עשי"ת, יום כיפורים תוהה על הראשונות נחשב כאינו מצווה ועושה?

[נדיב לב]

מפורסמת קושיית ר' אלחנן וסרמן בחידושי אגדות (סימן ג') לפי מש"כ במסילת ישרים פ"ד שלפי שורת הדין ממש, היה ראוי שלא יהיה תיקון לחטא כלל ואין החרטה עוקרת המעשה אלא לפנים משורת הדין. והעיר מדין תוהא על הראשונות המבואר בגמ' קידושין מ: שמאבד זכויותיו, וא"כ למה לא תועיל גם תשובה מצד הדין לעקור עונות ע"כ.

ור' אלחנן כתב ליישב שם על פי מש"כ בדרך ה' פרק רביעי, שבכל מצוה או עבירה ישנם ב' דברים א. תועלת ותיקון הנעשה מהמצווה ב. קיום ציווי השי"ת. ולפי זה מבאר "דהא דאמרינן בתוהא על הראשונות שאיבד מצוותיו היינו חלק השני מה שקיים ציויוי השי"ת אבל התיקון שנעשה מכל מצוה שקיים זה לא נאבד כלל ע"י חרטתו ונשאר כאינו מצווה ועושה. וכן הוא לענין עבירה שהחרטה מועלת לעקור מה שעבר על ציווי השי"ת אבל הקלקול וההפסד, שיצא מהמעשה עצמו זה אינו נעקר מצד הדין על ידי חרטה, ורק לפנים משורת הדין נמחק העון לגמרי ע"י תשובה" עיי"ש.

וצריך עיון מה שכתב שבתוהא על הראשונות נחשב כאינו מצווה ועושה. חדא מסברא, דיש חילוק בין אינו מצווה ועושה שמכל מקום עניינו לעשות רצון ה' ולכן גם כשלא נצטווה נחשב למצוה משא"כ בתוהא על הראשונות שבטל כלפיו צויי השם הרי זה כמו אדם שרצה לקחת תפוח ונטל בטעות אתרוג דלא נחשב לו למצווה.

יתירה מכך מדברי הרמב"ם הלכות תשובה פרק ג' הלכה ג' שכתב בתוהא על הראשונות "הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם", משמע דלא חשיב כלל מצווה גם לא כאינו מצווה ועושה, כי אם לא כן מדוע אין מזכירין לו זכות עכ"פ כאינו מצווה ועושה. ובכלל מלישנא דגמ' "אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", מבואר דלא נחשב כלל. ואמנם היה מקום לדחות דלא חשיב בעולם הבא אבל משלם על פניו להאבידו. אבל מלשון הרמב"ם שכתב ואין מזכירין לו שום זכות בעולם מבואר להדיא דליתא בשם מצווה כלל וצ"ע. אמנם יש מקום לתמוך דבריו מתוס' בסנהדרין ל"ז: ראה מש"נ כאן.

 

[יאשע בער]

אולי יש מקום לומר [מסתמא לא לזה נתכון הגרא"ו זללה"ה] ע"פ מש"כ המהר"ל בנתיב התשובה לבאר את הפסוק 'ארפא משובותם אוהבם נדבה', שבעושה תשובה יש בחינה של נדבה, משום שהוא כבר בפקיע את עצמו מקיום המצוות לגמרי ובמצב שלו הוא כביכול לא מצווה לעשות תשובה [וזה הביאור בהא דאמר ר' הונא דבחזר ושנה נעשית לו כהיתר, שאין הכונה שסתם נהיה כלפיו כהיתר אלא באמת חל כלפיו איזה היתר מסוים משום שהופקע מקיום מצוה זו], ולכך בתוהא על הראשונות באמת יש פה בחינה של הפקעה מחיובו בכל המצוות ולכן נחשב לאינו מצווה ועושה.

 

[נדיב לב]

אולי יש מקום לומר [מסתמא לא לזה נתכון הגרא"ו זללה"ה] ע"פ מש"כ המהר"ל בנתיב התשובה לבאר את הפסוק 'ארפא משובותם אוהבם נדבה', שבעושה תשובה יש בחינה של נדבה, משום שהוא כבר בפקיע את עצמו מקיום המצוות לגמרי ובמצב שלו הוא כביכול לא מצווה לעשות תשובה [וזה הביאור בהא דאמר ר' הונא דבחזר ושנה נעשית לו כהיתר, שאין הכונה שסתם נהיה כלפיו כהיתר אלא באמת חל כלפיו איזה היתר מסוים משום שהופקע מקיום מצוה זו], ולכך בתוהא על הראשונות באמת יש פה בחינה של הפקעה מחיובו בכל המצוות ולכן נחשב לאינו מצווה ועושה.

