י"ט, י"ד: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'
ודרשו חז"ל [מדרש אגדה] 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה' ע"כ. ולכאו' צ"ב מהיכן ילפינן קנין תורה מקרא דאיירי על טומאת מת. והרבה דרשו בזה, ובהקדם. דלכאו' יש להתבונן בפרשה זו. לכאו' סדר הפרשה היה צריך להיות אחרת קודם דין הטומאה. הדינים איך להמנע ממנו, ואז דין הטהרה. וסדר הפרשה דכאן הוא דין הטהרה מן המת, דין הטומאה, ואח"כ איך להמנע ממנו וזה פלא. דקודם באה פרשת הטהרה מן המת ואחר כן באה פרשת הטהרה. והאיך להימנע מן הטומאה. אע"ג דלכאו' הו"ל איפכא.
אפשר, החוק בפרשת הטהרה מן המת זהו עצם עשיית הפרה וכן עצם אפשרות הטהרה מן טומאה זו. שונה טומאה זו של טמא מת משאר הטומאות. שהנוגע במת והנמצא באוהלו, ה"ה אב הטומאה משום חיבורו אל המת. מסכת שלמה נשנתה העוסקת רבות בדיני חיבורין. החיבור עצמו עם המת משייך את המחובר עליו וה"ה כמת עצמו. אשר הוא אבי אבות הטומאה והמחובר עליו אם במגע ואם במשא ואם זה שנמצאים תחת אוהל יחדיו. טמא הוא והוא אב הטומאה.
'זאת התרה אדם כי ימות באוהל' ודרשו חז"ל [מדרש אגדה] 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה'. כאן באה פרשת הטומאה עצמה והימנעות ממנה, אשר היא איננה חוק אלא מציאות. עד כי דרשו חז"ל מפסוק זה. מציאות אחרת מקבילה אליו. והוא, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו אליה. זו המציאות שהתורה מתקיימת רק במי שממית עצמו עליה. ואף אם ימלא כרסו ש"ס ופוסקים, כל עוד שלא ממית עצמו עליה. אין תורתו מתקיימת בו. וזה מציאות כמציאות הטומאה של המת.
ודרשו חז"ל [מדרש אגדה] 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה' ע"כ. ולכאו' צ"ב מהיכן ילפינן קנין תורה מקרא דאיירי על טומאת מת. והרבה דרשו בזה, ובהקדם. דלכאו' יש להתבונן בפרשה זו. לכאו' סדר הפרשה היה צריך להיות אחרת קודם דין הטומאה. הדינים איך להמנע ממנו, ואז דין הטהרה. וסדר הפרשה דכאן הוא דין הטהרה מן המת, דין הטומאה, ואח"כ איך להמנע ממנו וזה פלא. דקודם באה פרשת הטהרה מן המת ואחר כן באה פרשת הטהרה. והאיך להימנע מן הטומאה. אע"ג דלכאו' הו"ל איפכא.
אפשר, החוק בפרשת הטהרה מן המת זהו עצם עשיית הפרה וכן עצם אפשרות הטהרה מן טומאה זו. שונה טומאה זו של טמא מת משאר הטומאות. שהנוגע במת והנמצא באוהלו, ה"ה אב הטומאה משום חיבורו אל המת. מסכת שלמה נשנתה העוסקת רבות בדיני חיבורין. החיבור עצמו עם המת משייך את המחובר עליו וה"ה כמת עצמו. אשר הוא אבי אבות הטומאה והמחובר עליו אם במגע ואם במשא ואם זה שנמצאים תחת אוהל יחדיו. טמא הוא והוא אב הטומאה.
'זאת התרה אדם כי ימות באוהל' ודרשו חז"ל [מדרש אגדה] 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה'. כאן באה פרשת הטומאה עצמה והימנעות ממנה, אשר היא איננה חוק אלא מציאות. עד כי דרשו חז"ל מפסוק זה. מציאות אחרת מקבילה אליו. והוא, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו אליה. זו המציאות שהתורה מתקיימת רק במי שממית עצמו עליה. ואף אם ימלא כרסו ש"ס ופוסקים, כל עוד שלא ממית עצמו עליה. אין תורתו מתקיימת בו. וזה מציאות כמציאות הטומאה של המת.
