ד' תעניות בין המצרים ת"ב אכילת בשר שנשאר משבת (1 צופה)

[הצעיר שבחבורה]

שו"ת קול אליהו חלק א - אורח חיים סימן מה

פה עיר הקודש ירושלים תוב"ב נהגו שלא לאכול בשר מראש חודש עד התענית, ונסתפקתי במי שנשאר לו בשר ממה שקנה לצורך אוכל נפש לראש חודש או לשבת, שהמנהג לאכול בראש חודש ובשבת, אי שרי לאכול בשר זה במוצאי ראש חודש או במוצאי שבת.
ושמעתי באומרים לי משמא דגברא רבא הוא הרב מוהר"א יצחקי ז"ל, שהיה אוכל משיורי שבת ור"ח, באומרו שיורי מצוה נינהו, וכן נהגו אחריו להקל. אך נתתי אל לבי לדרוש ולתור, דיש בזה היתר וראיה לדבר.
וראיתי אני שיש להביא ראיה ברורה לזה ממ"ש הרא"ש ז"ל בפרק קמא דחולין (סימן כ"ג), גבי מאי דאיבעיא לן התם (י"ז ע"א) אברי בשר נחירה שהיה להם לישראל בכניסתן לארץ מהו, תיקו. ופירש"י ז"ל דרוש וקבל שכר, דהא לא נפקא מינה מידי. אבל הרא"ש ז"ל כתב דנפק"מ למי שאסר על עצמו מין אחד מהמינין בהגיע זמן פלוני, וקודם אותו זמן היו לו מאותו המין, אם מותר לאכול כיון שהיו בידו בזמן ההיתר, יעו"ש. ועיין תרומת הדשן סימן רפ"א והביאה מרן ז"ל ביו"ד סימן רי"ח, שכתב דבנידונו דהוי חרם ושבועה דהוי איסור תורה אית לן למיזל לחומרא. ואחד מן הגדולים שהתיר, היה נדונו במנהג בעלמא, יעו"ש. דון מינה ואוקי באתרין, דכיון דהך מילתא אינו אלא מנהג בעלמא, הוי ספיקו להקל, ושרי ליה לאיניש למיכל שיורי שבת ור"ח. וכן בדין, דהא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הוא, ומאי דקיי"ל אי אתה רשאי להתירם בפניהם, אינו אלא מדרבנן, כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק בתרא דנדרים דף פ"א (ע"ב), וספיקא דרבנן לקולא.

והנה, בדבר ראיה זו מדברי הרא"ש ובביאור דברי הרא"ש הרבו האחרונים לדון

ובברכי יוסף (או"ח סי' תקנא ס"ק ו) כתב
יש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת. ושמעתי מי שהביא ראיה להתיר מההיא דאבעיא לן פ"ק דחולין (יז א) אברי בשר נחירה שנכנסו לארץ אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. וכתב הרא"ש שם (סי' כג) דנ"מ לדידן, עש"ב. וכתבו הפוסקים דבדרבנן נקיטינן להקל. וה"ה הכא דהוי מנהג בעלמא אמרינן בהא הואיל ואשתרי לשבת אשתרי לחול, עכ"ד. ואף שיש לדחות ראיה זו לפי מה שמחלקי רבנן בתראי הלא בספרתם, והארכנו בזה במקום אחר בס"ד. מ"מ אין למחות במקלים.

 

[בן תורה]

וז"ל השערי תשובה סימן תקנא:
ועיין בברכ"י שכתב שיש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת ושמעתי ראיה מהא דאיתא בחולין אברי בשר נחירה כו' וכתבו הפוסקים להקל בדרבנן וה"ה הכא דהוי מנהג בעלמא אמרינן בהא הואיל ואישתרי לשבת אשתרי לחול ואף שיש לדחות ראיה זו כמ"ש במקום אחר מ"מ אין למחות במקילין עכ"ל ובמדינתינו לא שמעתי מי שמיקל בזה והוא בכלל פורץ גדר,

 

[הצעיר שבחבורה]

עיקר כוונתי לדון בראיה מדברי הרא"ש, ואציין

שו"ת שיבת ציון סימן נא

אחר כתבי תשובה זאת בא לידי ס' תשובות בית אפרים מהגאון המובהק מו"ה אפרים זלמן מרגליות נ"י מק"ק בראד וראיתי בחלק יו"ד בתשובה ל"ט הקשה על דברי אאמ"ו הגאון ז"ל שכתב לחלק דבדבר הנאסר מזמן ידוע ואילך יש לספק אם בהגיע הזמן ויש לו ממין הזה אם נאסר או לא, והקשה הגאון בית אפרים איך מצאנו ידינו באיסור חמץ בפסח דפשוט ומבואר דכל חמץ אסור אף במה שהיה אוכל ממנו עד הפסח ובהגיע הפסח אם אכלו חייב כרת ע"ש. ואני לא ידעתי איך מדמה הגאון הנ"ל זה לזה דגבי חמץ בפסח הימים הם סיבת האיסור והימים מצד עצמם גורמים האיסור ואחר פסח חוזר להיתרו אין מקום לומר שהאיסור תלוי בזמן אלא הזמן הוא עצם האיסור וכמו שיה"כ עצמותו של יום גורם איסור אכילה ושתיה ביום ההוא אף מדברים שהיה אוכל מהם בערב יוה"כ כן איסור חמץ בפסח הימים פועלים על האיסור משא"כ בבשר נחירה שהכניסו לא"י וכמו כן בנודר שלא לאכול בשר מזמן ידוע ואילך שם פועל האיסור על הזמן שמזמן שנכנסו לא"י מתחיל האיסור וכן בנודר מתחיל האיסור בזמן ידוע אבל הימים מצד עצמותן אינן סיבת האיסור דאילו לא נכנסו עדיין לא"י היה מותר להם בשר נחירה בכל הימים וגם אילו לא היה נודר היה מותר לו לאכול בשר כל הימים בזה שפיר קא מיבעיא ליה כיון שיש סברא לומר שאינו אסור אלא מה שנתהווה להם בזמן האיסור כי האיסור מתיחס אליו אבל מה שיש להם מקודם אין הזמן פועל עליו, והדבר /והדברים/ פשוטים וברורים.​

 

[תלמיד חכמי הדור]

השדי חמד מביא שהחת"ס היקל בזה, אך למעשה הוא טעה בזה, והחליף בין רבי משה סופר מפרשבורג לרבי משה סופר מפשעוורסק שהוא התיר בזה, אך החת"ס לא התיר בזה (הגרש"א שטרן).