אלול 'אלול' אצל המשגיח הרב אליהו לופיאן זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

תשמעו סיפור שלא סֺופַר מעודו. את הדברים שמענו מפי הרה"ג רבי יעקב בייפוס, מחבר סדרת הספרים המופלאה 'לקח טוב', ומי שזכה ליצוק מים על ידיו של המשגיח מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל בישיבת כפר חסידים. ר' אלי', מספר הגרי"י בייפוס, היה נוהג לומר את שיחותיו בשבת, לאחר סעודה שלישית, לפני תפילת ערבית.

בשנת-חייו האחרונה עזב את הישיבה ועבר לשכונת 'בית וגן' בירושלים (וראש הישיבה, מרן הגר"א משקובסקי זצ"ל, המליץ על כך בהספדו את הפסוק 'נקי יהיה לביתו שנה אחת'). זמן קצר לפני כן, דהיינו כשנה וחצי לפני פטירתו, עלה המשגיח לבימה כדי למסור את שיחתו, ולפני-כן הפתיע את הבחורים בהודעה קצרה. 'אני רוצה לבקש עכשיו דבר-מה מהקב"ה, והנני מבקש מה'עולם' שיענה אמן על כך'.

הבחורים בישיבה תמהו מאוד על ההודעה, ולא ידעו מה מתעתד משגיח לבקש. רבי אליהו לא השאיר את הבחורים בפליאה זמן רב. 'אני מבקש מהקב"ה שייתן לי עוד ראש-השנה ויום-כיפור אחד' – – – וכל הציבור ענה 'אמן' בקול רם – – –

ואגב, הרבנית חנה ע"ה (אחותו של מרן הגר"א משקובסקי זצ"ל) שאלה את המשגיח, אם כבר מבקשים מהשי"ת, אפשר לבקש שיתנו לך עוד הרבה ראש-השנה… למה רק פעם אחת? והמשגיח השיב לה: בגיל הזה שבו אני נמצא, כל שנת-חיים היא מתנה, ואין זה מן הנימוס לבקש מתנות גדולות'…

למדנו עכ"פ את חשיבותם של ימי התשובה שלפנינו, ואת סגוליותם, וכמה הם יכולים לתרום לנפש האדם. הרי מרן המשגיח היה אז בשיא גדלותו התורנית, והוא היה באמת אחד מאישי המוסר הגדולים שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים! ובכל זאת הוא מבקש בתחנונים עוד ראש- השנה ויו"כ אחד!

(קול ברמה – ביטאון רמת אלחנן, גיליון 396)

 

[אחד יחיד]

סיפור שכל מי שהוא מתלמידיו של רבי ברוך מרדכי אזרחי מכיר, ולטעמי שם בצעירותו, קיבל מרן הגרב"מ אזרחי את היחס הגדול לאלול, כי זאת עליכם לידע, רב"מ ככל שהוא היה מלמד גדול, וראש ישיבה עצום, הוא היה תלמיד בכל מהותו!, כמעט כל הנהגה שלו, אפשר למצוא, מהיכן הוא שאב אותה, הוא היה כל כולו תלמיד, וזה היה כוחו העצום בללמד. וזה דבר המעשה.

אל תשכחו את התאריך הזה היה אומר רבי ברוך מרדכי, זה תאריך לדורות. ר"ח אייר תשכ"ד.

או אז נכנסתי לראשונה לישיבת כפר חסידים, למסירת החבורה הדו חודשית שלי, מאז למשך כמה שנים.

הייתה זו שעת ערב מוקדמת. וההיכל כולו המה מלימוד המוסר. התיישבתי בספסל האחורי, לידי ישב ידידי המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצוק"ל.

אני שזו לי הפעם הראשונה בישיבה, הבטתי סביב ובעיקר במרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל היושב במזרח. וכולו מתנועע ומחפש במבטו לצדדים.

הערתי את תשומת ליבו של ידידי רבי דב לכך שנראה כי ר' אל'ה מחפש איזה משהו.

