טבת כ"ג טבת - יומא דהילולא הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל

[התורה]

הג"ר מרדכי גיפטר זצ"ל נולד בשנת תרע"ו בארה"ב, לאביו הרב ישראל ז"ל כבר בצעירותו היה ניכר בו גודל חשקת התורה שלו וניחון בזכרון טוב וכבר אז נתפרסם כעילוי.
בצעירותו למד בישיבת רבינו יצחק אלחנן אצל הג"ר משה סולובייציק זצ"ל, שם נתעלה במעלות התורה, לאחר זמן נסע ללמוד לישיבת טעלז בליטא, שם נתקרב מאד לראש ישיבת טעלז הג"ר אברהם יצחק בלאך זצ"ל הי"ד שהכיר בו שנועד לגדולה וקירבו מאד וצירפו לחבורת מצויני הישיבה.
בקיץ תרצ"ט נשתדך עם בת הג"ר זלמן בלאך זצ"ל, מנהל הישיבה. ועד למועד חתונתו חזר לביתו בארה"ב, בינתיים פרצה מלחמת העולם השני, וכעבור זמן הגיעה לארה"ב המיועדת להיות זוגתו, ושם התקיימה חתונתם בחורף ת"ש. עם התייסדות ישיבת "נר ישראל" בבולטימור נתבקש ע"י הג"ר יעקב יצחק רודערמאן זצ"ל להנהיג שם חבורות על המסכתא הנלמדת בישיבה ועל הספר "שב שמעתתא". בשנת תש"ג נתמנה לרב בקאנעטיקוט, שם ישב על התורה ועל העבודה, ובתקופה זו הרבה לכתוב חידושיו.
בשנת תש"ד ייסד דודו הג"ר אלי מאיר בלאך זצ"ל והג"ר חיים מרדכי כ"ץ את ישיבת טעלז בקליוולאנד, והרב גיפטר נקרא לשמש שם בר"מ ומשגיח, אחר פטירת הגרא"מ בלאך זצ"ל, נתמנה ביחד עם הג"ר ברוך סאראצקין זצ"ל, לשמש כראש ישיבה ושם מסר שיעורים ודרשות מוסר במשך למעלה משלשים שנה לאלפי תלמידים.
בשנת תשל"ו נסע לארה"ק וייסד שם ישיבת טעלז וקריית טעלז ומסר שם שיעוריו, ושיעור מיוחד בכל ערב שבת בספר "מנחת חינוך" שבו השתתפו גדולי ת"ח דירושלים.
בשנת תשל"ט לאחרי פטירתו הפתאומית של ראש ישיבת טעלז, חזר לארה"ב לנהל את הישיבה בטעלז.
רבינו נתבקש לישיבה של מעלה ביום ה' פרשת שמות, כ"ג טבת שנת תשס"א.
גליון מחוברים​

 

[התורה]

העצה להצליח בתורה הק'​

הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל שוחח פעם עם איזה גביר, אשר המאמץ להשיגו היה כמו מסע מטורף, וכאשר הצליח לשוחח עמו, שאל אותו אימתי הוא מגיע לביתו, והוא השיב לו שהוא חוזר לביתו בשעה אחת עשרה בלילה ועוזב בשעה חמש לפנות בוקר, והוא שאל אותו אם כן למה לך בית מפואר כל כך, כיון שאינך רואה אותו כל עיקר, וענה לו שאמנם אין הבית המפואר עבורו אלא עבור אשתו ובני ביתו! כי הוא עצמו באמת טרוד בעסקיו. וכאשר ראש הישיבה השתומם למשמע דבריו, אמר לו הגביר, תדעו לכם רבי שאם רוצים להצליח בעסק צריכים להיות שקועים בו לגמרי.
אמר הגר"מ למלווהו כי קבל הרבה יותר מתמיכה כספית, נתחוור לי עתה הפירוש לברכת 'לעסוק בדברי תורה', נתברר לי שלימוד התורה הוא כמו עסק, ואם רוצים להצליח בלימוד צריכים להיות שקועים לגמרי ראשו ורובו בעסק התורה רק אז רואים הצלחה בלימוד, אך כאשר אדם שקוע בדברים אחרים וקובע עיתים לתורה אין זה לעסוק בדברי תורה.
(ביאורי תפילה - ויחל משה, גליון מחוברים)​

 

[התורה]

רבי מרדכי גיפטר – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, מגדולי מאורי הדור, ענק בתורה ומוסר. משהוקמה ישיבת טלז בקליבלנד, נקרא לשמש כמשגיח, ולימים כראש הישיבה שהעמיד תלמידים הרבה, והנחיל להם מושגי גדלות בעיון התורה, וצורת בן תורה ובן עליה. שילוב נדיר של גאון בהלכה ובאגדה, ספרא רבה, שעטו היה לחברו הטוב ביותר. חיבר עשרות חיבורים ומאמרים תורניים. אשתו הרבנית אמרה לי פעם: "בעלי היה אומר תמיד, שכל מחשבתו מתבררת מתוך הכתיבה".

מאידך, הפליא את שומעיו כנואם בחסד עליון, שהרצה את שיעוריו ושיחותיו בשפה ברורה ובהירה, ובעוז תעצומות כשאגת הארי החי. וכל העם רואים את הקולות – "קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים… קול ה' חוצב להבות אש". (הרב דב אליאך - מתוך יתד השבוע, עיו"כ תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

את הסיפור המופלא הזה שמעתי מפי חתנו, ידידי הג"ר יעקב רייזמאנן, מרבני ניו יורק:

"עוד בחיי חמי, הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, התהלכו סיפורים בין הבריות על גדלותו בתורה, מידותיו האצילות והליכותיו המיוחדות. דא עקא, שחלקם מעשים בדויים שלא התרחשו מעולם! כמו המעשה שחוזר ועולה מפי דרשנים ומגידים:

"אשה מנשות הקהילה פקדה את בית הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר, והתלוננה שבעלה מחזיק עצמו לאיש נכבד וחשוב, ומסרב לרוקן את פח האשפה – "משום כבוד התורה". הגרי"מ גיפטר שמע בצערה של האשה ופטר אותה במילים: 'אל תדאגי, זה יסודר'. למחרת בשש בבוקר השכים הרב אל ביתם, נקש על הדלת וביקש להוריד את פח האשפה…!

