ראש השנה אשכול לשיתוף פירושים, הערות והארות שנתחדשו לחו"ר הפורום בתפילות הימים הנוראים (2 צופים)

[נדיב לב]

החברים מוזמנים לשתף באשכול הערות הארות בפירוש תפילות הימים הנוראים והסליחות, שהתחדש להם שנה אשתקד או מה שב"ה יתחדש להם השנה בעיונם במילות התפילה.

 

[נדיב לב]

סליחות לערב ראש השנה
פְּנֵה אָדוֹן בְּעִצְּבוֹן רוּחַ. צְפֵה בְּשִׁבְרוֹן לֵב. קָרוֹב אַתָּה לָרְחוֹקִים. רוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים:

'קרוב לרחוקים'? הלא הם רחוקים ממנו? וכי זה סתם משחק מילים?
ייראה לפרש עפ"י הנביא ישעיה - "שמעו רחוקים אשר עשיתי ודעו קרובים גברתי" (פרק לג, פסוק יג) ופירש שם רש"י: "רחוקים - המאמינים בי ועושים רצוני מנעוריהם. קרובים - בעלי תשובה שנתקרבו אלי מחדש".
מלמדנו רש"י, דווקא אלו שמקימים רצון בוראם מימי נעוריהם - במידה מסוימת כח ההרגל נמדד אצלם לחסרון ומשום כך נקראים 'רחוקים'. לעומתם בעלי תשובה שמקיימים רצון הבורא מכח השגתם החדשה שהגיעו זה עתה- נקראים קרובים.
ובזה אפשר להסביר, הקב"ה קרוב לרחוקים - לרשעים, כלומר, אמנם כל עוד הרשעים לא חזרו בתשובה, הם רחוקים, אבל במובן מסויים הם קרובים להקב"ה מאשר הצדיקים.

 

[נדיב לב]

זכרנו לחיים וכו' למענך אלוקים חיים.
הטעם הנלווה לבקשת החיים מהבורא, הוא משום "למענך חיים".
כלומר: אף שאיננו ראויים עשה למענך, כדי שיתגלה גודל חסדך בעולם. ובזה מתקדש שמו יתברך.
מכאן, שכל יהודי שהולך לעולמו ודאי בקיצור ימים, יש בזה משום 'חילול השם'. לעומת חסד הבורא שמקיים חייו. ועל דא קא בכינא על הנפטר. וקצת נבין דברי חז"ל שדימו את נשמת ישראל שפרחה לספר תורה שנשרף.

 

[נדיב לב]

"ובכן" תן פחדך, 'ובכן' תן כבוד, 'ובכן' צדיקים יראו וישמחו".

בנוסח התפילה בר"ה ישנו ג' קטעים שמוסיפים בברכת אתה קדוש, וכל אחד מהם פותח במילה "ובכן" תן פחדך, 'ובכן' תן כבוד, 'ובכן' צדיקים יראו וישמחו. מה הטעם שכל קטע מתחילה במילה הזו?
האבודרהם בהלכות ר"ה כבר עורר בזה וכתב לבאר פשט נפלא. וכך תמצית דבריו.
העניין בהקדמת 'ובכן', הוא בכדי שהאדם יזכור את "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי". אנשי כנסת הגדולה תקנו בדווקא את נוסח התפילה הזה, כדי להעביר לנו את אותה הרגשה שהייתה לאסתר המלכה בבואה לפני המלך, הרגשת פחד ורעדה: "וכאשר אבדתי אבדתי". כאשר אדם מתפלל לפני הקב"ה מתוך הרגשה כזאת כל תפלתו נראית אחרת.

ושמעתי ליישב ע''פ מש''כ רבינו בחיי בפרשת כי תצא - וכן מלת "בכ"ן" בגימטריא "חס"ד" - ולפי זה י"ל שבאנו להזכיר ביום הדין את מדת החסד, ולכן משתמשים דוקא בלשון זו ל'ואז'. בשונה מהמילה 'ואז' שעולה בגימטריה כ'-י'ד' החזקה [וגם תחילתו של דין] לעומת המילה 'ובכן' שעולה כמנין חסד.
ובזה נבין מדוע 'אז ישיר משה' ולא ו'אז, בהקשר לפרק הקודם.

