וחייכו… ר' אלחנן חשש שהאישה תראה את החיוך הזעיר שעמד בזוית פיהם, הוא מהר להיעמד מכסאו ולהסתיר אותם מעיניה, ומיד החל לברך אותה בכל הברכות שבתורה…

האישה שמחה מאוד והלכה מביתו בשמחה. משנותרו לבדם אמר ר' אלחנן לתלמידיו: "המוח שלי לא מצליח להבין: איך אפשר לחייך כששומעים שליהודי יש צרות?". אמרו לו תלמידיו: "רבה! לא צחקנו, חלילה, מהצרות שלה. צחקנו מהטפשות שלה"…

"ובכל זאת", הוסיף ר' אלחנן ואמר, "אינני מסוגל להבין כיצד אפשר לחיך כאשר מישהו נתון בצרה, איך ניתן לחייך בשעה ששומעים אמא מספרת על בנה החולה, הזקוק לישועה!"

(יחי ראובן)

 

[אחד יחיד]

רבי אלחנן וסרמן הי"ד היה אומר, יליד משבט אפריקאי, התגורר כל ימיו בכפר עלוב שכל יושביו פראים, בורים ועמי הארצות, חיים כמו לפני אלפי שנים.

כאשר יבוא אותו אדם לעולם העליון לאחר מאה ועשרים שנה וישאלוהו האם האמין בקב"ה, יאמר, "מה זה הקב"ה? על מה אתם מדברים?…"

אומר ר' אלחנן, בורותו לא תפטור אותו מן הדין. כל אדם, יהיה מי שיהיה, צריך לשאול את עצמו "מי ברא אלה". כל אחד יתבע על חוסר אמונה בבורא יתברך.

 

[אחד יחיד]

מספר הגאון רבי צבי שרגא גרוסברד זצ"ל: "זכורני מעשה שאירע בראש השנה שנת ת"ש, ערב החורבן של יהדות ליטא, כשבאתי לעשות את הימים הנוראים במחיצת בעלי המוסר בת"ת המפורסם בעיירה קלם. בית המדרש לא היה גדול. הצטופפנו בפנים כמאה וחמישים מתפללים בדוחק רב. בגלל מיעוט השטח, ניצלו שם כל טפח, ארון הקדש היה גבוה, עד למחציתו היה ארון ספרים ובחצי העליון עמדו ספרי התורה. כדי להוציא ספר תורה, נאלצו לעלות על גבי מדרגות שנעשו מעץ, אמנם מחוסר מקום, הונחו המדרגות בחוץ ולפני קריאת התורה היה השמש מביא את המדרגות למזרח והיה הציבור מחכה למדרגות מחצית הדקה. באותו ראש השנה נמצא איתנו הגה"ק רבי אלחנן ווסרמן הי"ד ראש ישיבת אהל תורה דברנוביץ, מגדולי הדור.

כשנתבקש אז להשמיע דברי כיבושין לרגלי יום הדין, מצא לנכון להעיר בענין המדרגות הללו כדברים האלה:

בירושלמי מסופר על התנא רבי ירמיה שציווה לפני פטירתו לתת מנעליו ברגליו ומקלו בידו כשיקברוהו. לשם מה? בכדי שכאשר יבוא משיח, וישמע הכרוז לצאת מהקבר, יוכל כשיישען על מקלו להזדרז בקומו, ויקדים להקביל פני מלך המשיח. וכי כמה זמן ירוויח בזה? לכל היותר דקה אחת. אעפ"כ דאג התנא הקדוש לעשות תחבולה בכדי לא להחמיץ אף רגע שיכולים להספיק לקראת משיח. מכאן התבוננות, הוסיף רבי אלחנן, האם זה ראוי ונכון להשהות ציבור שלם כדי מחצית הדקה דרך קבע בשביל המדרגות?

דבריו אלו אז עשו עלי רושם חזק מאד. עמדנו בשעה טראגית, מלחמת העולם כבר התחילה, ודווקא לעת כזאת מוצא לנכון הגר"א ווסרמן הי"ד לדבר ביום הדין על יקרת הזמן, ולעורר תשומת לב מה מאד קובע בציבור רגע כמימרא, בחינת 'ולרגעים תבחננו' ".

