לכאו' נראה שהכל תלוי בהסתכלות
(של הנותן, המקבל , והצופה מן הצד)
כל בעל חסד יכול להיחשב כ'פרייאר'.
אמנם נראה לי שהחסד זה מידה שטבועה בנותן (ברובד הכי גבוה) שמחפש לעשות חסד (כמו אברהם אבינו שחיפש אורחים..)
אבל סוף סוף זה בא מצד זה זהוא הפעיל את עצמו לעשות חסד....
אבל אם הוא מופעל ומנוצל וזה לא בא ממנו אין זה חסד גם אם זה דבר טוב אלא "עזרה" "רחמים" וכדו'..
---במאמר מוסגר--(רחמים זה בא מצד המקבל שכשהוא רואה מישהו נזקק פצוע חולה עני וכדוו' מרחם עליו וכשהוא במצב טוב כבר מידת הרחמים מפסיקה כי אין מה לרחם.. הוא בסדר..
אמנם יש חיסרון בחסד שבגלל שהוא מחפש חסדים יכול להביא עוגה מלאה בסוכר לחולה סוכרת וכאן באה מידת הרחמים ועוצרת..
ומידת הרחמים ביארנו שהיא מפסיקה ברגע שהאחר כב ר"מסודר" וכאן באה מידת החסד...)
וא"כ אותו אחד שמרגיש שמנצלים מישהו צריכים ליראות טוב האם הוא מופעל ("מנוצל, פרייאר" שאז רק בגלל מידת הרחמים יכול לרחם לעזור ולתמוך ואם אותו אחד יושב רגל על רגל עזוב תעזוב עימו אמר רחמנא ודו"ק בזה) או שהוא מפעיל את עצמו... ואם מניעה שיגבר אצלו מידת החסד..
לפעמים צורת ההגשה היא זו שיוצרת הרמוניה של ניצול איך ביקשו ואיך נענו לבקשה
ולכן אם אתה מהצד של הנותנים והעוזרים תוכל לענות בקול וכדו' שאתה עושה את זה מרצונך הטוב והחופשי או לתת זמן לפני להראות שאולי לא ושם דבר לא ברור מאליו וקיצרתי במקום שיש להאריך
