כולם מכירים את הגמ' פסחים סח,ב דהכול מודים דבעצרת בעינן נמי לכם, וברש"י שם "שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו"
והתעוררתי לחשוב אנו רואים ביהדות שני דברים שסותרים אחד את חבירו, מצד אחד אזהרות והשקפות רבות בכל מה שקשור לגשמיות ולחומר, לפרוש כמה שיותר וכו', ואילו כאן בשבת, ביו"ט, ובעצם בכל סעודת מצוה, אנחנו שמחים על ידי גשמיות של אוכל, ובשבת מגדילים לעשות ומחפשים את הכי טוב כמו הסיפור עם שמאי.
המקובל לומר בשתי רבדים, א' התורה לא מבטלת את הרעיון להנאה מחומר אלא רק מתריעה מפני השתעבדות לחומר, האדם שולט על החומר ולא החומר עליו, ואשר על כן להנות בפועל מאוכל אין זה דבר פסול בהכרח, ב' כיוון שבפועל המציאות היא שאדם כן מחובר לחומר אז הצורה שיכבד את השבת עפ"י אמות המידה שלו היא לשמוח בה כפי מה שמשמח אותו.
וכמדומה שאין כאן תשובה גמורה, כל השבוע ובכל עת אנו שואפים ומתחנכים לא להשתעבד לאוכל לא להשתוקק אליו, ואילו עתה נדרש מאיתנו לחזור ולהכיר בכל חומריות הזו מחדש...
כמובן יענו לי שאם הדבר הוא ציווי אין כאן חזרה להשתוקקות של הנאה והשתעבדות לחומר כי זה רק בתורת לקיים ציווי, והן אמת שהדברים נכונים אבל עדיין - מדוע לבוא ולכבד את השבת עם הכרה בדבר הפחות שביותר במהותו של האדם.
האם לא יותר מכבד שבשבת אדם ימסור חבורה, או ילמד רצופות, או שטיקל של הגר"ח על הר"מ?
במה השבת יותר מכובדת ובמה יום מתן תורה מתכבד יותר באכילה ושתיה או בהגות ומחשבה???
והתעוררתי לחשוב אנו רואים ביהדות שני דברים שסותרים אחד את חבירו, מצד אחד אזהרות והשקפות רבות בכל מה שקשור לגשמיות ולחומר, לפרוש כמה שיותר וכו', ואילו כאן בשבת, ביו"ט, ובעצם בכל סעודת מצוה, אנחנו שמחים על ידי גשמיות של אוכל, ובשבת מגדילים לעשות ומחפשים את הכי טוב כמו הסיפור עם שמאי.
המקובל לומר בשתי רבדים, א' התורה לא מבטלת את הרעיון להנאה מחומר אלא רק מתריעה מפני השתעבדות לחומר, האדם שולט על החומר ולא החומר עליו, ואשר על כן להנות בפועל מאוכל אין זה דבר פסול בהכרח, ב' כיוון שבפועל המציאות היא שאדם כן מחובר לחומר אז הצורה שיכבד את השבת עפ"י אמות המידה שלו היא לשמוח בה כפי מה שמשמח אותו.
וכמדומה שאין כאן תשובה גמורה, כל השבוע ובכל עת אנו שואפים ומתחנכים לא להשתעבד לאוכל לא להשתוקק אליו, ואילו עתה נדרש מאיתנו לחזור ולהכיר בכל חומריות הזו מחדש...
כמובן יענו לי שאם הדבר הוא ציווי אין כאן חזרה להשתוקקות של הנאה והשתעבדות לחומר כי זה רק בתורת לקיים ציווי, והן אמת שהדברים נכונים אבל עדיין - מדוע לבוא ולכבד את השבת עם הכרה בדבר הפחות שביותר במהותו של האדם.
האם לא יותר מכבד שבשבת אדם ימסור חבורה, או ילמד רצופות, או שטיקל של הגר"ח על הר"מ?
במה השבת יותר מכובדת ובמה יום מתן תורה מתכבד יותר באכילה ושתיה או בהגות ומחשבה???