"סיפור לכאורה נחמד, אלא שמופרך ומזויף מתוכו הוא. קודם כל – השעה. מי נוקש על דלת משפחה זרה בשעת בוקר כה מוקדמת?! שנית – וכי זו הדרך הראויה לראש ישיבה להעמיד תלמיד על טעותו?! באזור מגוריהם אף לא מדובר במרחק הליכה. נמצא שהיה עליו להטריח את בני ביתו להשכים קום ולהוליכו במכונית, על מנת שיוריד את הזבל בשש בבוקר…

"לנו זה מזכיר את הקוריוז על אנשי חלם, שביקשו לחסוך מהשלג הצחור את צעדי השמש המקיץ את בני העיר לתפילת השחר, והוציאו ארבע אנשים לפסוע בשלג ולשאתו על גבי שולחן…

"תוספת מעניינת: באחד מימי החופש טיילו חמי וחמותי לעת ערב. לקראתם התקרב יהודי עם מלווהו, וקידמם בשמחה גלויה: 'הרב גיפטר, בדיוק ברגע זה אנחנו מדברים אודותיך…'

'שלום עליכם, מה כבר אפשר לומר עלי?…', מגיב הרב, והאיש עונה: 'אמרנו שהליטאים יודעים להנחות ולחנך את תלמידיהם', וחזר על הסיפור עם פח האשפה… חמי וחמותי התחילו לצחוק, וחמי השיב בהלצה: 'לפחות תאמר שהיה זה בשעה שבע!'. הלה תיקן את עצמו בתמימות – 'הא, זה היה בשבע…!', ומכאן ואילך הסיפור המשונה עבר אצלו לשעה שבע…".

האבסורד הוא שעל הגאון הנפלא הזה יש די סיפורים מקוריים, שהיו ונבראו וגם תועלתם מרובה. כמו גם בנושא שלום בית, שהצטיין בו למופת, אם בעצה והדרכה ואם בדוגמא אישית.

מרגלא בפיו: נשאלתי מה מקור השמועה שקיפול טלית בצאת השבת הוא סגולה לשלום בית, ועניתי: "להחזיק מטאטא בידו בערב שבת זו סגולה הרבה יותר בדוקה לשלום בית!"… (הרב דב אליאך - מתוך יתד השבוע, עיו"כ תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

המעשה שעליו אנו מספרים, הפעם מדובר בסיפור אמיתי ומדויק, שב והתרחש מידי שנה בשנה בבית ראש הישיבה:

בימים שבין כסה לעשור, היה הגאון הגדול ר"מ גיפטר שרוי בשיא ה'עבודה'. בראש השנה היה יושב בשולחן החג ורועד מאימת הדין. היה מקפיד שלא ידברו דברים סרי טעם ופטפוטי סרק. הוא זכר שיום ההולדת של אשתו הרבנית חל בעשרת ימי תשובה, וחסך את הבירור באיזה יום, כשקבע לכך את… ערב יום הכיפורים.

וכך היה מנהגו של הגר"מ גיפטר בערבו של היום הנורא: אחר תפילת המנחה, עוד מעט קט סעודה המפסקת, היה שואל לבחור מתלמידיו לקחתו אל חנות הפרחים, ועם זר יפה בידו הגיע הביתה לכבוד יום ההולדת. כך בכל יום כיפור פיאר את השולחן זר פרחים שקנה לרעייתו.

משחלה הרב והחל ללכת עם הליכון, שלח שליח לרכוש את הפרחים, והוא עצמו החזיקם בידו על גבי ההליכון, וניגש לרבנית להעניק לה את הדורון. לשנה הבאה נחלש עוד, וכבר ישב על כסא גלגלים, אך על המתנה לא ויתר. את הזר הניח על ברכיו, ועם כסאו התגלגל וכיבד את נוות ביתו.

עד שהמחלה הסופנית שללה גם את המעט הזה, כשנמצא מצונף ואסור במיטתו. אז יצאה הרבנית וקנתה בפעם הזאת פרחי משי, עשויים מבד – למען יעמדו למזכרת ימים רבים. את הזר הציגה לפני ראש הישיבה, בהודיעה לו כי המשיכה את מנהגו האצילי, וקנתה לעצמה מתנה מאישה.

הנה לכם סיפור אוטנטי, דוגמא נפלאה של שלום בית, מופת של הנהגה כיצד מחזקים ומחזיקים את בדקי הבית לאורך ימים. (הרב דב אליאך - מתוך יתד השבוע, עיו"כ תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי יהושע ליף שליט"א, פעם שיתף אותי הרה"ג ר' מרדכי גיפטר זצ"ל בחידוש שחידש, ואותו כתב במכתב ששלח לרב רודרמן:

המשנה אומרת, 'המפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו'. והרב הסביר: "עד שהגעתי לארץ ישראל, הבנתי שהכוונה היא לאדם השקוע ב'קצות', ב'נתיבות' או ברבי עקיבא אייגר, ועוצר מלימודו כדי להתפעל מיופיו של אילן. התנהגות כזו מעידה על זלזול בלימוד התורה, ולכן האדם מתחייב בנפשו.

אבל עכשיו כשהגעתי לארץ ישראל אני מוצא את עצמי מהלך באותן דרכים שבהן התהלך אברהם אבינו… – אני, מוטל גיפטר, הולך באותם הרים, שהלך בהם אברהם אבינו… מי שמחשיב הכרה כזו של מראה אילן או הר יפה בארץ ישראל ומפסיק מלימודו, ואינו מבין שגם ההרים האלה הם ביטוי של אלוקות… הרי זה מתחייב בנפשו". בהמשך מצאתי שביאור זה מובא גם בשם הבעל שם טוב.

(דרשו)

 

[אחד יחיד]

יש האוהבים את ארץ הקודש בכל ליבם. כזה היה הרב מרדכי גיפטר: הוא התענג על זמן שהותו בארץ, וכאשר נאלץ לעזוב את הארץ הקדושה נעצב בלי גבול.