ספר אבודרהם סדר תפלת ראש השנה - ובכן יתקדש שמך וגו' כלומר כשיבא היום שיהיה השם לבדו מרום וקדוש דהיינו לעת ביאת הגואל אז יתקדש שם ה' אלהינו ואז תן יתן פחדו על כל מעשיו ואז יתן כבוד לעמו ואז צדיקים יראו וישמחו. ובכן פי' ואז. ותקנו לומר ובכן ע"ש (אסתר ד, טז) ובכן אבא אל המלך לפי שהוא עתה יום הדין ואנו באים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וי"מ בכן שהוא שבעים ושתים שמות כי בכן עולה למנין ע"ב ואינו מתישב פירוש זה שהרי מזכיר אחרי ובכן ה' אלהינו. ועוד לא מצאנו שהשם נקרא בכן בשום מקום: עכ"ל.

 

[נדיב לב]

ברכת זכרונות
"זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום השם". וצ"ב מה זה שייך לזכרונות שהקב"ה זוכר את בני האדם, ולא שיזכרו את נפלאותיו.
ראית בשפתי חיים (מאמר ר"ה יום הזכרון) שכבר מעורר בזה, וכותב שם מהלך ארוך להסביר את ההקשר.
ובתמצית [לא מספקת] הוא מעיר כנ"ל עהפ"ס 'זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה'' שאין המדובר כשאר הפסוקים שהשי"ת זוכר את האדם, ולכן מבאר שענינו לומר שהנפלאות אינן דבר חד פעמי לזמן, אלא הוא עשה את נפלאותיו להשפעה תדירית, כי פתח על ידן פתח ישועה הדורות עיי"ש. אבל להבין את הדבר לאשורו צריך לראות מה שהקדים שם בארוכה לייסד בעצם הזכרון.
והנה ברכת הזכרונות פותחת באתה זוכר מעשה עולם וכו' שהקב"ה זוכר את כל היצור ופוקד את כל מעשי הברואים, ואם כן לכ' גם חתימת הברכה הו"ל בא"י זוכר הכל, ולא זוכר הברית שהוא כביכול שבח קטן יותר. אמנם נראה לומר שאמנם הברכה לבאר את עצם הזכרון אצל הבורא, אבל עיקר תכלית הזכרון הוא ביחס לעמ"י מכח הברית שעשה עם אבותם. כך שאינו נמדד לפי שבח קטן או גדול, אלא לפי תכלית ענינו.


ברכת מלכויות
יש לשאול על נוסח ברכת מלכויות מדוע פסוק שמע ישראל נכלל בפסוקי מלכויות. ובכלל מה מיוחד בפסוק שמע ישראל שאומרים במלכויות מאשר אמירתו פעמים בכל יום בק"ש, שהנה כשאומרים את הפסוק בתפלת מוסף של ר"ה הוא מקבל מימד מיוחד של "כדי שתמליכוני עליכם" לא כן כשאומרים את אותו הפסוק בק"ש.

קראתי ביאור נפלא בשם הסבא מסלבודקא ותמצית דבריו: כשאדם אומר את פסוק 'שמע ישראל' בקריאת שמע, עם מי הוא מדבר, למי הוא אומר את הדברים? התשובה: הוא מדבר לעצמו, הוא מחדיר לעצמו את יחוד הי"ת וממילא מחזק בקרבו את אהבתו, ומקבל ע"ע עול מלכות שמים.
משא"כ בתפלה ישנו ממד נוסף, האדם עומד לפי המלך ומדבר עמו! לכן כשאדם מתפלל והוא עומד לפני המלך אסור לעבור בארבע אמותיו ולכן אסור לו להפסיק אפילו אם המלך שואל בשלומו, הוא נמצא במצב מיוחד של עומד לפני המלך, באמצע לדבר עם המלך, משא"כ בק"ש שמותר לעבור כנגד אומרה, וכן מותר להשיב באופני מסוימים.