(דברים ערבים – אוצרות של חינוך ח"ב עמ' סו)

 

[אחד יחיד]

כאשר הגיע רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד לארצות הברית כדי לאסוף כסף לישיבתו בברנוביץ', היה בידו פתק עם שם של נדיב אחד אליו רצה להגיע. הוא שאל את מארחו כיצד הדרך למקום מגוריו של הנדיב, והלה אמר לו כי מדובר בדרך ארוכה, ואם רק ימתין קמעה עד שיגמור לאכול פת שחרית, יקח אותו לשם.

רבי אלחנן סירב לכך, ואמר לאותו מארח כי ברצונו ללכת לשם רגלי, אך הלה סרב בכל תוקף ואמר לר' אלחנן כי הדרך ארוכה מאוד, ובשמחה יסיעו לשם ברכבו מיד לאחר שיגמור לאכול. הוויכוח נמשך ביניהם, כאשר ר' אלחנן מתעקש ללכת רגלי והלה מפציר בו להמתין עד שיקח אותו ברכבו. לבסוף 'נכנע' ר' אלחנן והסכים להמתין עד שהלה יקח אותו.

הדרך אכן היתה ארוכה, והנהג מראה כל העת לרבי אלחנן כמה ארוכה הדרך ומביע את שמחתו על שזכה להסיעו ברכבו. לבסוף הגיעו למחוז חפצם, לפתח הרחוב בו התגורר אותו גביר, אלא שהרחוב היה חד-סטרי ולא ניתן היה להיכנס מאותו כיוון. הנהג הצביע לעבר ביתו של הגביר ששכן באותו רחוב, ואמר לר' אלחנן שהוא יכול לרדת מהרכב ובמרחק הליכה קצר יגיע לבית הגביר. אבל ר' אלחנן נותר לשבת ברכב.

בתחילה חשב הנהג כי ר' אלחנן מן הסתם שקוע בלימוד ואינו שם לב לדבריו, ושוב פנה אליו שירד, אבל ר' אלחנן אומר לו לתדהמתו: "הרי עדיין לא הגענו, יש עוד כמה בתים עד לבית הגביר". אמר המארח: "אכן, צריך מעט ללכת, אבל בסך הכל מדובר בהליכה קצרה ביותר, ואין אפשרות להכנס לרחוב להגיע עד הבית".

שאל אותו ר' אלחנן: "האם אין כניסה לרחוב מצד אחר?" והלה השיב: "יש כניסה מהכיוון השני וזה קצת סיבוב כדי להגיע לשם". "אם כן" – אמר לו ר' אלחנן – "תעשה סיבוב ותביא אותי בבקשה עד הבית!"

היהודי נרעש לגמרי. אינו מבין כלל. הרי ר' אלחנן התעקש לעשות את הדרך הארוכה רגלי, ועכשיו הוא מסרב ללכת אפילו מרחק קצר כל כך. אבל הוא אינו שואל שאלות, עושה את הסיבוב, ומגיע עד הפתח של הבית. ורגע לפני שר' אלחנן יורד, הוא לא יכול להתאפק ושואל אותו: "כבוד הרב, אני שמח על הזכות שנפלה בחלקי להסיע את הרב למחוז חפצו, אבל תורה היא וללמוד אני צריך. בתחילה רצה הרב ללכת מרחק כה גדול, וסרב שאני אסיע אותו. הייתי צריך להתחנן לפני הרב שיסכים לכך שאביא אותו למחוז חפצו. והנה, כאשר כמעט הגענו, ונותר מרחק כה קצר, סרב הרב לרדת ואמר לי לעשות סיבוב שלם ולהביא אותו עד פתח הבית, מה פשר הדבר?"

אמר לו רבי אלחנן: "אכן, צודק אתה בדבריך. באמת לא רציתי לנסוע. איך דרכי ליהנות מאחרים. אבל אתה התעקשת וזכית במצווה זו להסיע אותי אל מחוז חפצי. אולם, אם כבר מקיימים מצווה, צריך לעשות אותה בשלימות. מצווה שלא מקיימים אותה בשלימות, חסר בכל המצווה. אם כבר הסעת אותי את כברת הדרך הארוכה הזאת וזכית במצווה, מן הראוי שתזכה לעשותה בשלימות, ולהביא אותי עד מחוז חפצי ממש. כי מצווה בשלימות היא מצווה שונה לחלוטין!"