דמעותיו הטהורות כשנאלץ לשוב לישיבת טלז האהובה שלו שבאמריקה, בערו באש נשמתו מלאת הכיסופים, וליהטו את כל שומעיו. כששב לאמריקה נראה כי משהו מאורו הועם- כי חלק מנשמתו נותר בארץ הקודש.

הרב גיפטר גילם גדלות רוח לצד דבקות הרגש. היו בו ההיגיון של ליטא בשילוב אשה היוקדת של תנועת המוסר, ואחד לא סתר את משנהו. הוא חי את המילים שלמד.

כזה היה הרב גיפטר – סולם מוצב באמריקה, וראשו מגיע לישיבת טלז בליטא.

היכרותי עם הרב גיפטר החלה זמן רב טרם התמנה לראש ישיבת טלז. אחד התפקידים הראשונים של הרב גיפטר, אחרי שעזב את הישיבה באירופה, היה רבנות בית הכנסת במרכז העיר בולטימור. הרב רודרמן רצה 'לשדך' לרב גיפטר חברותא הולם לדרגתו, ומצא את אבי ראוי לכך.

ימים רחוקים אלו, שבהם למדו בצוותא בבית הכנסת השקט היו ימים של לימוד באין מפריע – שניהם היו צעירים מלאי כוחות ומרץ, ושניהם ביקשו להתמסר ללימוד התורה בלי הפוגה.

כאשר הגיע הרב גיפטר ארצה עם כשלושים וחמישה תלמידים, כדי להקים סניף של ישיבת "טלז" (שבעיר קליבלנד) ביישוב טלזסטון – התהדק שוב הקשר שלי עמו.

היישוב החדש טלזסטון, ששכן למרגלות הרי ירושלים בסמוך לכפר הערבי אבו גוש, הכיל בנייני מגורים ובתים פרטיים. הוא היה מוקף צמחייה עבותה של יער ירושלים, פינות חמד קסומות מילאו את טלזסטון, ופרחים בכל גוני הקשת פרחו שם בשפע.

רחובותיה של טלזסטון נבנו בצורת הספרה שמונה. כביש הכניסה ליישוב היה תלול, ובקצהו התנשאה רמה שעליה הוקם בניינה המרשים של ישיבת טלז בארץ ישראל.

הרב אליעזר סורוצקין, חתנו של הרב אליהו מאיר בלוך ראש ישיבת טלז בקליבלנד, הגה רעיון להקמת קריית מגורים סביב ישיבת טלז בארץ ישראל. כך הוקמה טלזסטון, וכשנתיים לאחר הקמת היישוב נשלח הרב גיפטר לפתח את הישיבה ולעמוד בראשה.

אני ומשפחתי היינו בין ראשוני המתיישבים ביישוב החדש כשנה לפני הגעתו של הרב גיפטר. הקרבה בין ביתנו לבית משפחת גיפטר העניקה לי מתנה יקרה וסיפקה לי את הזכות לפתח קרבה אישית לאחד מגדולי ישראל המופלגים, מראשי הישיבות הגדולים ביותר שצמחו באמריקה. ייתכן ששורשו של קשר זה נעוץ בידידותו של הרב גיפטר עם אבי, אך זו לא הייתה הסיבה היחידה לקשר; הרב גיפטר אהב כל בן תורה, והתייחס אליי כאילו הייתי בנו.

משפחת גיפטר התגוררה בטלזסטון יותר משנתיים וחצי, עד שהרב ברוך סורוצקין, ראש ישיבת טלז בקליבלנד חלה, והרב גיפטר נקרא למלא את מקומו. בתקופת מגורי הרב לצדי למדתי בישיבת מיר, אך ניצלתי בשמחה כל הזדמנות שנקרתה לפניי להשתתף בשיעוריו. דוגמה בולטת היא השיעור שהיה בימי שישי על הספר "מנחת חינוך".

כיוון שהייתי בין האברכים הבודדים שהייתה ברשותם מכונית, זכיתי להסיע את הרב לפגישותיו עם מאורי תורה, כמו ר' חיים שמואלביץ והרב אלישיב. נסיעות בלתי נשכחות אלה היוו עבורי שעת כושר נדירה אישית עם ראש הישיבה – דיברנו בלימוד, ויכולתי להעלות בפניו כל שאלה ולשאוב תועלת ממוחו החד כתער, מחכמתו העצומה ומדעת תורתו הצרופה.

אני זוכר את ההתפעלות הטהורה ואת ההשתאות האמיתית שראיתי על פניו בצאתו מפגישתו הראשונה עם הרב אלישיב. הוא נראה כאדם שראה מחזה מפעים ויוצא דופן. לא אשכח את מילותיו:

"ראיתי עכשיו את הנסיך של כלל ישראל", הוא קרא ביראת כבוד, "את הנסיך של כלל ישראל!" (רבי יהושע ליף)

 

[אחד יחיד]

אחד הרגעים הקשים ביותר בחייו של הרב גיפטר היה כאשר התבשר שעליו לחזור לאמריקה. אומרים שהרב גיפטר התייעץ עם הרב שך ועם הסטייפלער, והם הורו לו לשוב. הוראה זו הייתה קשה מנשוא עבורו. לפני פרידתו מהארץ מסר שיחת פרידה בבית הכנסת המרכזי של טלזסטון:

"לא זכיתי למה שזכה משה רבנו", הוא אמר כמעט בבכי: "אמנם משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל, אבל הוא גם לא הוכרח לעזוב אותה אחרי שכבר נכנס אליה. אותי, לעומת זאת, מגרשת ארץ ישראל מגבולותיה!"

דמעותיו המרטיטות חדורות האהבה לארץ ישראל גרמו לנו השומעים לדמוע. אהבתו לארץ ישראל ולירושלים הייתה עזה כל כך, עד ששמעתי מבני משפחתו שמעולם לא התאושש אחרי חזרתו לאמריקה. מאותו יום והלאה, הם אמרו, הוא נהיה אדם אחר.