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח. (רק כעת נחשפתי באקראי להודעה הזו).

בלי קשר לכוונת הגרא"ו (שביאר שם בדרך אחרת עפ"י הרמח"ל בדרך ה' עיין שם) אבל זה ביאור נפלא לכשעצמו לבאר הטעם דנחשב כאינו מצווה ועושה, רק שאין די בכך ליישב את הערתי השניה מלשון הגמ' והר"מ שאיבד זכיותיו לגמרי, ולא אומרים שעכ"פ נחשב כאינו מצווה ועושה.
אגב רבים וטובים דנו בדברי הגרא"ו, אבל לא נתקלתי במי שעמד על הערתי הפשוטה, לגבי אינו מצווה ועושה, וכן מסתירת לשון הגמ' והר"מ. ואדרבה אשמח לראות שיש מי שעמד והרחיב בהערות הללו.

 

[תענוג]

לא עינתי בפנים דברי ר' אלחנן ובכל המצורף אולם אען ואומר הנראה בעיון ראשון בדבריו
תיקון מהמצוה ופגם מהעבירה אינו דבר חיצוני מהאדם אלא עצם מעצמותו חלק מנפשו (כאשר נעתיק להלן דברי רבי חיים וויטאל זי"ע והעתקתיו היום באשכול אחר, ונראה לפרש דזה הגדרה של איסורי איסור גברא נינהו)
וע"כ כאשר ר' אלחנן אומר שאינו מאבד התיקון הכוונה שלא שייך לאבדו
אין נפק"מ אי יש לו זכות (של אינו מצוה ועושה) לקבל שכר
כאשר הגמרא והרמב"ם דנים אם יש לו זכות להצילו ביום פשעו או להשמיע זכיותיו שייך לומר שאיבד הכל
וז"ל מוהר"ח בשערי קדושה איברי נפש הטהורה תוך איברי נפש הרעה ואיברי נפש הרעה תוך איברי הגוף והנה כל אחת משתי נפשות אלו צריכה מזון רוחני להתקיים ואמנם מזון הרוחני של נפש הקדושה נמשך אליה ע"י קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצוות כדמיון תרי"ג איברי הנפש גם הם ונקרא לחם כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי וכל איבר מן רמ"ח איברים ניזון מן מצוה פרטית מתיחסת לאותו אבר וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה גם האיבר הפרטי המתייחס למצוה יחסר ממנו מזונו כו' ונמצא האבר ההוא מת לגמרי ובהסתלק הקדושה ממנו אז יתלבש בו רוח הטומאה מן הארבעה יסודות נפשו הטמאה בסוד מה שאמרו ז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ונמצא האבר ההוא ניזון לחם טמא מגואל משם וזהו ענין הרשעים בחייהן קרויים מתים כי נסתלק מהן נפש הקדושה מאלקים חיים ושורה עליו המות הנקוא אבי אבות הטומאה כו' ולכן צריך האדם לחפש בכל כוחו לקיים כל תרי"ג מצוות וכאשר יקיים איזו מצות עשה יכוין להסיר מהאיבר הפרטי של נפשו המתייחס אל המצוה ההיא זוהמת הקליפה ההיא ואזי תחול עליו איבר המצוה הקדושה ההיא אחר הסתלק הזוהמא בסוד ותהי עונותם על עצמותם כשזה קם זה נופל וכמו כן כאשר תבוא לידו איזו עבירה ימנע מלעשותה ויכוין שעל ידי כן יסולק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתייחס לאותה עבירה ואז יוכל להימשך שפע הרוחני הנמשך דרך הצינור הרוחני ועל ידי כן נעשית נפשו כסא ומוצבה אל קדושתו יתברך וזהו סוד האבות הן הן המרכבה עכ"ל

 

[תענוג]