רבי דב הרים לרגע קט את העינים ואמר מיד: "זעט זיך אויס אז ער קומט זאגן א שמוע'ס" = זה נראה כי הוא עומד למסור שיחה. (בהיכל הכפר מוכרות שיחות אלו שלא מן המנין, וּמְכֻנּוֹת היו "מבזקים")

ואכן הגיע זמן מעריב. ובמקום להתחיל בתפילה, הס השתרר ורבי אליהו קם ועלה במעלות ארון הקודש. נעמד והחל סורק את זקנו שוב ושוב.

לאחר דקות קצרות וטעונות – זעק רבי אליהו בקול הארי שלו:

ראש-חודש אייר!

עס איז אוטוטו שוין אלול!!!

הלא אוטוטו כבר אלול!!!

ובסיימו את דבריו אלו, ירד והחלו בתפילת מעריב.

רבותי היה מסיים רב"מ את העובדה: ר' אלה כבר התכונן מר"ח אייר, אנחנו כאן על מפתנו של אלול, בואו נתכונן ונתפוס, נשיג את ההישגים והפסגות שאפשר להעפיל אליהן רק בחודש 'אלול'. אלול!

נסיים בדברים שהיו אומרים בקלם, כור מחצבתו של הגר"א לאפיאן, אלול היו אומרים בקלם, זו דאצ'ה, כמו שחודש אב הוא זמן הנופש לגוף, כך אלול זה הדאצ'ה של הנשמה, אז הנשמה מחליפה כוחות, ומקבלת אור וטעינה, לכל השנה הבאה.

אגוטע'ן אלול!

(רבי צבי גטקר)

 

[אחד יחיד]

מספר תלמידו ומשמשו הגרי"ד שלוסברג שליט"א: "שיחותיו של רבינו כל השנה עוררו מאד את הלבבות, אך במיוחד אלה של חודש "אלול". עד היום זוכרים התלמידים את הניגון המיוחד בו חזר רבינו על המילה "אלול" שהרעיד את הלבבות ואשר די היה בו כדי לפתוח פתח כפתחו של אולם בכל התלמידים

"היה זה בחודש אלול שנת תשכ"ח. רבינו הוזמן לישיבת "קמניץ" לשאת שיחת מוסר. את דבריו מיקד על מידות. בין יתר דבריו סיפר שהוא נזכר שלפני כ־50 שנה בזמן שהיה בוורשא (פולין) קרא סיפור שהרשימו מאד ואשר הופיע באחד מעיתוני התקופה. וזה הסיפור: בעל־כלב אילף את כלבו ושלח אותו מדי בוקר עם סל למכולת. בתוך הסל היה פתק ובו רשימת מצרכים. הכלב הנאמן ביצע את שליחותו ושב אל אדונו. כך היה מדי יום ביומו. בבוקרו של יום אחד שב אל אדוניו, אך הסל הכיל לחמניה אחת פחות. לתומו, חשב בעל־הבית שאך מקרה הוא. אך הדבר חזר על עצמו. במקום חמש לחמניות חזר הכלב רק עם ארבע. פנה בעל־הכלב לבעל־המכולת בטרוניא, אך זה האחרון השיבו: מה אעשה, לא שיניתי מאומה! שם אני בסל חמש לחמניות.

"התעלומה גברה והלכה. החליטו שניהם לעקוב אחרי הכלב ולבדוק פשרם של דברים. ואמנם התעלומה נתחוורה. הכלב החל לשנות את מסלולו הקבוע ובחר לו מסלול העובר דרך גינה צדדית בעיר. לתדהמתם כי רבה, באמצע הדרך ניגש הכלב אל כלב אחר ששהה במקום, כלב פצוע, בעל רגל שבורה שבקושי מצליח לדדות. משהגיע אליו, הוציא לו לחמניה מן הסל, והמשיך הלאה בדרכו אל אדונו!