משפחת גיפטר לא חזרה לביתה הקודם בשכונת ויקליף שבקליבלנד. כדי להדגיש שהם במצב ארעי של גלות עברו לדירה שהייתה בפנימיית הישיבה. כך הם חיו – ר' מרדכי למד, לימד והשפיע על הדור הבא של תלמידי טלז, ובה בעת מעולם לא הפסיק לכסוף לאוויר הארץ הקדושה. (רבי יהושע ליף)

 

[אחד יחיד]

פעם שיתף אותי ר' מרדכי בחידוש שחידש, ואותו כתב במכתב ששלח לרב רודרמן:

המשנה אומרת, 'המפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו'. והרב הסביר: "עד שהגעתי לארץ ישראל, הבנתי שהכוונה היא לאדם השקוע ב'קצות', ב'נתיבות' או ברבי עקיבא אייגר, ועוצר מלימודו כדי להתפעל מיופיו של אילן. התנהגות כזו מעידה על זלזול בלימוד התורה, ולכן האדם מתחייב בנפשו.

אבל עכשיו כשהגעתי לארץ ישראל אני מוצא את עצמי מהלך באותן דרכים שבהן התהלך אברהם אבינו… איך, מאטל גיפטר, גייט אויף די זעלבע בערג פון אברהם אבינו- אני, מוטל גיפטר, הולך באותם הרים, שהלך בהם אברהם אבינו… איינער וואס ביי אים איז דאס המפסיק ממשנתו – מי שמחשיב הכרה כזו (של מראה אילן או הר יפה בארץ ישראל) ומפסיק מלימודו, פרשטייט ער נישט אז דאס איז אויך קודש אבריך הוא – ואינו מבין שגם ההרים האלה הם ביטוי של אלוקות… הרי זה מתחייב בנפשו".

בהמשך מצאתי שביאור זה מובא גם בשם הבעל שם טוב, ומעניין שגם הבעל שם טוב השתוקק להגיע לארץ ישראל, אך מאמציו לא עלו בידיו…

על אף ששהיתי במחיצתו רק שנים ספורות, לעולם לא אשכח את השיעורים ששמעתי ממנו ואת הזמן שזכיתי להיות אתו. לעולם לא אשכח את חיוכו, את חמימותו ואת חכמתו. בעיקר את אהבתו הלוהטת לארץ האבות, ואת שברון הלב שחש כשנאלץ לעזוב את בית המדרש האהוב שבראש ההר ולהמירו במרחביה העצומים של אמריקה ובחורפי קליבלנד הקפואים.

שנות שהייתו המועטות בטלזסטון תיזכרנה תמיד כשנים הטובות ביותר בחייו- שנות ההוד, שנות השובע.

אמר לי פעם צעיר בניו: "התקופה שבה גר אבי בארץ ישראל הייתה מיוחדת כל כך לאבי ולמשפחתי. שנתיים לאחר מכן הייתי בוכה כל לילה עד שנרדמתי- עד כדי כך התגעגעתי לארץ ישראל ולחיים בה. זאת הייתה תקופת השיא של חיינו".

זאת הייתה תקופת השיא בחיי משפחת גיפטר. ואני זכיתי לעמוד לצדם בימי הזוהר הללו.

אחרי חזרת הרב גיפטר לקליבלנד נסגרה ישיבת טלז בארץ ישראל, אך לעד יישארו חותמם והשפעתם לש הרב גיפטר ושל ישיבת טלז. (רבי יהושע ליף)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, ראש ישיבת טלז, נודע כאחד ממנהיגי יהדות אמריקה ומגדולי הדור וענקי הרוח שפעלו בה. הא לא היה בן לרב נודע או ראש ישיבה מפורסם, ואת עלייתו הרוחנית וצמיחתו לאחד מגאוני הדור – עשה כמעט בכוחות עצמו… אם נתבונן מאיזה שלב בחייו החל עושה את דרכו לכותל המזרח של היהדות, אולי במעשיה הבאה טמונה התשובה:

כשהיה ילד, נהג כמנהגם של ילדים, והיה אוסף תמונות של גדולי ישראל, אותן סידר יפה יפה באלבום תמונות מרהיב עין. האלבום סודר שוב ושוב, תמונות יצאו ונכנסו, שינו את מקומן כמעט מדי יום. רק בסוף האלבום היה מקום לתמונה אחת שלא השתנה בו דבר…

בעמוד האחרון, במקום של התמונה האחרונה, לא הכניס הילד אף תמונה. בכתב גדול וילדותי כתב לעצמו על פיתקא קטנה: 'מוטל'ה מוטל'ה, אם תלמד טוב בהתמדה, התמונה שלך תהיה כאן!', ואת הפיתקא הזו טמן במקום התמונה האחרונה…

זהו כוחו של יעד, גם אם הוא נקבע בגיל צעיר ובשיקולים ילדותיים, אך גם כי יזקין האדם לא יסור מיעדו. ברבות השנים כבר לא עניין את הרב גיפטר מה מופיע באלבומי התמונות, אך הוא זכה גם זכה להפוך לגדול בישראל וראש ישיבה נערץ, כי זהו היעד שהציב לעצמו, כילד צעיר מול אלבום התמונות! ברבות השנים, התנוססה תמונתו ברבבות אלבומים בארצות הברית ומחוצה לה, כמנהיג היהדות החרדית בארצות הברית, שדבריו הואזנו בקשב בכל רחבי תבל. זו הייתה שאיפתו כילד צעיר וחינני, אך היא-היא שהובילה אותו אל הפסגה! (הרב אשר קובלסקי)

 

[אחד יחיד]

כשהגיע רבי מרדכי גיפטר זצ"ל בפעם הראשונה לארץ הקודש, שאל אותו תלמיד חכם אחד אם כבר ביקר בכותל המערבי ובקבר רחל.

"הייתי בשני המקומות" – השיב רבי מרדכי.

"והיכן התרגש הרב יותר?" – הרהיב עוז איש שיחו לשאול.

"בקבר רחל התרגשתי מאוד, אבל הרבה יותר מכך התרגשתי בכותל המערבי" – נענה ואמר.

התפלא השואל: "שאלתי שאלה זו לפני הרבה בני אדם, וכולם – ללא יוצא מן הכלל – ענו, שהתרגשו יותר בקבר רחל! וגם בעיני נראה ששם מרגש יותר".