מעתה מסביר הסבא מסלבודקא את ההבדל בין שמע ישראל שבתפלת מוסף של ר"ה, לבין אותו שמע ישראל שאנו אומרים פעמים ביום.
בכל יום אדם אומר שמע ישראל לעצמו, בר"ה אדם לא אומר את הפסוק לעצמו, אלא "אמרו לפני מלכויות" הוא פונה לקב"ה ומדבר אליו רבש"ע אתה אלוקינו! אתה אחד! ואת מלכותך אני מקבל עלי! נמצא הייחודיות שישנה באמירת הפסוק שמע ישראל בתפלת ר"ה, היא בהיות "אמרו לפני"!

 

[נדיב לב]

פיוט 'כי הנה כחומר'
כל קטע בפיוט מסתיים 'ואל תפן ליצר'. ובפשטות המכוון כלפי השטן שמקטרג.
וצ"ב לפי דברי חז"ל (יומא כ.) שביום כיפור השטן אינו משטין ומקטרג, וכמו שמרומז בגימטריה 'השטן' 364 - שכל השנה מקטרג מלבד ביום אחד בשנה - יום כיפור.
ולכאורה הוא כמו מקרא קצר - לברית הבט ואל תפן ל(חטאים שסיבתם היא ה)יצר. והוא אחד מכמה דרכים שחשבתי להסביר, לחלק בין היצר לשטן. אבל גם אם נניח שהמכוון כלפי השטן המקטרג י"ל וורט קצר ונחמד.
לעולם השטן לא מקטרג ביום כיפור, ועם זאת, "הברנש" לא מסוגל לשמור את פיו לגמרי, ואומר: 'חבל שאני מנוע לפתוח את פי על ראובן, שמעון...'

"הס קטגור"
מדוע נקט במילה הס ולא השתק. י"ל שבא לרמז שבעצם השתקת השטן מלקטרג ביו"כ, הקב"ה גם ממתק הדין, וכמו שמרומז במילה 'הס' שהאותיות 'ד'ן' קודמות לאותיות 'ה'ס'.

פיוט 'כי אנו עמך'
צ"ב המודגש.
"אנו צאנך ואתה רוענו. אנו כרמך ואתה נוטרנו. אנו פעלתך ואתה יוצרנו. אנו רעיתך ואתה דודנו". וראה שה"ש פ"א פסוק טו-טז.

 

[נדיב לב]

קדוש אתה וכו' ככתוב ויגבה וגו'
"קדוש אתה ונורא שמך, ואין אלוה מבלעדיך, ככתוב, ויגבה ידוד צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה. ברוך אתה ידוד, המלך הקדוש".
המקרא מהנביא ישעיה בהקשר למה?

יתירה מכך צ"ב במש"כ אבודרהם סדר תפלת ראש השנה וז"ל: קדוש אתה ונורא שמך על שם נורא מאד. ואין אלוה מבלעדיך ע"ש ומבלעדיו אין אלהים ככתוב ויגבה ה' צבאות במשפט וגו' בא"י המלך הקדוש ע"כ.

אבל בעיון דברי המפרשים עהפ"ס בישעיה, מתבאר ההקשר מכמה פנים, או בהתייחס ל'קדוש', או לכינוי 'נורא' כפי שנמצא בעיון הדברים.

 

[נדיב לב]

2 הערות
"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".
זכירה וכתיבה למה לי? ובעיקר למה הוצרך לכפול 'בספר החיים', וכי היכן אם לא בספר החיים?

"בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה, נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום".
אם נשים לב, הבקשות 'חיים' 'ברכה' 'שלום' כבר הוזכרו בברכת שים שלום בשחרית, ובהזכרה המיוחדת מוסיפים 'פרנסה טובה'. וצ"ב הלא חיים הוא בכלל פרנסה טובה. וכדברי חז"ל בתענית ח: "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני ומאן דיהיב מזוני לחיי". וצ"ב.
כמו"כ כפל שוב בהזכרה זו את בקשת 'חיים' בתוספת 'טובים'. מדוע כפל, ומדוע בסיפא באה התוספת, ומה ענינה.
אפשר לבאר בכמה דרכים, אבל מענין איך פרשו החברים לעצמם.