בשלב זה של סיפור הדברים, דפק רבינו על השולחן והרעים בקולו: "הם (בעלי־החיים) לא חייבים בחסד! הדבר טבוע בהם! אבל אנחנו?!…" (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

באחד המכתבים ששיגר ר' אלי' לילדיו בימים הנוראים אשר נשתמר בקרב בני משפחתו, למדים אנו על הלכי רוחו באותם ימים נשגבים:

"בני היקרים והחביבים היושבים בסתר לבי… כולנו בחיים ושלו' ב"ה על חסדו הגדול אשר יעשה הבורא עמנו.

"בטח פחד יום הדין הכה שורש בלבכם ביותר לתקן המידות ולהכניס בלב הרגש הבושה ממעשי הנעורים, כמאמר הנביא 'בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי'. וההרגש מוביל את האדם למדרגת התשובה, ר"ל שיש בנפשו הכח והיכולת לבוא לתשובה, ממילא נכנס תחת המדרגה אשר עליו נאמר 'לא חפץ כו' כי אם בשוב רשע מדרכו וחי". כי אם ח"ו אפילו בדבר אחד יאבד אדם ההרגש אשר יביא להתעוררות ויוחלט בשמים כי הוא בדבר זה נכרת מתשובה ר"ל, אבד הסיבה אשר מביא האדם לתשובה, אז יעמוד תחת הפסק אשר פסק מידת הדין: נפש החטאת מה תהי' עליה וכו'.

"אמנם יש אדם אשר מן התעוררות עצמית נכרת. אבל אם ישמע התעוררות אז יתעורר ונכנס בלבו הרגש ופחד, אז עוד עומד כי יש ביכולתו בנפשו לעשות תשובה. אבל אם ח"ו הוא שונא מוסר ואינו אוהב לשמוע תוכחה ואל חכמים לא ילך, אז נאמר עליו המקרא: 'מוסר רע לעזוב אורח', פירוש יסורים וצרות, 'ושונא תוכחות ימות', פירוש כי אין לצפות עליו כי אבד היכולת לעשות תשובה ח"ו.

"על כן בני החביבים תלמדו למען השם בכל יום ספרי מוסר וגם לשמוע התעוררות, כי בטח בימים אלו תשמעו דברי התעוררות בהישיבה אז תקשיבו באוזן שומעת – ואוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, ועיין בשערי תשובה לר"י… הקב"ה יורנו בדרך הישר.

אברך אתכם בכתיבה וחתימה טובה ושנת ברכת ושלו'. ממני אביכם אלי' לאפיאן. (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

ר' אלי' זצ"ל היה אומר שהוא מודה להקב"ה על שזכה לשמוע כמה פעמים את הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצ"ל מגדולי תלמידי הגר"י סלנטר זצ"ל ב"ימים הנוראים", ומאז נתהפכו אצלו "הימים הנוראים" לכל ימי חייו. וכידוע, היה ר' אלי' נראה נורא בימי הדין ופחדו על כל סביבותיו.

היה זה לאחר פטירת ה"סבא" מקלם זצ"ל. היו מזמינים את רבי איצל'ה לתקופת ימים נוראים, כדי להדריכם ולעוררם ביראת ה'. אמרו: מי שלא ראהו בימים אלו לא ראה יראה מימיו.

אחד מוותיקי התלמידים סיפר לנו לא מכבר: "עדיין מהדהדת באזני קריאתו של רבי אליהו לופיאן בהיכל הישיבה, שבכל שמוע'ס של אלול היה פותח במילים: "היום עשרים ושמונה יום ליום הדין", ובהמשך: "לא יותר מעשרה ימים ליום הדין".

"כבחורים צעירים זה היה מעביר בנו חלחלה וצמרמורת בכל הגוף בימים קדושים אלו. (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

מאימתי החלה עבודת חודש אלול במחיצתו של הגה"צ ר' אלי' זצוק"ל?

