ראה בענין הריגת הטף של עיר הנדחת (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה (יג טז)

הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"ד ה"ו כתב, שהורגים גם את הטף של עיר הנדחת, וכן הוא דעת רבי אליעזר בתוספתא סנהדרין פי"ד ה"א. והרמ"ה באגרותיו הקשה, הרי קטן פטור מעונשים. ובתשובת רבינו אהרן בן משולם מלוניל השיב לו, שזה בתורת עונש לאב.

אמנם בתשובת רבינו שמשון משאנץ שם כתב, דמיירי דוקא בקטנים בני דעת ופקחים שעבדו עבודה זרה בעדים והתראה, והוי גזירת הכתוב דלענין עיר הנדחת חשיב כבן דעת, וכמו דאשכחן בנדה מו. לדעת רב הונא דקטן מופלא הסמוך לאיש שעבר על נדרו חייב מלקות, דהתורה החשיבתו לענין נדרים כגדול, וה"נ קטן בן דעת חשיב גדול ובר עונשים לענין דין עיר הנדחת. וכן הוא במרדכי סנהדרין תשט"ז בשם ר"י, דהתוספתא איירי בגדולים קצת ועבדו עבודה זרה, עי"ש.

ונתבאר דנחלקו רבינו אהרן והר"ש משאנץ האם החיוב מיתה של הטף הוא מדין עונש לאב, או עונש לקטן עצמו. ונפק"מ האם מיירי רק כאשר הקטן עצמו עבד עבודה זרה. עוד נפק"מ בקטן שהגדיל, דאם הריגתו היא מחמת עונש לאב, זה שייך רק בעודו קטן, אבל אם הגדיל קודם גמר דין אין שייך לומר שימות בעון האב, אחר שעכשיו בשעת העונש הוא גדול. עוד נפק"מ לענין ממונו של הקטן שיש לו במתנה ע"י דעת אחרת מקנה וכיוצא בזה, ואינו שייך להאב, שאם נוהג דין עיר הנדחת בקטן עצמו דהו"ל בר עונש לענין זה, א"כ כמו שמיתתו בסייף כך גם ממונו אבד, אבל אם הוי בתורת עונש להאב, העונש הוא מיתת הבן עצמו, אבל ממונו של הבן אינו בכלל. ועוד נפק"מ היכן קוברים אותו, דאם הוא חייב מיתת בי"ד בעצמותו א"כ נקבר בקברות המתוקנין להרוגי בית דין עי' סנהדרין מו. אבל אם הוא נהרג בתורת עונש לאב גרידא, יקבר בקברות אבותיו.

והנה לכאורה אם חיוב הקטן הוא משום שהוא עצמו עבד ע"ז, א"כ גם קטן בן של צדיקי עיר הנידחת, דהיינו שאביו לא היה מהמודחים שעבדו ע"ז, ג"כ יהיה נהרג, שהרי לגבי דין עיר הנדחת הוי כמו גדול. אמנם באמת מפורש ברמב"ם דלא כן, שכתב דרק הטף של אותם שהודחו נהרג, ודברי הר"ש משאנץ נאמרו בדעת הרמב"ם, ועוד דכן מפורש בלשון התוספתא לפי הנוסח שהביא הר"ש שם "קטני בני רשעי עיר הנידחת", הרי דרק בני הרשעים נהרגים. וצ"ל שגם לפי דברי הר"ש משאנץ דאיכא עונש עיר הנדחת על קטנים, היינו דוקא בטפילות לאביהם אבל לא בפני עצמם.

ומעתה יש לדון בהנפק"מ הנ"ל, די"ל דגם להרשב"א משאנץ, בקטן בשעת העבודה והגדיל קודם גמר דין לא יהיה חיוב מיתה, כיון דעתה אינו טפל לאביו, וכיון דצריך ג"כ דין בני רשעים, כשהגדיל אפשר דאינו נהרג, וצ"ע בזה.​

 

[גרינפלד]

ונתבאר דנחלקו רבינו אהרן והר"ש משאנץ האם החיוב מיתה של הטף הוא מדין עונש לאב, או עונש לקטן עצמו.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ודרך אחרת בזה נראה מדברי ר"ת במרדכי הנ"ל, שהוכיח ממה שקטני עיר הנדחת נהרגין, שקטן שנשתמד עם אמו אין מתאבלין עליו, והנה אם הטעם משום עונש להאב, אינו מובן מה שייך דבר זה לאבילות, וביאר בשו"ת מהר"י באסן זצ"ל סי' ע', דס"ל לר"ת שדין המיתה על קטני עיר הנדחת הוא כיון שאבותם יצאו מן הדת עם בני עירם, ודאי גם הם כשיגדילו ילכו בדרכם ויעבדו עבודה זרה, ונהרגים על שם סופן, ומזה למד ר"ת דאין להתאבל עליהם, דכיון שודאי כשיגדילו יעברו על כל התורה, מעתה חשיבי כמשומדים ואין להתאבל על מיתתם.​

וצ"ל שגם לפי דברי הר"ש משאנץ דאיכא עונש עיר הנדחת על קטנים, היינו דוקא בטפילות לאביהם אבל לא בפני עצמם.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ומצינו כהאי גוונא בדברי הר"ש משאנץ עצמו שם בדעת הרמב"ם, שכתב דגם נשים של העובדים נהרגות, והקשה הרמ"ה דממ"נ, אם הנשים עבדו א"כ הן עצמן מאנשי עיר הנדחת וגם אם בעליהם צדיקים יהרגו, ואם לא עבדו ע"ז למה יהרגו, ותירץ הר"ש דבאמת מיירי שעבדו, ואעפ"כ דוקא נשי העובדים יש בהם דין עיר הנדחת, אבל נשי הצדיקים שלא עבדו נידונות כיחידים בסקילה.

מבואר דנשים אינן בדין עיר הנדחת בפני עצמן, רק בתורת טפילות לאנשים [ולפי"ז נראה לכאורה דאינן משלימות למנין רוב העיר שעבדו ע"ז, דדנין תחילה רק על האנשים, ועי' צפנת פענח תנינא ע"ז פ"ד ה"י], והוא הדין קטנים, דרק בתורת טפילות לאביהם יש בהם דין עיר הנדחת, דאע"ג דהתורה החשיבתן כגדולים ובני דעת לענין עיר הנדחת, מ"מ לא עדיפי מנשים, ואין בהם דין עיה"נ אלא בטפילות לאביהם.

[ויש לעיין בטף של הנשים, כגון אשה של אחד מהעובדים בעיר הנדחת, שיש לה בן קטן מאיש אחר, דהוי טפל לטפל, האם ג"כ נהרג, ולכאורה מסתבר דלא שייך טפל לטפל, לשיטת הר"ש הנ"ל דאשה עצמה היא רק מדין טפל].​