 

[רבי]

"ומלאכים יחפזון".
מכבר תמהתי מה המקור שהמלאכים נחפזים ונרעדים. וכי דנים מלאכים בראש השנה?

ואח"כ הראוני שהכוונה על שרי אומות העולם שהקב"ה עושה גם להם דין בראש השנה.

ואולי יש לזה מקור ממשנה ריש פ"ק דר"ה.

 

[נדיב לב]

אבל בעיון דברי המפרשים עהפ"ס בישעיה, מתבאר ההקשר מכמה פנים, או בהתייחס ל'קדוש', או לכינוי 'נורא' כפי שנמצא בעיון הדברים.

לחץ כדי לכווץ...

רש"י ישעיה פרק ה פסוק טז
ויגבה ה' צבאות במשפט - כשיעשה משפטים בהם יגבה שמו בעולם, במשפט יושטיצ"א בלע"ז. והאל הקדוש - יתקדש בתוך הצדיקים הנשארים בכם:

רד"ק על אתר
ויגבה - באותו משפט שיעשה ברשעי ישראל יהיה הוא גבוה במשפטו, ויאמרו כי הוא רם ונשא ושופט העולם כרצונו והאל הקדוש בעשותו בהם המשפט יהיה נקדש בהם, כמו שאמר בקרובי אקדש, ונאמר ונקדשתי בם, ופירוש בצדקה ביושר כמו משפט:


מצודות דוד על אתר
ויגבה וכו' במשפט - כשיעשה משפט יתרומם ויתעלה שמו. נקדש בצדקה - יתקדש שמו במה שיעשה צדקה להכשרים שבדור:

מלבי"ם על אתר
ויגבה וכו' במשפט - כשיעשה משפט יתרומם ויתעלה שמו. נקדש בצדקה - יתקדש שמו במה שיעשה צדקה להכשרים שבדור: וכו' דע כי כל השמות והתוארים שאנו מיחסים אל ה' הם רק בערכנו, ואינם תלוים בעצמותו יתברך, למשל אנו קוראים אותו צבאות, שם זה מורה שהוא מנהיג ומקיים צבאותיו אשר ברא, הנה שם זה לא יתכן ליחס אליו רק אחר שברא שני חלקי הבריאה העליונים והתחתונים, אבל טרם נברא כל יצור לא היה מכונה בשם צבאות, ובכ"ז ידענו שלא נשתנה בעצמותו אחר שברא הבריאה וקנה שם צבאות, לעצמו ממה שהיה קודם הבריאה שלא היה מכונה בשם זה. מבואר כי שם זה אין לו קשר בעצמות ה', ואנו מכנים לו שם זה רק בערכנו שמצד שאנחנו צבאותיו נקראהו ה' צבאות או אלהי הצבאות, דעתנו בזה שהוא מנהיג וקושר ומחיה ומקים צבאות הבריאה בכללה. ואחר ששם זה אינו מיוחס אליו רק מצד צבאותיו, מבואר כי כבוד השם הזה יתרבה או יתמעט ג"כ מצד צבאותיו והנהגתם, רצוני, שבעת שצבאות הבריאה מסודרים בסדר נכון ומונהגים בהנהגה נכונה, אז תפארת השם הזה שהוא שם צבאות מתגדל ומתרבה, ובעת שצבאות הבריאה מופסדים והורס סדרם, כן תפארת השם הזה מתמעט ומתקטן, ואחר שהקו אשר לפיהן יתוקן סדר ההנהגה המדיניית וקשר הצבאות בסדר נכון הוא המשפט, כי עת לא ישימו משפט לקו תפסד ההנהגה הכללית ושם צבאות יתמעט כבודו, אחר שהצבאות האלה אשר אליהם יתיחס זה השם הוא כחיות הטורפות וזאבי ערב, עפ"ז יאמר. ויגבה ה' צבאות במשפט, שע"י שישובו לעשות משפט יתרבה השם ויוגבה. - וכן הקדושה שאנו מיחסים אל העצם הנשגב ומתארים אותו בתואר קדוש אין לו שום שייכות בעצמותו, כי הקדושה הוא ענין מיוחס אל האדם עת יעזוב עניניו הטבעיים ויעלה להתנהג בענין נעלה מן הטבע הבשריית, אבל השם, הוא לא יתעלה אל מדרגה למעלה ממה שהוא, שבעבורו תיוחס לו הקדושה, אבל ניחס לו הקדושה מצדנו, שמצד שעקר הקדושה אצלנו שאנו עוזבים דרכים הטבעיים להתדמות אל דרכי היוצר הרוחניים, שעל קוטב זה יסבו כל המצות שבין אדם למקום כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני בהכרח ניחס מקור הקדושה אל האל יתברך, נמצא שבעת שאין התחתונים מתנהגים בקדושה גם הוא לא יתואר בשם קדוש, אחר שתואר זה אינו שייך בו, וז"ש והאל הקדוש נקדש בצדקה, שע"י הצדקה נגד המקום יקרא בתואר קדוש, בשהוא המקור והשורש לקדושתם:

 

[אבא ביתך]

כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקיים לעד -​

דין של ראש השנה נמשך מהאמת שהוא היחוד​

שפת אמת סוכות תרל"ו ד"ה בראשונה:

ואיתא על ג' דברים העולם קיים אמת דין ושלום כו'. והם ראש השנה ויוכ"פ וסוכות. כי ר"ה המשפט מצד שהקב"ה נותן בו חיים לכל הנבראים. וה' אלקים אמת וממילא מתעורר המשפט של כל אחד איך לקבל השייך לו באמת. לכן אומרים בר"ה ודברך אמת כי מצד זה בא המשפט בר"ה. אבל עיקר הדין ביוכ"פ. ושלום הוא בסוכות כדכתיב פורס סוכת שלום. ועל ג' ימים טובים אלו מתקיים כל השנה:

ביאור הדברים עולה בקנה אחד עם דרך הרמח"ל במאמה"ח, שבחינת הדין של ר"ה הוא מצד מה שהשי"ת עומד כמלך בעולמו ובוחן כאו"א לדעת אם הוא מבני היכלא השייכים לענין מלכותו, ומכח זה קוצב לכאו"א את חלקו השייך לתפקידו. והנה מציאות השי"ת בעולמו היא האמת היחיד, אמת מלכנו אפס זולתו, וכל הנמצאים משמים ומארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, וע"כ אמת השי"ת לעולם, והשייך לאמיתתו יש לו קיום ומה שאינו שייך לשם הריהו אפס ואכזב. ובר"ה יום הכסא נוטל השי"ת נפה גדולה ומכניס לתוכה את כל רגעי השנה של כל יחיד וכל מה שאינו אמת נופל ומתנפה, ונותרים רק רגעי האמת ובזאת אנו נבחנים. וע"כ עיקר עבודת היום לקבוע בדעתנו מלכותו עלינו ולהתחנן על גילוי כבודו לעיני כל חי, וכולי האי ואולי נזכה שיקבע מחשבת המלכות בלבנו לעמוד ולשרת לפניו ביתר זאת ועוז בשנה הבעל"ט.

ולאור זה מה מפליא דקדוק לשון הרמב"ם הל' תשובה ג,ד ברמזי השופר:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

וזה כל ענין העבודה שלא לשכוח את אמיתתו של עולם, ולכוון כל מעשינו מול ההכרה הזו.

דברי השפ"א ראיתי בשלהי חודש אלול. וביום ר"ה שאחריו איקלע לידי גליון 'נר לשלחן שבת', וימצא כתוב:

האדמו"ר הזקן מסוכוטשוב הגיד בשם חמיו האדמו"ר מקוצק בזה הלשון: "בראש השנה מבררים על ידי המשפט מה הוא "אמת" שבאדם!" מקורו: ארץ צבי תורה רי"ח.