זאת נוכל ללמוד ממעשה שהיה כאשר באחת השנים בא ר' אלי' לחגיגת אירוסין של אחד מצורבי הישיבות. תוך כדי הסעודה קמו בזה אחר זה ראשי הישיבה והשמיעו דברי תורה משולבים ושזורים בענייני דיומא – "בת פלוני לפלוני", "לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם", "מ' יום קודם יצירת הוולד" וכדומה – עד שנתבקש גם ר' אלי' לומר דברו. קם, כשכולו חיל־ורעדה, אצבעותיו ליפפו את זקנו, מצחו העלה קמטים־קמטים, עיניו נתעצמו ונראו כבוכיות, עד שנשמע קולו המרטיט:

"מורי ורבותי, עומדים אנו כבר במחצית השניה של חודש תמוז, לאחר תמוז יבוא עלינו לטובה חודש מנחם־אב ואחריו, זכרו מורי ורבותי, אחריו ח־ו־ד־ש א־ל־ו־ל. ועכשיו, רבותי כשאלול אחר כותלנו, א־ל־ו־ל, א־ל־ו־ל, מה לנו להרבות בדברים? ולשם מה להשמיע דרשות? תשובה, מורי ורבותי, תשובה והתעוררות!". זו היתה כל דרשתו בערב זה, בחגיגת־אירושין זו.

בדומה לזה סיפר הגה"צ ר' חיים וואלקין שליט"א, משגיח ישיבת עטרת ישראל: "זכורני מצעירותי, בלמדי בישיבת טעלז בארה"ב, היה זה בזמן קיץ, ראש הישיבה הג"ר ברוך סורוצקין זצ"ל שב מארה"ק, וחזר מלא התפעלות ממעשה שהיה בנוכחותו. רבי ברוך השתתף בחתונת תלמיד בחודש תמוז, ובאותה שמחה השתתף גם הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל, והנה היתה שם איזו סטיה משמחת חתן וכלה, והארוע עבר ר"ל לקלות ראש. אז קם ר' אלי' לופיאן זצוק"ל והתריע: "איך אפשר להקל ראש עכשיו, הלא אנו עומדים באמצע תמוז, ועוד מעט חודש אב, ואב הלא הוא החודש לפני אלול". הגר"ב סורוצקין זצ"ל לא הפסיק להתפעל ממעשה זה, כיצד התייחס לחודש אלול.

כך חי ונשם ר' אלי' זצוק"ל כל שנותיו את אוירת חודש אלול הקרב ובא כבר מחודש תמוז בעיצומם של ימי הקיץ. (אני לדודי, חודש אלול)

 

[אחד יחיד]

במחיצתו של זקן חכמי המוסר בדור האחרון, הודה והדרה, מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל בעל "לב אליהו" ומשגיח ישיבת כפר חסידים היו אנשים חשים בכל ימות השנה כאילו הם עומדים בעיצומם של ימי אלול וזאת לרוב יראת ה' ואהבתו ית"ש שהשרה על סובביו, לא כל שכן, בחודש אלול גופא, מסביב לד' אמותיו של "ר' אלי'", היו כמו מרחפות האותיות א' ל' ו' ל' וממלאות את החלל והאויר כולו.

חודש אלול לא היה במחיצתו כעוד חודש מחדשי השנה, אף לא "חודש הרחמים והסליחות", אלול במחיצת קדשו, פירושו – תביעה גדולה ומחייבת, תביעה להתעלות עצמית, להתבוננות פנימית, לחשבון נפש יורד ונוקב בכל רגע ורגע עד חדרי השיתין.

תלמידיו העידו כי די היה להם בימים אלו לראות את צורת קדשו, להביט בהליכות קדשו, להתבונן בכל ניד שלו, כדי להיסחף יחד עמו לאוירת ה – – – 'אלול' שלו. (הרב יעקב הייזלר)

 

[שירת העשבים]

אמר שב"תלמוד תורה" בקלם אמרו תפילת "יום כיפור קטן" אך ורק בערב ראש חודש אלול. היתה זו תפילה מיוחדת בהשתפכות ובהתעוררות עצומה שהכניסה את כל בני הישיבה להשראה ולאוירה מרעידה, והיתה זו מעין "פתיחה" לתקופה העילאית והמרוממת של חודש אלול והימים הנוראים.