התבונן בו רבי מרדכי והשיב: "אסביר לך את העניין – אתם אנשים צעירים, וגם צעירים יכולים להרגיש ש'מאמע רחל' בוכה עליהם ומבקשת מהקב"ה רחמים עבור בניה… לכן קל מאוד להתרגש במקום זה. אנשים צעירים, שלא ראו מימיהם עולם קודם החורבן ועולם לאחר החורבן, אינם יכולים לתאר לעצמם חורבן מהו.

"אני למדתי בטעלז, ראיתי את הקהילות הקדושות של כלל ישראל, הבחנתי בגדולי תורה ויראה, השגתי את קדושת היכלי התורה, הבנתי מהו 'ישיבה בחור' באמת, חוויתי את פשרם של אלול וימים נוראים –

"והנה, הכל נחרב בעוונותינו המרובים!

ויודע אני ששורש כל החורבנות מונח בחורבן בית המקדש, ומשום כך אני בוכה, כשאני רואה את בית המקדש בחורבנו…" (המבשר)

 

[אחד יחיד]

לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה, הגיע לאמריקה הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל, ראש ישיבת טעלז. היתה זו תקופה קשה מבחינת רוחנית ליהדות אמריקה, וישיבות קדושות טרם הוקמו לבחורים, אך רבי אליהו מאיר החליט לעשות הכל להפריח את השממה ולהקים ישיבה קדושה גם על אדמת אמריקה. באחד הימים צעד רבי אליהו מאיר, יחד עם תלמידו הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, לחנות ספרים ושאל את מוכר הספרים האם יש לו בחנות ספר 'קצות החושן'?

המוכר התאמץ וחיפש, עד שמצא בין הארגזים עותק אחד של 'קצות' מאובק וישן. המוכר מסר את הספר לידיו של הגרא"מ ואמר לו: רצוני לומר לך שני דברים, ראשית, לטובתך אני מציע לך, הימנע מרעיון שווא כזה להקים ישיבה באמריקה, דואג אני לך שכוחותיך לא יעמדו לך. שנית, חושב אני שאנו נמצאים כעת ברגע היסטורי, שכן זהו ספר ה'קצות' האחרון שנמכר על יבשת אמריקה! לא נראה לי שאי פעם יבקש עוד יהודי ספר זה!…

כשיצאו מהחנות, שאל רבי מרדכי את רבי אליהו מאיר: 'מדוע לא הגיב כבודו לדברים הללו?'

ענה לו רבי אליהו מאיר: יקירי, בדרך הטבע, הלה צודק, לא תהיינה ישיבות באמריקה, ויותר לא יימכרו ספרי קצות החושן בארצות הברית, כך השכל מחייב, איני יכול לסתור את דבריו. אבל התורה אינה נבנית עם שכל והיגיון, תורה נבנית מכח הבטחה אלוקית שהתורה לא תשתכח מישראל!

לימים כשסיפר רבי מרדכי גיפטר סיפור זה, הפטיר: 'מאז רכישת ה'קצות האחרון', הדפיסו באמריקה יותר ספרי 'קצות' ממה שהדפיסו בכל העולם עד אותה קניה – – – (תורה שבכתב)

 

[התורה]

הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, מגדולי מאורי הדור, ענק בתורה ומוסר. משהוקמה ישיבת טלז בקליבלנד, נקרא לשמש כמשגיח, ולימים כראש הישיבה שהעמיד תלמידים הרבה, והנחיל להם מושגי גדלות בעיון התורה, וצורת בן תורה ובן עליה. שילוב נדיר של גאון בהלכה ובאגדה, ספרא רבה, שעטו היה לחברו הטוב ביותר. חיבר עשרות חיבורים ומאמרים תורניים. אשתו הרבנית אמרה לי פעם: "בעלי היה אומר תמיד, שכל מחשבתו מתבררת מתוך הכתיבה".

מאידך, הפליא את שומעיו כנואם בחסד עליון, שהרצה את שיעוריו ושיחותיו בשפה ברורה ובהירה, ובעוז תעצומות כשאגת הארי החי. וכל העם רואים את הקולות – "קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים… קול ה' חוצב להבות אש".
דרשו​

 

[התורה]

סגולה לשלום בית​

את הסיפור המופלא הזה שמעתי מפי חתנו, ידידי הג"ר יעקב רייזמאנן, מרבני ניו יורק:

"עוד בחיי חמי, הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, התהלכו סיפורים בין הבריות על גדלותו בתורה, מידותיו האצילות והליכותיו המיוחדות. דא עקא, שחלקם מעשים בדויים שלא התרחשו מעולם! כמו המעשה שחוזר ועולה מפי דרשנים ומגידים:

"אשה מנשות הקהילה פקדה את בית הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר, והתלוננה שבעלה מחזיק עצמו לאיש נכבד וחשוב, ומסרב לרוקן את פח האשפה – "משום כבוד התורה". הגרי"מ גיפטר שמע בצערה של האשה ופטר אותה במילים: 'אל תדאגי, זה יסודר'. למחרת בשש בבוקר השכים הרב אל ביתם, נקש על הדלת וביקש להוריד את פח האשפה…!

"סיפור לכאורה נחמד, אלא שמופרך ומזויף מתוכו הוא. קודם כל – השעה. מי נוקש על דלת משפחה זרה בשעת בוקר כה מוקדמת?! שנית – וכי זו הדרך הראויה לראש ישיבה להעמיד תלמיד על טעותו?! באזור מגוריהם אף לא מדובר במרחק הליכה. נמצא שהיה עליו להטריח את בני ביתו להשכים קום ולהוליכו במכונית, על מנת שיוריד את הזבל בשש בבוקר…

"לנו זה מזכיר את הקוריוז על אנשי חלם, שביקשו לחסוך מהשלג הצחור את צעדי השמש המקיץ את בני העיר לתפילת השחר, והוציאו ארבע אנשים לפסוע בשלג ולשאתו על גבי שולחן…

"תוספת מעניינת: באחד מימי החופש טיילו חמי וחמותי לעת ערב. לקראתם התקרב יהודי עם מלווהו, וקידמם בשמחה גלויה: 'הרב גיפטר, בדיוק ברגע זה אנחנו מדברים אודותיך…'

'שלום עליכם, מה כבר אפשר לומר עלי?…', מגיב הרב, והאיש עונה: 'אמרנו שהליטאים יודעים להנחות ולחנך את תלמידיהם', וחזר על הסיפור עם פח האשפה… חמי וחמותי התחילו לצחוק, וחמי השיב בהלצה: 'לפחות תאמר שהיה זה בשעה שבע!'. הלה תיקן את עצמו בתמימות – 'הא, זה היה בשבע…!', ומכאן ואילך הסיפור המשונה עבר אצלו לשעה שבע…".