ספר ארץ צבי הוא להגאון רבי צבי אריה פרומער זצ"ל מיח"ל הנודע בכינויו הקאז'יגלאבער, ומצאתיו (ובמהדורה זו הוא בעמ' רכ"ב) וז"ל, ואדמו"ר הזקן מסוכטשוב זצ"ל הגיד בשם חמיו הרה"ק מקוצק זצ"ל בזה"ל: "ר"ה משפט מען אויס וואס וואהר איז" [בר"ה מבררים במשפט מה אמיתי], עכלה"ק. ועי"ש באורך.

וסיפר לי חסיד חב"ד, שבימי אדמו"ר מוהר"ש היה חסיד שהיה טרוד הרבה בין הסוחרים ולובש כמותם, וכשהיה בא לליובאוויטש היה מתלבש בחסידות. פ"א אמר לעצמו, את מי אני מרמה, וכי דובר שקרים אני, והגיע לליובאוויטש בבגדי המסחר שלו. כשנכנס אל הרבי ונשאל על שינוי ההופעה, ענה שאינו רוצה לעשות שקר בנפשו. נענה הרבי ואמר, אוי! מעולם סבור הייתי שמלבושיך הם מלבושי היהדות שלך, וכשאתה הולך בין הסוחרים, שם אתה עושה שקר בנפשך, וכעת אתה בא לומר שההיפך הוא הנכון?... וזה משל נמרץ מאוד לבירור נקודת האמת.​

 

[אבא ביתך]

ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.

מהו בלבב שלם? אנו מכירים את דרשת חז"ל במשנה (ברכות נד,א), בכל לבבך - בשני יצריך.

אך התעוררה בי הכרה אחרת.

מצינו שישנם שבעים פנים לתורה, שבעים איש בסנהדרין (ועוד אחד מכריע), שבעים לשון, ושבעים אומות. על הכתוב בפרשת האזינו (דברים לב) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, מפרש רש"י ששבעים האומות הם כנגד שבעים נפשות יעקב היורדות למצרים.

וכבר ביארו שיסוד הכל הוא שבעים הכוחות באדם (שמנאם הגר"א בישעי'), וכל אחד מאיתנו כולל כל הכוחות, ובכל אופן אין איש דומה לרעהו, מפני שהאיזון בין הכוחות הוא שונה. ועל כן ע' פנים לתורה, וע' איש בסנהדרין מייצגים את הנסיון להתבונן בנידון שלפניהם בכל צדדיו האפשריים, וכשם בלכל אחד יש אפיון אישי, כך גם קבוצות שלמות 'נצבעות' בקו אופי יחודי שהוא דומיננטי ובולט. הם בחברון והן בפוניבז ישנם בחורים תוססים ובחורים שקטים, בחורים שקדנים ובטלנים, בעלי מידות טובות והפכן, כאלו שעובדים את בוראם בהתבוננות ואחרים שעושים מצוותם מלומדה. ובכל אופן יש משהו שהופך את בני הקבוצה הזו ל'חברונערס' ואת האחרים ל'פונביז'ערס'. כך ממש, שבעים הכוחות יוצרות שבעים אומות ולשון, כל אומה וקו האופי היחודי שלה.
​

כל קהל מיוחד בקו אופי, ואם ילמדו כולם אלו מאלו תווצר שלמות נוראה​

אחר שכל אחד קהל מישראל הוא תולדה של קו אופי מסוים ומודגש, יוצא שכל אחד מוכשר לעבודת השם מפריזמה די מצומצמת. זה ביראתו וזה באהבתו, זה בתמימותו וזה בחריפותו. הדבר בא לידי ביטוי בתפילות ראש השנה בקהלים שונים.