(ואגב בענין מצוה ע"ד רצה לקחת תפוח ונטל בטעות אתרוג אי יש לו שכר (באם יצא) בתנא דבי אליהו רבה כ אפילו אבן שנכשלים בו וכו' עתידים ליתן את הדין עכ"ל ובבראשית רבה פכ"ו אות ו' רבנן אמרי מהכי כי האדם עץ השדה מה אדם נוחן דין וחשבון אף עצים נותנים דין וחשבון עכ"ל ובפירוש הספורנו על מצות פדיון פטר חמור שכתב שמות יגיד וז"ל בחוזק יד של מצריים הוציאנו ה' כאמור וחחזק מצרים על העם להעביר משא גדול בזמן קצר באופן שלא יכולנו לשאת נכסינו בעגלות כמנהג מצרים והוצרכנו לשאת בחמורים ונעשה נס שהספיקו לזה בכמו רגע וחלה עליהם איזו קדושה ראויה לפדיון עכ"ל והרי מדה טובה מרובה ת"ק פעמים)

 

[נדיב לב]

(ואגב בענין מצוה ע"ד רצה לקחת תפוח ונטל בטעות אתרוג אי יש לו שכר (באם יצא) בתנא דבי אליהו רבה כ אפילו אבן שנכשלים בו וכו' עתידים ליתן את הדין עכ"ל ובבראשית רבה פכ"ו אות ו' רבנן אמרי מהכי כי האדם עץ השדה מה אדם נוחן דין וחשבון אף עצים נותנים דין וחשבון עכ"ל ובפירוש הספורנו על מצות פדיון פטר חמור שכתב שמות יגיד וז"ל בחוזק יד של מצריים הוציאנו ה' כאמור וחחזק מצרים על העם להעביר משא גדול בזמן קצר באופן שלא יכולנו לשאת נכסינו בעגלות כמנהג מצרים והוצרכנו לשאת בחמורים ונעשה נס שהספיקו לזה בכמו רגע וחלה עליהם איזו קדושה ראויה לפדיון עכ"ל והרי מדה טובה מרובה ת"ק פעמים)

לחץ כדי לכווץ...

לא כ"כ הבנתי את הקשר הדברים לאשכול דנן. ואם להוכיח שתשובה מעליא, הלא אין חולק, וכל הערת הגרא"ו היא מדין תוהא על הראשונות.
ובכל מקרה מכיון וזה כבר הובא, כדאי לציין את הויכוח המרתק בין הפחד יצחק לרבי מחב"ד בנוגע להנחת תפילין בדוכנים. ואחד הטענות נסובו סביב הנקודה הראשונה בדבריך, אם יש לדמות או לאו.

לא עינתי בפנים דברי ר' אלחנן ובכל המצורף אולם אען ואומר הנראה בעיון ראשון בדבריו
תיקון מהמצוה ופגם מהעבירה אינו דבר חיצוני מהאדם אלא עצם מעצמותו חלק מנפשו (כאשר נעתיק להלן דברי רבי חיים וויטאל זי"ע והעתקתיו היום באשכול אחר, ונראה לפרש דזה הגדרה של איסורי איסור גברא נינהו)
וע"כ כאשר ר' אלחנן אומר שאינו מאבד התיקון הכוונה שלא שייך לאבדו
אין נפק"מ אי יש לו זכות (של אינו מצוה ועושה) לקבל שכר
כאשר הגמרא והרמב"ם דנים אם יש לו זכות להצילו ביום פשעו או להשמיע זכיותיו שייך לומר שאיבד הכל
וז"ל מוהר"ח בשערי קדושה איברי נפש הטהורה תוך איברי נפש הרעה ואיברי נפש הרעה תוך איברי הגוף והנה כל אחת משתי נפשות אלו צריכה מזון רוחני להתקיים ואמנם מזון הרוחני של נפש הקדושה נמשך אליה ע"י קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצוות כדמיון תרי"ג איברי הנפש גם הם ונקרא לחם כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי וכל איבר מן רמ"ח איברים ניזון מן מצוה פרטית מתיחסת לאותו אבר וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה גם האיבר הפרטי המתייחס למצוה יחסר ממנו מזונו כו' ונמצא האבר ההוא מת לגמרי ובהסתלק הקדושה ממנו אז יתלבש בו רוח הטומאה מן הארבעה יסודות נפשו הטמאה בסוד מה שאמרו ז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ונמצא האבר ההוא ניזון לחם טמא מגואל משם וזהו ענין הרשעים בחייהן קרויים מתים כי נסתלק מהן נפש הקדושה מאלקים חיים ושורה עליו המות הנקוא אבי אבות הטומאה כו' ולכן צריך האדם לחפש בכל כוחו לקיים כל תרי"ג מצוות וכאשר יקיים איזו מצות עשה יכוין להסיר מהאיבר הפרטי של נפשו המתייחס אל המצוה ההיא זוהמת הקליפה ההיא ואזי תחול עליו איבר המצוה הקדושה ההיא אחר הסתלק הזוהמא בסוד ותהי עונותם על עצמותם כשזה קם זה נופל וכמו כן כאשר תבוא לידו איזו עבירה ימנע מלעשותה ויכוין שעל ידי כן יסולק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתייחס לאותה עבירה ואז יוכל להימשך שפע הרוחני הנמשך דרך הצינור הרוחני ועל ידי כן נעשית נפשו כסא ומוצבה אל קדושתו יתברך וזהו סוד האבות הן הן המרכבה עכ"ל

