אנו מכירים רק את עולם החוש, את עולם הרוח אנו מכירים רק בהכרה על־חושית, מכאן ההתגוששות, ככלי להבנת הבלתי מובן עלינו להשים לב שעולם החוש הוא בריאה של הבורא האינסופי שכללי־החוש אין חלים עליו. אלא שעולם החוש אינו אלא כלי לקבל אור הרוח החיה שהיא נשמת האדם האלוקית, ועל האדם לזכך את עולם החוש, כדי שיהיה מאפשר לרוח להתגלות ולא להסתיר אותה.
אין אדם יכול לעבוד את הבורא ולא להרגיש תחושת עבדות, כי היא סתירה מיניה וביה, אין כס'ף [כיסופים] לאדון זה, אבל יש כסף [כנ"ל, רח"ל] לאדון אחר. ומאי ניהו? אב [מלשון ולא אבה] היינו התאוות. כי התאווה להיות איש כשר עדיין אינה מעידה על התבטלות, וכמאמר הזוה"ק - לאו איהו כפית באחרא... וכן מצינו שבחו של רעיא מהימנא, עבד ה', כי עבד נאמן קראת לו, חזינן, שהיא שיא פסגת היהדות... "עבדי הם - שטרי קודם".
יש קבלת התורה ויש 'זמן מתן תורה', ה'זמן' ו'הנתינה' היו בדורו של משה שקיבל מפי הגבורה, אך קבלת התורה מתרחשת בכל יום ויום, על ידי שאנו זוכים לקבל את התורה מאהבה - נשפעת עלינו היכולת לחדש בתורה, ולראות את הנתינה הזו כחדשה, וזה מה שאמרו 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'.
אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ - בלי שתעוררו איך היא תחפץ? במוצאי חג, צריך להמשיך את ההתעוררות על ידי עשיית כלי היינו חפץ, והוא על ידי לימוד התורה או התעסקות במצווה כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל, כי איך אפשר להתחנן על והאר עינינו... ולא לרוץ לנסות את זה...
אמונה אמיתית באין סוף ברוך הוא המנהל את הכל, אמורה להביא את האדם לידי שלוה עמוקה ושמחת חיים תמידית, המכשולים והעצבויות מקומם בחלל הפנוי, באיזורים הריקים של האדם מהאלוקות, בהם הוא חושב על עצמו ועל יכולותיו שהכזיבו. ההימשכות האמיתית אל האלוקות הפשוטה - מביאה את האדם לידי רוגע מתמשך אינסופי.