האבסורד הוא שעל הגאון הנפלא הזה יש די סיפורים מקוריים, שהיו ונבראו וגם תועלתם מרובה. כמו גם בנושא שלום בית, שהצטיין בו למופת, אם בעצה והדרכה ואם בדוגמא אישית.

מרגלא בפיו: נשאלתי מה מקור השמועה שקיפול טלית בצאת השבת הוא סגולה לשלום בית, ועניתי: "להחזיק מטאטא בידו בערב שבת זו סגולה הרבה יותר בדוקה לשלום בית!"…
(הרב דב אליאך דרשו)​

 

[התורה]

איפה התרגש יותר בכותל המערבי או בקבר רחל​

בפעם הראשונה שבא ראש ישיבת טלז הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל לא"י, הלכתי בליל שבת קודש לקבל את פני ראש הישיבה זצ"ל.

שאלתי אותו אם היה אצל בכותל המערבי סמוך למקום המקדש ובקבר רחל, וענה לי שהיום הלך לשם בפעם ראשונה. שאלתי אותו באיזה מקום התרגש הראש ישיבה יותר, וענה לי, שאמנם התרגש בקבר רחל, אבל הרבה יותר התרגש במקום המקדש.

אמרתי לו ששאלתי שאלה זו להרבה אנשים, וכולם ענו לי שהם התרגשו יותר בקבר רחל וגם אני מבין כך.

אמר לי רה"י זצ"ל, אני אסביר לך את הסיבה לדבר, אתם אנשים צעירים, וגם אנשים צעירים יכולים להרגיש איך ש"מאמא רחל" בוכה עליהם ומבקשת מהקב"ה רחמים עבור בניה, כמו שכתוב "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה וכו'", (ירמיהו לא, טו), משום שכל אחד ראה, איך שאמא שלו דאגה בשבילו, ומסרה נפשה כל ימיה והתפללה עליו, ולכן קל מאד להתרגש במקום קדוש זה כראוי.

משא"כ בנוגע לחורבן הבית, אנשים צעירים שלא ראו בחייהם כיצד נראה עולם קודם החורבן, וכיצד נראה לאחר החורבן, אינם יכולים לתאר מהו חורבן, איזה צער ויסורים כרוכים בזה.

אבל אני שזכיתי ללמוד תורה בישיבה הקדושה של טלז באירופה, וראיתי את הקהילות הקדושות של כלל ישראל, ראיתי גדולי תורה ויראה, ראיתי את הישיבות הקדושות, הבנתי מה זה "ישיבה בחור" באמת, ראיתי מה זה "אלול וימים נוראים", וכל זה נחרב בעוונתינו הרבים, ואני יודע ששורש כל החורבנות מונח בחורבן בית המקדש, ולכן לי אין קושי לבכות כאשר אני רואה את בית המקדש בחורבנו.

הצדיק רבי שלמה וולבה ז"ל סיפר פעם בשיחה בישיבת מיר, שפעם אחת כשביקר אצל המשגיח רבי יחזקאל זצ"ל, שאל אותו המשגיח "כמה יהודים הרג היטלר ימ"ש". כיון שדבר זה כל אחד יודע, הבין מיד שמונח בשאלת המשגיח משהו עמוק יותר, ולכן לא ענה לו כלום, כעבור רגע שאל אותו המשגיח בפעם השניה "כמה יהודים הרג היטלר ימ"ש", וגם בפעם הזאת לא ענה לו כלום, כששאלו פעם שלישית, לא היתה לו ברירה וענה לו "שש מליון".

פניו של המשגיח ז"ל נעשו אדומות ובוערות כלפיד, ואמר לו: "אין זה נכון, הוא הרג את כל כלל ישראל! אין זה כלל ישראל של לפני השואה!"
​

(עם לבבי אשיחה, ח"ב עמ' לד, גליון מחוברים)​

 

[התורה]

רבי מרדכי גיפטר הגיע לבית תלמידו, וביקש שיראו לו היכן הפח...​

לאחר פטירתו של ראש ישיבת טלז באמריקה, הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, סיפר אחד מתלמידיו: לאחר שנתמנתי לשַׁמֵש כרב שכונה, הגעתי לבית רבי הגר"מ, והצגתי בפניו בעיה מסוימת שנוצרה אצלי בשלום-הבית: מדי בוקר מבקשת ממני אשתי להוריד את פח האשפה, ואני סבור שאין בכך כבוד התורה. מה עלי לעשות?...'

עשה ראש הישיבה עצמו כחושב ומהרהר בדבר התשובה שיש להשיב ל'שאלה קשה' מעין זו, ואחר כך אמר לאברך: 'חושבני שאינך צריך להוריד את הפח'.

למחרת בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. 'במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?', שאלו בני הבית, והגר"מ גיפטר השיב: 'אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו...'​

(מרן פוה"ד הגר"י זילברשטיין שליט"א, ופריו מתוק)​

 

[אחד יחיד]

סגולה לשלום בית​

את הסיפור המופלא הזה שמעתי מפי חתנו, ידידי הג"ר יעקב רייזמאנן, מרבני ניו יורק:

"עוד בחיי חמי, הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, התהלכו סיפורים בין הבריות על גדלותו בתורה, מידותיו האצילות והליכותיו המיוחדות. דא עקא, שחלקם מעשים בדויים שלא התרחשו מעולם! כמו המעשה שחוזר ועולה מפי דרשנים ומגידים:

"אשה מנשות הקהילה פקדה את בית הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר, והתלוננה שבעלה מחזיק עצמו לאיש נכבד וחשוב, ומסרב לרוקן את פח האשפה – "משום כבוד התורה". הגרי"מ גיפטר שמע בצערה של האשה ופטר אותה במילים: 'אל תדאגי, זה יסודר'. למחרת בשש בבוקר השכים הרב אל ביתם, נקש על הדלת וביקש להוריד את פח האשפה…!

