מישהו יכול להסביר מה כ''כ משמח בזה ולכאורה אינו משמח יותר משאר דברים
עכשיו אכתוב בלוחות שנייות בשפת החסידות:
טבע היין הוא גילוי ההעלם והסוד. כלומר, מטבע היין צומח בתוך הענבים, והוא מתוק לחייך, ואין מכירין בה שום שייכות עם יין.
אז מתחיל התהליך הארוך של כתישה ושאר העבודות, עד שלבסוף לאחר שנפסד מיץ ענבים, מוצאים שנעשה יין משובח.
וכן נשאר טבעו של היין, שכשאדם שותהו, מתגלה הפנימיות והסוד. כפתגם הידוע: "נכנס יין יצא סוד" (יין גי' סוד).
והנה יש כמה תכונת הנפש שהאדם יכול לקרוא ולתרגמו כשמחה, אבל באמת לא כל הרגש הוא שמחה. יש עונג, יש סיפוק, יש הנאה, וכל הרגש הוא סוג מיוחד בתכונת הנפש. ומהו שמחה?
שמחה הוא כשנתגלה הנפש הפנימיות של האדם עם כל הכוחות לחוץ. כשאחד מוצא את נפשו באמת, הוא מכיר מי הוא, אז בהתגלות הנפש, נעשה האדם שמח.
ובאמת יש סוד גדול בבריאה, שהכל הוא רצונו יתברך שמו, ואין שום דבר חוץ ממנו. כל הדאגות נובעת מחסרון ידיעה שכל מה שאירע, עשה ה', כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, וגם זו לטובה, ואין רע יורד מלמעלה והכל טוב.
הטעם שהיין מפיג כל הדאגות, הוא מכיון שטבעו של יין הוא לגלות הסוד, וכששותים יין מתגלה בהאדם הסוד הנעלם שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, לכן נפיג מלב האדם כל הדאגות.
בספרי קבלה מבואר, ששמחה שייכות לספירת הבינה, בסוד: אם הבנים שמחה, שבינה שהוא אם הבנים, הוא תמיד שמח, והטעם מבואר בספרי חסידות, שבינה ג"כ ענינה לגלות החכמה הנעלם, ומכיון שגילוי הנעלם הוא משמח, לכן השמחה שייכות לספירת הבינה.
בחז"ל מבואר שבתורה יש ענין "יינה של תורה" ובספרי חסידות מבואר שזהו פנימיות התורה, שכמו שהיין מגלה פנימיות כל דבר, כן פנימיות התורה מגלה הסודות של נגלות התורה.