(יחי ראובן, הובא ב'אגעדאנק' חוקת תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

בהספד שנשא הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצוק"ל הי"ד, על רבו בעל החפץ חיים עם פטירתו בשנת תרצ"ג, אמר בין השאר:

"תארו לעצמכם! שערו בנפשכם! אילו היה אדם מנסה להספיד את משה רבינו ע"ה, היכן היה מתחיל ובמה היה מסיים? הרי אין קץ וסוף לשבחים שיכול היה לומר עליו ואודותיו!!

ובכל זאת תורתינו הקדושה, בבואה לתאר את הרועה הנאמן שנסתלק לחיי עולם במה הספידתו?! בשתי מילים בלבד: "וימת שם משה עבד ה'" (דברים ל"ד ה') כל מציאותו ושבחו של משה רבינו טמונים בשתי תיבות אלו!"

"מאי משמע "עבד ה"?" המשיך רבי אלחנן בהספדו, "חכמינו ז"ל במדרש תנחומא (פרשת לך לך פ"ח) מספרים: מעשה בסוחר עשיר ולו בן יחיד שיצא לארץ רחוקה. לקח עמו העשיר רכוש רב ואת עבדו הנאמן. במהלך הנסיעה הרגיש ברע וחשש כי קרב קיצו. החל העשיר דואג, כיצד יוריש את רכושו לבנו יחידו, והרי עבדו עלול ליטול את הכל לעצמו. הרהר וחשב עד שהגיע לידי מסקנה, קרא לעבדו וכה אמר: "עבד נאמן היית לי, לכן החלטתי להוריש לך בצוואתי את כל רכושי, אולם הרשות נתונה לבני לבחור דבר אחד מכל עזבוני ולאחר שנטל – הנותר נתון לך".

שמח העבד שמחה עצומה על הדבר, ולאחר פטירת אדונו התייצב עם שטר הצוואה לפני בן אדונו, והציע לו כלשון הצוואה לבחור דבר אחד מכל הרכוש שהותיר אביו. נדהם הבן והיה המום מנוסח הצוואה, מדוע עשה לו כן אביו? מדוע נישל אותו מכל נכסיו?

מתוך יגונו, הלך להתייעץ עם חכם אחד, הלה עיין בצוואה ומיד הרגיעו: "דע לך! כי בחכמה נפלאה פעל אביך, הנה ידוע ידע אביך שבאם יוריש לך את נכסיו – יטול העבד את הכל לעצמו, מה עשה? כתב את נכסיו לעבדו, כדי שישמור עליהם כבבת עינו בשמירה מעולה, והותיר לך לברור חפץ אחד, בבואך לבית דין תאמר: 'איני חפץ מכל נכסי אבי כי אם בעבד זה', ואז כל הנכסים קנויים לך, שהרי כך אמרו חז"ל 'כל מה שקנה עבד קנה רבו'."

סיים רבי אלחנן את הספדו: "עבד ה', עבד אמיתי, כולל בתוכו הכל! הוא קנוי לאדונו ועושה רצונו והוא שייך לו. זו היתה מציאותו של רבינו החפץ חיים זצ"ל, בכל לבבו, נפשו ומאודו עבד את בוראו וכל מעשהו עלי אדמות – לקדש שם שמים".

 

[מה ידידות]

לאנ ידוע לי, בנו היחיד שנותר אחר השואה היה רבי אלעזר שמחה אשר לא היו לו ילדים.

לחץ כדי לכווץ...

אני מבקש לתקן את דברי אכן כפי שהעירו היה לו בן נוסף בשם דוד אחרי בירור התברר לי כי היה מודרני וכמדומני משהו באקדמיה, בניו לא היו שומרי תו"מ רבי אלעזר שמחה המשיך לשמור עמהם על קשר והיה מבקרם תדיר, ולשמחתי שמעתי שנכדיו חזרו בתשובה כך שב"ה יש לרבי אלחנן צאצאים שומרי תורה ומצוות הלומדים בישיבות הקדושות.