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח. דברים עמוקים ונשגבים. ב"ה אשתדל בהמשך להעמיק בהם.

 

[תענוג]

בענין מצוה ע"ד רצה לקחת תפוח ונטל בטעות אתרוג באמת אין קשר לעיקר אשכול דנן, רק הערה על מה שנכתב לעיל בזה דלא נחשב מצוה

 

[נדיב לב]

בענין מצוה ע"ד רצה לקחת תפוח ונטל בטעות אתרוג באמת אין קשר לעיקר אשכול דנן, רק הערה על מה שנכתב לעיל בזה דלא נחשב מצוה

לחץ כדי לכווץ...

היכן העירו מזה באשכול?

 

[תענוג]

מפורסמת קושיית ר' אלחנן וסרמן בחידושי אגדות (סימן ג') לפי מש"כ במסילת ישרים פ"ד שלפי שורת הדין ממש, היה ראוי שלא יהיה תיקון לחטא כלל ואין החרטה עוקרת המעשה אלא לפנים משורת הדין. והעיר מדין תוהא על הראשונות המבואר בגמ' קידושין מ: שמאבד זכויותיו, וא"כ למה לא תועיל גם תשובה מצד הדין לעקור עונות ע"כ.

ור' אלחנן כתב ליישב שם על פי מש"כ בדרך ה' פרק רביעי, שבכל מצוה או עבירה ישנם ב' דברים א. תועלת ותיקון הנעשה מהמצווה ב. קיום ציווי השי"ת. ולפי זה מבאר "דהא דאמרינן בתוהא על הראשונות שאיבד מצוותיו היינו חלק השני מה שקיים ציויוי השי"ת אבל התיקון שנעשה מכל מצוה שקיים זה לא נאבד כלל ע"י חרטתו ונשאר כאינו מצווה ועושה. וכן הוא לענין עבירה שהחרטה מועלת לעקור מה שעבר על ציווי השי"ת אבל הקלקול וההפסד, שיצא מהמעשה עצמו זה אינו נעקר מצד הדין על ידי חרטה, ורק לפנים משורת הדין נמחק העון לגמרי ע"י תשובה" עיי"ש.

וצריך עיון מה שכתב שבתוהא על הראשונות נחשב כאינו מצווה ועושה. חדא מסברא, דיש חילוק בין אינו מצווה ועושה שמכל מקום עניינו לעשות רצון ה' ולכן גם כשלא נצטווה נחשב למצוה משא"כ בתוהא על הראשונות שבטל כלפיו צויי השם הרי זה כמו אדם שרצה לקחת תפוח ונטל בטעות אתרוג דלא נחשב לו למצווה.

יתירה מכך מדברי הרמב"ם הלכות תשובה פרק ג' הלכה ג' שכתב בתוהא על הראשונות "הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם", משמע דלא חשיב כלל מצווה גם לא כאינו מצווה ועושה, כי אם לא כן מדוע אין מזכירין לו זכות עכ"פ כאינו מצווה ועושה. ובכלל מלישנא דגמ' "אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", מבואר דלא נחשב כלל. ואמנם היה מקום לדחות דלא חשיב בעולם הבא אבל משלם על פניו להאבידו. אבל מלשון הרמב"ם שכתב ואין מזכירין לו שום זכות בעולם מבואר להדיא דליתא בשם מצווה כלל וצ"ע. אמנם יש מקום לתמוך דבריו מתוס' בסנהדרין ל"ז: ראה מש"נ כאן.

לחץ כדי לכווץ...