"סיפור לכאורה נחמד, אלא שמופרך ומזויף מתוכו הוא. קודם כל – השעה. מי נוקש על דלת משפחה זרה בשעת בוקר כה מוקדמת?! שנית – וכי זו הדרך הראויה לראש ישיבה להעמיד תלמיד על טעותו?! באזור מגוריהם אף לא מדובר במרחק הליכה. נמצא שהיה עליו להטריח את בני ביתו להשכים קום ולהוליכו במכונית, על מנת שיוריד את הזבל בשש בבוקר…

"לנו זה מזכיר את הקוריוז על אנשי חלם, שביקשו לחסוך מהשלג הצחור את צעדי השמש המקיץ את בני העיר לתפילת השחר, והוציאו ארבע אנשים לפסוע בשלג ולשאתו על גבי שולחן…

"תוספת מעניינת: באחד מימי החופש טיילו חמי וחמותי לעת ערב. לקראתם התקרב יהודי עם מלווהו, וקידמם בשמחה גלויה: 'הרב גיפטר, בדיוק ברגע זה אנחנו מדברים אודותיך…'

'שלום עליכם, מה כבר אפשר לומר עלי?…', מגיב הרב, והאיש עונה: 'אמרנו שהליטאים יודעים להנחות ולחנך את תלמידיהם', וחזר על הסיפור עם פח האשפה… חמי וחמותי התחילו לצחוק, וחמי השיב בהלצה: 'לפחות תאמר שהיה זה בשעה שבע!'. הלה תיקן את עצמו בתמימות – 'הא, זה היה בשבע…!', ומכאן ואילך הסיפור המשונה עבר אצלו לשעה שבע…".

האבסורד הוא שעל הגאון הנפלא הזה יש די סיפורים מקוריים, שהיו ונבראו וגם תועלתם מרובה. כמו גם בנושא שלום בית, שהצטיין בו למופת, אם בעצה והדרכה ואם בדוגמא אישית.

מרגלא בפיו: נשאלתי מה מקור השמועה שקיפול טלית בצאת השבת הוא סגולה לשלום בית, ועניתי: "להחזיק מטאטא בידו בערב שבת זו סגולה הרבה יותר בדוקה לשלום בית!"…
(הרב דב אליאך דרשו)​

לחץ כדי לכווץ...

את הסיפור המופלא הזה שמעתי מפי חתנו, ידידי הג"ר יעקב רייזמאנן, מרבני ניו יורק:

"עוד בחיי חמי, הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, התהלכו סיפורים בין הבריות על גדלותו בתורה, מידותיו האצילות והליכותיו המיוחדות. דא עקא, שחלקם מעשים בדויים שלא התרחשו מעולם! כמו המעשה שחוזר ועולה מפי דרשנים ומגידים:

"אשה מנשות הקהילה פקדה את בית הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר, והתלוננה שבעלה מחזיק עצמו לאיש נכבד וחשוב, ומסרב לרוקן את פח האשפה – "משום כבוד התורה". הגרי"מ גיפטר שמע בצערה של האשה ופטר אותה במילים: 'אל תדאגי, זה יסודר'. למחרת בשש בבוקר השכים הרב אל ביתם, נקש על הדלת וביקש להוריד את פח האשפה…!

"סיפור לכאורה נחמד, אלא שמופרך ומזויף מתוכו הוא. קודם כל – השעה. מי נוקש על דלת משפחה זרה בשעת בוקר כה מוקדמת?! שנית – וכי זו הדרך הראויה לראש ישיבה להעמיד תלמיד על טעותו?! באזור מגוריהם אף לא מדובר במרחק הליכה. נמצא שהיה עליו להטריח את בני ביתו להשכים קום ולהוליכו במכונית, על מנת שיוריד את הזבל בשש בבוקר…

"לנו זה מזכיר את הקוריוז על אנשי חלם, שביקשו לחסוך מהשלג הצחור את צעדי השמש המקיץ את בני העיר לתפילת השחר, והוציאו ארבע אנשים לפסוע בשלג ולשאתו על גבי שולחן…

"תוספת מעניינת: באחד מימי החופש טיילו חמי וחמותי לעת ערב. לקראתם התקרב יהודי עם מלווהו, וקידמם בשמחה גלויה: 'הרב גיפטר, בדיוק ברגע זה אנחנו מדברים אודותיך…'

'שלום עליכם, מה כבר אפשר לומר עלי?…', מגיב הרב, והאיש עונה: 'אמרנו שהליטאים יודעים להנחות ולחנך את תלמידיהם', וחזר על הסיפור עם פח האשפה… חמי וחמותי התחילו לצחוק, וחמי השיב בהלצה: 'לפחות תאמר שהיה זה בשעה שבע!'. הלה תיקן את עצמו בתמימות – 'הא, זה היה בשבע…!', ומכאן ואילך הסיפור המשונה עבר אצלו לשעה שבע…".

האבסורד הוא שעל הגאון הנפלא הזה יש די סיפורים מקוריים, שהיו ונבראו וגם תועלתם מרובה. כמו גם בנושא שלום בית, שהצטיין בו למופת, אם בעצה והדרכה ואם בדוגמא אישית.

מרגלא בפיו: נשאלתי מה מקור השמועה שקיפול טלית בצאת השבת הוא סגולה לשלום בית, ועניתי: "להחזיק מטאטא בידו בערב שבת זו סגולה הרבה יותר בדוקה לשלום בית!"… (הרב דב אליאך - מתוך יתד השבוע, עיו"כ תשע"ח)

לחץ כדי לכווץ...

 

[אחד יחיד]

איפה התרגש יותר בכותל המערבי או בקבר רחל​

בפעם הראשונה שבא ראש ישיבת טלז הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל לא"י, הלכתי בליל שבת קודש לקבל את פני ראש הישיבה זצ"ל.