 

[יאשע בער]

בלת"ק,
שמעתי שמימיו לא חייך. האם יש למאן דהו ידע בענין?

 

[מה ידידות]

בלת"ק,
שמעתי שמימיו לא חייך. האם יש למאן דהו ידע בענין?

לחץ כדי לכווץ...

המילים 'מימיו לא חייך לא מדויקים' עיין בציטוטים המובאים שמיעט בזה מחמת יראת השמים שלו.

 

[שירת העשבים]

ישיבתו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בברנוביץ', היתה שרויה במצוקה כספית קשה. ארבע מאות תלמידים, גדולים בתורה וביראה, ישבו ולמדו תורה בשקידה, אבל לא היה להם לחם די שבעם. מפעם לפעם היה רבי אלחנן נוסע לאסוף כסף לאחזקת הישיבה.

המצב הכספי של הישיבה הלך והורע. לא רק שהיה קשה להשיג לחם כדי שבעם של התלמידים, קשה היה בכלל להשיג לחם. רבי אלחנן נסע לרוסיה וגם לפולין, אבל התוצאה היתה כשלון מוחלט. הוא לא הצליח להשיג כסף שיאפשר להמשיך להחזיק את הישיבה.

הדאגה היתה גדולה. מה יהיה?? האם תיסגר, חלילה וחס, הישיבה הקדושה??

בלית ברירה החליט רבי אלחנן וסרמן לנסוע לארצות הברית. נסיעה לארצות הברית פירושה היה – באותה עת – שהות של שנה לפחות בנכר. היה עליו לעזוב את התלמידים ואת הישיבה למשך שנה שלמה.

יצא רבי אלחנן לשליחות הארוכה והמפרכת, לארצות הברית. נדד מעיר לעיר, ממדינה למדינה, וכמעט שלא העלה דבר בחכתו. כלום גם המסע הזה יסתיים בכשלון? ומה יהא על הישיבה, על הבחורים ועל לימוד התורה??

היה שם אדם בשם ר' יוסף אליהו אנטל. אותו אדם אמר לרבי אלחנן וסרמן: "יש במנהטן יהודי אחד, שפעם קראו לו פינחס וסרמן, והיום קוראים לו פיליפ קודסטין. הוא אדם עשיר מאד, בעל מפעל גדול של מעילים, ואם הוא רק ירצה לעזור…".

"פינחס וסרמן? אני מכיר אותו. כשהיינו ילדים למדנו יחד בחיידר. בבקשה, קח אותי אליו!".

ר' יוסף אליהו היה די מסוייג. "ישנן שתי בעיות: ראשית, הוא התרחק מאד מתורה וממצוות. ושנית, הוא קמצן נוראי. להוציא ממנו דולר אחד זו משימה בלתי אפשרית".

אמר רבי אלחנן וסרמן: "אעשה את ההשתדלות הנחוצה ואנסה".

רבי אלחנן ניסה לפגוש את פינחס-פיליפ, אבל המזכיר הודיע שהנ"ל עסוק. שוב ניסה רבי אלחנן, ושוב הודיע צוות עוזריו של מיסטר פיליפ גודסטין, שהוא עסוק.

בפעם השלישית הצליח רבי אלחנן וסרמן להעביר הודעה לפנחס-פיליפ, שהוא מחפש אותו.

האיש שמח מאד לשמוע שרבי אלחנן, חברו מילדות, נמצא באזור, וביקש שיבוא לפגוש אותו בהקדם האפשרי.

רבי אלחנן הגיע לביתו המפואר של פינחס – פיליפ, והתקבל בהתרגשות גדולה.

"ספר לי בבקשה, מה קורה אתך? מה עבר עליך בשנים הארוכות האלו, שלא נפגשנו?"

רבי אלחנן סיפר: "למדתי אצל ה'חפץ חיים' הקדוש, ואחר כך בכולל בקובנה. היום ב"ה יש לי ישיבה עם ארבע מאות תלמידים, שלומדים תורה לשמה. ומה אתך?"

"הגעתי לארצות הברית בגיל שבע עשרה", סיפר פינחס-פיליפ, "מצאתי מכונת תפירה ישנה, תיקנתי אותה והתחלתי לעבוד איתה. היום יש לי מפעל לייצור מעילים, שמעסיק שלוש מאות עובדים. אני נחשב היצרן הגדול ביותר של מעילים במנהטן".