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

בחודש אלול ובעשי"ת, לאחר תפילת שחרית בימות החול, ירד לפני התיבה ואמר פסוק בפסוק בהתעוררות גדולה את פרק פ' בתהילים - "למנצח אל שושנים" [העוסק בעניני תשובה], שכתוב בו ג' פעמים "אלוקים השיבנו, והאר פניך ונוושעה", ואמר שכך נהגו בקלם.

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

הזהיר את הבעל-תוקע של ראש השנה, שלא יתלמד ויתאמן בתקיעת שופר בשעות הלילה בחודש אלול, כיון שהתקיעות מעוררות את כוחות הדינים, ואין לעורר דינים בלילה, שהוא זמן התגברות הדינים. [וכ"כ בערוך השולחן, סימן תקפ"א סי"ב].

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

בשיחות ובוועדים היה תובע מהבחורים לקבל על עצמם בגדר 'קבלה' לעשות "תענית דיבור" בכל חודש אלול ועשי"ת.

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

הקפיד לקבל את השבת האחרונה של השנה, מוקדם יותר מכל שבתות השנה.

 

[שירת העשבים]

ברוב ימי הסליחות, היה הוא הש"ץ לסליחות, והנהיג בישיבה לדלג חלק מפיוטי הסליחות, ולומר רק שלש פעמים י"ג מידות, באמרו "טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה". [ובעשי"ת הקפיד שפיוט ה"עקידה" יהיה בין פיוטי הסליחות הנאמרים].

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

בסדר הסליחות אמר וידוי "אשמנו" רק פעם אחת, כמנהג הגר"א. וביאר ש"עדיף לומר פעם אחת במתינות ובכוונה, ולא להבליע המילים בחיפזון שלש פעמים".

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

בנוסח הפזמון "במוצאי מנוחה קדמנוך" [שאומרים ביום ראשון של סליחות], כשאמרו הסליחות בבוקר, שינה הנוסח בשלש מקומות: אמר "בשחר קדמנוך" [במקום "במוצאי מנוחה קדמנוך"], וכן "בזעקתם אליך" [במקום "בזעקתם בעוד ליל"], וכן "בעמדם לפניך" [במקום "בעמדם בלילות"]. וביאר טעמו "שאם אין משנים הנוסח, הוי כדובר שקרים לפני ד' ח"ו".

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

לא אמר את הסליחה "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו", כי אין לבקש ממלאכים, בלתי מד' לבדו.

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

בסליחות בערב ראש השנה דילגו הרבה סליחות, כמנהג קלם.
(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

בפזמון של י"ג מידות [בעשי"ת, בנעילה, וכן בתענית בה"ב] שינה את הנוסח ואמר: "מידת הרחמים עלינו נגלגלה, ולפני קוננו תחינתנו נפילה, ובעד עמנו רחמים נשאלה".

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)

 

[שירת העשבים]

בשבוע האחרון של השנה, מידי ערב נשא שיחה בהיכל הישיבה, ולפניה מסר כעין 'הקדמה' כיצד לזכות ביום הדין. וכה היו דבריו בפעם הראשונה ששמעתי ממנו: "היום יום חמישי האחרון לפני ראש השנה תשכ"א, יהיו לנו בס"ד עוד הרבה ימי חמישי, אבל בשנת תש"כ לא יהיה עוד יום חמישי. חז"ל אומרים כי "שב יום אחד בשנה, כאילו שב כל השנה" [הובא בחיי אדם (כלל קל"ח ס"ה)], ואפשר ביום זה לתקן את כל ימי חמישי של כל השנה שחלפה", ואז פתח בשיחה. כסדר זה חזר כל יום ויום ממש עד ראש השנה, בתחילת דבריו היה אומר "היום יום פלוני האחרון וכו'", ולאחר מכן נשא את השיחה. קודם השיחה בליל שישי אמר כי ביום זה אפשר לתקן את כל ביטול התורה שנגרם בערבי שבתות. וקודם השיחה שנשא בליל שבת בין קבלת שבת למעריב, עורר על כך שאפשר לתקן את כל העבירות וחילולי השבת וביטול הזמן שנגרמו בשבתות השנה.

(מתלמידו רבי אליעזר הלוי דינר)