שאלתי אותו אם היה אצל בכותל המערבי סמוך למקום המקדש ובקבר רחל, וענה לי שהיום הלך לשם בפעם ראשונה. שאלתי אותו באיזה מקום התרגש הראש ישיבה יותר, וענה לי, שאמנם התרגש בקבר רחל, אבל הרבה יותר התרגש במקום המקדש.

אמרתי לו ששאלתי שאלה זו להרבה אנשים, וכולם ענו לי שהם התרגשו יותר בקבר רחל וגם אני מבין כך.

אמר לי רה"י זצ"ל, אני אסביר לך את הסיבה לדבר, אתם אנשים צעירים, וגם אנשים צעירים יכולים להרגיש איך ש"מאמא רחל" בוכה עליהם ומבקשת מהקב"ה רחמים עבור בניה, כמו שכתוב "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה וכו'", (ירמיהו לא, טו), משום שכל אחד ראה, איך שאמא שלו דאגה בשבילו, ומסרה נפשה כל ימיה והתפללה עליו, ולכן קל מאד להתרגש במקום קדוש זה כראוי.

משא"כ בנוגע לחורבן הבית, אנשים צעירים שלא ראו בחייהם כיצד נראה עולם קודם החורבן, וכיצד נראה לאחר החורבן, אינם יכולים לתאר מהו חורבן, איזה צער ויסורים כרוכים בזה.

אבל אני שזכיתי ללמוד תורה בישיבה הקדושה של טלז באירופה, וראיתי את הקהילות הקדושות של כלל ישראל, ראיתי גדולי תורה ויראה, ראיתי את הישיבות הקדושות, הבנתי מה זה "ישיבה בחור" באמת, ראיתי מה זה "אלול וימים נוראים", וכל זה נחרב בעוונתינו הרבים, ואני יודע ששורש כל החורבנות מונח בחורבן בית המקדש, ולכן לי אין קושי לבכות כאשר אני רואה את בית המקדש בחורבנו.

הצדיק רבי שלמה וולבה ז"ל סיפר פעם בשיחה בישיבת מיר, שפעם אחת כשביקר אצל המשגיח רבי יחזקאל זצ"ל, שאל אותו המשגיח "כמה יהודים הרג היטלר ימ"ש". כיון שדבר זה כל אחד יודע, הבין מיד שמונח בשאלת המשגיח משהו עמוק יותר, ולכן לא ענה לו כלום, כעבור רגע שאל אותו המשגיח בפעם השניה "כמה יהודים הרג היטלר ימ"ש", וגם בפעם הזאת לא ענה לו כלום, כששאלו פעם שלישית, לא היתה לו ברירה וענה לו "שש מליון".

פניו של המשגיח ז"ל נעשו אדומות ובוערות כלפיד, ואמר לו: "אין זה נכון, הוא הרג את כל כלל ישראל! אין זה כלל ישראל של לפני השואה!"
​

(עם לבבי אשיחה, ח"ב עמ' לד, גליון מחוברים)​

לחץ כדי לכווץ...

כשהגיע רבי מרדכי גיפטר זצ"ל בפעם הראשונה לארץ הקודש, שאל אותו תלמיד חכם אחד אם כבר ביקר בכותל המערבי ובקבר רחל.

"הייתי בשני המקומות" – השיב רבי מרדכי.

"והיכן התרגש הרב יותר?" – הרהיב עוז איש שיחו לשאול.

"בקבר רחל התרגשתי מאוד, אבל הרבה יותר מכך התרגשתי בכותל המערבי" – נענה ואמר.

התפלא השואל: "שאלתי שאלה זו לפני הרבה בני אדם, וכולם – ללא יוצא מן הכלל – ענו, שהתרגשו יותר בקבר רחל! וגם בעיני נראה ששם מרגש יותר".

התבונן בו רבי מרדכי והשיב: "אסביר לך את העניין – אתם אנשים צעירים, וגם צעירים יכולים להרגיש ש'מאמע רחל' בוכה עליהם ומבקשת מהקב"ה רחמים עבור בניה… לכן קל מאוד להתרגש במקום זה. אנשים צעירים, שלא ראו מימיהם עולם קודם החורבן ועולם לאחר החורבן, אינם יכולים לתאר לעצמם חורבן מהו.

"אני למדתי בטעלז, ראיתי את הקהילות הקדושות של כלל ישראל, הבחנתי בגדולי תורה ויראה, השגתי את קדושת היכלי התורה, הבנתי מהו 'ישיבה בחור' באמת, חוויתי את פשרם של אלול וימים נוראים –

"והנה, הכל נחרב בעוונותינו המרובים!

ויודע אני ששורש כל החורבנות מונח בחורבן בית המקדש, ומשום כך אני בוכה, כשאני רואה את בית המקדש בחורבנו…" (המבשר)

לחץ כדי לכווץ...

 

[אחד יחיד]

רבי מרדכי גיפטר הגיע לבית תלמידו, וביקש שיראו לו היכן הפח...​

לאחר פטירתו של ראש ישיבת טלז באמריקה, הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, סיפר אחד מתלמידיו: לאחר שנתמנתי לשַׁמֵש כרב שכונה, הגעתי לבית רבי הגר"מ, והצגתי בפניו בעיה מסוימת שנוצרה אצלי בשלום-הבית: מדי בוקר מבקשת ממני אשתי להוריד את פח האשפה, ואני סבור שאין בכך כבוד התורה. מה עלי לעשות?...'

עשה ראש הישיבה עצמו כחושב ומהרהר בדבר התשובה שיש להשיב ל'שאלה קשה' מעין זו, ואחר כך אמר לאברך: 'חושבני שאינך צריך להוריד את הפח'.

למחרת בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. 'במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?', שאלו בני הבית, והגר"מ גיפטר השיב: 'אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו...'​

(מרן פוה"ד הגר"י זילברשטיין שליט"א, ופריו מתוק)​

לחץ כדי לכווץ...

רק לפני כמה הודעות הבאת שהסיפור הזה לא נכון.