לאחר זמן מה שאל פינחס-פיליפ את רבי אלחנן: "לשם מה באת?"

"רציתי לומר לך שלום".

אמר לו פיליפ: "נו, רבי אלחנן… אתה היית העילוי של החיידר, מאחורי כל מעשה שלך עומדת מחשבה עמוקה. אתה כמובן לא באת מרוסיה לומר לי שלום, למה כן באת?"

"רציתי לומר לך שלום", שב ואמר רבי אלחנן.

השיחה הסתיימה, מבלי שסיפר רבי אלחנן על סיבת בואו. רבי אלחנן חזר לאכסניתו. לא חלף זמן רב, ופיליפ יצר איתו קשר, וביקש ממנו לשוב ולבקר אצלו בהקדם האפשרי.

"תגיד לי, בבקשה, את האמת – למה באת? אני בטוח שמשהו חשוב וגדול עומד מאחורי הנסיעה שלך לארצות הברית. אין לי מנוחה כל זמן שאני לא יודע. תגיד לי, בבקשה, למה".

אמר לו ר' אלחנן וסרמן: "אתה רוצה לדעת למה באתי? הנה, תראה את המעיל שלי – יש פה רק שני כפתורים, אחד מהם רפוי, ועוד כפתור אחד חסר לגמרי. יש לך מפעל שלם של מעילים, אני מבקש שתתפור לי את הכפתורים".

פיליפ מחייך. "א-יי, ר' אלחנן, מה כוונתך? יש לך איזו מטרה גדולה וסמויה. נראה לך שאין לי שכל בקודקודי? הייתי מגיע לכל העושר הזה בלי שכר?… ר' אלחנן, אנא ספר לי את האמת – מדוע באת לכאן?"

שאל אותו ר' אלחנן: "מדוע נראה לך פשוט וברור שלא באתי בשביל הכפתורים?"

אמר לו: "הכפתורים האלה עולים כמה קופיקות, כולם ביחד. כרטיס הנסיעה באניה להפלגה ארוכה של שלושה שבועות מרוסיה לארצות הברית, עולה כמה מאות רובל. אתה לא תשלם כמה מאות רובל בשביל לתפור כפתורים, נכון? ולא תצא לנסיעה כל כך ארוכה ומפרכת, מבלי שתהיה לכך סיבה חשובה".

אמר לו ר' אלחנן: "ישמעו אזניך, פנחס, מה שפיך מדבר. הגמרא במסכת חגיגה אומרת, שכל רקיע מהלך חמש מאות שנה, ובין רקיע לרקיע מהלך עוד חמש מאות שנה. הנשמה שלך היתה חצובה מתחת כסא הכבוד, והקב"ה שלח אותה לדרך הארוכה הזאת של חמש מאות שנה כפול ארבע עשרה פעמים… בשביל מה שלח הקב"ה את הנשמה שלך לעולם הזה, לעבור את כל הדרך הזאת? בשביל לתפור כפתורים?! בשביל זה באת לעולם, פנחס, לתפור כפתורים?! כלום ניתן לחשוב כך?! תורה אתה לא לומד, צדקה אתה לא נותן, מה יהיה אתך??"

פנחס התחיל לבכות. בפעם הראשונה מזה שנים רבות נזכר בבוראו. "בבקשה ממך, רבי אלחנן, תתחיל ללמוד איתי דף גמרא. כעת".

ר' אלחנן פותח גמרא, ולומד איתו סוגיה במתיקות גדולה. פתאום שבו אל פנחס רגשות קדומים, פתאום הוא מתעורר לתשובה.

"אני חייב להתחיל ללמוד", הוא אומר לרבי אלחנן. ורבי אלחנן, ללא עיכובים, סידר לו חברותא ומקום ללמוד.

"עכשיו הרב יגיד לי באמת למה בא לכאן".

אמר לו רבי אלחנן: "באתי כי לישיבת ברנוביץ' אין כסף".

אמר לו פינחס: "בעז"ה, שנתיים שלמות – כל הישיבה על חשבוני!" (מתוך 'דורש טוב')

לחץ כדי לכווץ...

האם המעשה הכן קרה? מה מקורו?

 

[האוצר הגנוז]

האם המעשה הכן קרה? מה מקורו?

לחץ כדי לכווץ...

ברוך בואו.
אכן ולא הכן.
מתקנון הפורום: הקפד על ניסוח תקני, לשון ברורה, איות נכון ופיסוק מסודר.

 

[שירת העשבים]

ברוך בואו.
אכן ולא הכן.
מתקנון הפורום: הקפד על ניסוח תקני, לשון ברורה, איות נכון ופיסוק מסודר.

לחץ כדי לכווץ...

אשתדל בעניין.
ייש"כ.

 

[מחכה]

מזכרונותיו של החסיד ר' נחום שמריהו ששונקין:
הרב רבי אלחנן היה בא מדי יום ביומו למועד התחלת הלימוד ומי שהיה מאחר שלוש פעמים, אחרי שהתרה בו, היה משלחו מן הישיבה...

בדרך כלל נהג הרב וסרמן את נשיאותו בישיבה ברמה וידע תוך כדי הגדת שיעורו, לזרוק מרה בהתלמידים, כדי שיקשיבו ויאזינו היטב את השיעור, דרכו הייתה להרצות את הגמרא לפני התלמידים בהסברה מפליאה. הוא עסק רק בפשוטה של הגמרא, עם פירוש רש"י, בהסבירו בטוב טעם את המילים, עד כי גם תינוק היה מבין. כה יפה ונעים היה הסברו עד שקושית התוספות על רש"י הייתה נפתרת מאליה.

דרכו הייתה להתבונן היטב בהאזנת התמידים לשיעור; מי שומע היטב, מי בקלות ומי אינו שומע כלל. כאשר גמר, היה פונה למיד לחזור על הענין בעל פה, כשהוא מצוה עליו לסגור את הגמרא. כיון שהלה לא שמע, מממילא לא ידע לחזור. הוא היה מניח את הלזה וציווה לחזור על הענין למי ששמע בקלות.

מאחר ששמע קצת, יודע היה לחוזר אבל היה מגמגם בחזרתו. הוא עזר לו ומעמדיו על העינן עד שגמר לחזור. אז פנה שוב לראשון, למי שלא ידע מקודם, ובאם הפעם שמע וידע היטב, מה טוב; ובמידה ולא, היה משיב על לבו כי הוא מהתלמידים שאינם רוצים לשמוע, מאלו שמסירים אזניהם לשמוע תורה. ואם בפעם השלישית לא ידע לחזור את הענין בעל פה, הוחזק הלה אצלו כתלמיד שאינו שומע את השיעור והיה משלחו מן הישבה. כך עקר מן השורש את אי ההקשבה לשיעור, מתחלה מפני היראה, ולאחר מכן היו מתרגלים כולם להאזין ולהקשיב את השיעור.

את דברי התוספות היה נותן לתלמידים לומר, ובמקום שהיה נצטרך להסבר או לביאור היה מעמיד את התלמיד מסביר ומבאר עד שהדברים היו מאירים וברורים מאד.

הוא אהב רק לבאר פשוטן של דברי הגמרא והתוספות, ולא אהב את הפלפול כאשר גמרו ללמוד ענין מסוים לפעמים שבעה דפים ויותר, היה מכריז כי משך שני ימים לא יאמרו שיעור ורק יחזרו היטב על הגמרא.

כאשר גמרו הזה, ביום השלישי, כבר היו רשומים אצלו "ועדים" תלמידים, בני רמה דומה בכשרונותיהם ובידיעותיהם. פעמים היה זה ועד של שלושה ופעמים של חמישה או יותר, הוא היה מכניס כל ועד בנפרד שואלם שאלות שונות, ואם היו בקיאים היטב בגמרא והתוספות שלמדו היו פותרים בקלות את שאלותיו. וכיון שראו התלמידים כי הכל תלוי בבקיאות היו מתחרים לחזור היטב על מה שלמדו. אף כי בסדר שכשזה הספקו ללמוד פחות ביחס לשאר הישיבות.

אך מספר הדפים שלמדו ידעו היטב, והיו שגורים על פיהם...

אצלי נתרבה החשק בהלימוד .. לערך שתי שעות לאחר חצות הלילה בקיץ - כי (שם) אז האיר כבר היום - הייתי מקיץ משנתי ורץ להישיבה לחוזר על לימודי .. כשנודע על כך לרבי אלחנן, הציע לי שלא להשכים קום כל כך כדי שלא יזיק להבנה.

 

[איש האשכולות]

יא' תמוז רבי אלחנן ווסרמן הי"ד

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד התלמידים]

היום, י"א בתמוז, חל יום השנה 84 להירצחו של קדוש ה' רבי אלחנן בונים וסרמן מברנוביץ' הי"ד.

כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי"א בתמוז תש"א לפורט התשיעי, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוננות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה

וכך אמר לתמידיו: "במרומים מחשיבים אותנו כצדיקים, כנראה, כי נבחרנו לכפר בגופותינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר… עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש ה'. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי".

בספרו 'עקבתא דמשיחא' מצטט רבי אלחנן את דברי הגמרא בסנהדרין: "שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: מה יעשה אדם ויינצל מחבלי משיח? אמר להם: יעסוק בתורה ובגמילות חסדים". רבי אלחנן מוסיף כי "יעסוק – כדרך שהאדם מתמסר לעסקיו בכל ליבו, כך גם יעסוק בתורה, ואז יינצל".

עוד מסופר כי כאשר אמר ה'חפץ חיים' את הדברים הללו הוא פרץ בבכי, ואמר לשואליו: "אנשים באים לשאול אותי כיצד להינצל מהצרות שלהם, האם אוכל לתת עצה טובה יותר מרבי אליעזר הגדול? ומה רוצים ממני, ישראל מאיר, שאתן להם עצה?!"

מספרים (בספר אור אלחנן סורוסקי ע"מ קפ"ג) שפעם נכנסו לישיבה כמה בריונים, (כי בעירו 'ברנוביץ' היו שם כמה חוגים ש'אינם חרדים' בלשון המעטה, והם לא יכלו לסבול שיש כזה 'מגדלור' בעיר, ותמיד היו עושים בעיות והפרעות), והתחילו לעשות פרעות, הופכים את ה'ספרים' ואת ה'סטנדרים' ואת ה'שולחנות', ו'צעקות' ומתקוטטים וכו'. ור' אלחנן וסרמן זצ"ל ישב בחדר שלו, והנה הוא שומע קולות של צעקות מהישיבה. התפלא, מיד נכנס לישיבה, והוא רואה שם את כל החבורה של ה'לצים' הללו מתקוטטים ומרביצים.

מיד אמר להם: 'החוצה'! והוא הטיל עליהם אימה, ומיד הוציא את כולם אחד אחד. והיה שם איזה 'בריון' אחד שהתעקש, ולא רצה לצאת, ניגש אליו ר' אלחנן תפס אותו והוציא אותו בכח, גרר אותו. אמר לו אותו אחד, 'הרב, בלי ידיים!', אמר לו ר' אלחנן: 'אתה בלי ידיים!', ואחרי שיצא הוא קיבל 'שיתוק' בשתי ידיו. כי פה קדוש פועל מציאות. אפילו שהוא לא התכוין לקלל אותו, כיון שיצא מפיו, שמעו את זה בשמים וקבעו שיהיה בלי ידיים כפשוטו.

ספריו: קובץ שיעורים ב"ח פירוש על הש"ס. קובץ מאמרים ואגרות מאמרים במחשבה והשקפה ופירושי אגדה. קובץ הערות פירוש ערוך בצורת שו"ת על מסכת יבמות. דברי סופרים. עקבתא דמשיחא.

 

[מה ידידות]

מכתב של רבי אלחנן בו מנסה לקבל ויזה לבנו רבי אלעזר שמחה על מנת שילמד בישיבת חברון בחברון

 

[אהבת תורה]

מזכרונותיו של החסיד ר' נחום שמריהו ששונקין:

לחץ כדי לכווץ...

דברים מיוחדים מאוד.
היכן הדברים מופיעים או מודפסים?

 

[מחכה]

'זכרונותי' הרב נחום שמריהו ששונקין