יש לי מנהג רב שנים. בראש השנה, אחרי שאני מסיים את תפילת היום, אני הולך ונכנס בכל מיני בתי מדרשות של כל מיני קהילות. וגליתי בצורה מאוד בולטת שלכל קהל יש את ראש השנה שלו. בקהילת יוצאי ישיבות ליטא, ברור שהקו הבולט הוא יום הדין, מידת היראה שולטת בחלל האויר. והנה הגעתי לבית כנסת ופגשתי כמה מתפללים עומדים בחוץ בהפסקת עישון... נכנסתי פנימה. יראה גדולה לא מצאתי שם, אבל כל הסגנון שידר רוממות מלכותית, והחזן הקביל את פני המלך בקול עמוק ומלא הדר. הנה קו חדש בראש השנה שלא חויתי מעצמי!... שוב נכנסתי לבית כנסת חסידי והרבי ניצח את השטן והצליח לסיים את התקיעות. שמחת הקהל הרקיע שחקים: המלכנו את המלך! ישמח ישראל בעושיו!... ואז הגיעה אלי הקלטה (!!!) מתפילת ראש השנה בקלויז באומן. ה'ממקומך' של הרב כרמל! הגעגועים! כלות הנפש! מתי תמלוך מציון! מתי? מתי? לבי נמס בקרבי.

ואז חשבתי, מה צורה תהיה לו לאיש הישראלי, אם יזכה ללמוד לעבוד את השם בכל כוחותיו וחושיו, בכל ריבוי הגונים של העבודות השונות הנולדות מריבוי הכוחות?... בשלמות השמחה, בשלמות היראה, בשלמות הזריזות, בשלמות הרוממות, בשלמות הגעגועים, בשלמות האמונה ובשלמות הבטחון!!!

וכך התפרשה לי הבקשה, ויעשו כולם אגודה אחת, כולם מעורבים זה בזה, כולם למדים זה מזה, ואז נעשה את רצונך, בלבב שלם, בכל רגשי ונימי הלב, בריבוי הלבבות שכלולים בלב.

[אמרתי זאת בהזדמנות לנכדו של הצדיק הקדוש רבי שריה דבלצקי זיע"א, שאמר זאת לסבו. הרב הגיב ברמיזה כדרכו: 'אזכרה...'. וכוונתו למעשה הנודע באותו שעמד ודרש את הפיוט 'אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה', ודרש את כוונת הפיוט על הנשמה והגוף. אמר לו גדול אחד, אם המציאות היתה שעיר האלקים ירושת"ו עומדת על תילה וקיסרי מושפלת אז נשמע לדרושך, אבל המציאות היא שעיר האלקים מושפלת ממש וכל עיר על תילה בנויה, ועל זה נהמה...]​

 

[אבא ביתך]

2 הערות
"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".
זכירה וכתיבה למה לי? ובעיקר למה הוצרך לכפול 'בספר החיים', וכי היכן אם לא בספר החיים?

"בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה, נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום".
אם נשים לב, הבקשות 'חיים' 'ברכה' 'שלום' כבר הוזכרו בברכת שים שלום בשחרית, ובהזכרה המיוחדת מוסיפים 'פרנסה טובה'. וצ"ב הלא חיים הוא בכלל פרנסה טובה. וכדברי חז"ל בתענית ח: "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני ומאן דיהיב מזוני לחיי". וצ"ב.
כמו"כ כפל שוב בהזכרה זו את בקשת 'חיים' בתוספת 'טובים'. מדוע כפל, ומדוע בסיפא באה התוספת, ומה ענינה.
אפשר לבאר בכמה דרכים, אבל מענין איך פרשו החברים לעצמם.

לחץ כדי לכווץ...

התחדשה לי הבנה בזה, אלא שארכו הדברים והזמן גרמא לקצר. אכתוב תמצית הענין אולי יועיל. ומהאי טעמא אני משמיט מקורותי, שהם הגר"א והרמח"ל כפי שנתבארו באורך בשפתי חיים, וכן ס' פחד יצחק.

א. דין של ר"ה תחילתו הוא 'דין לעוה"ב', והיינו להכריע מה מקומו של היחיד בתכלית הגדולה של הבריאה להביא לגילוי מלכותו. הזוכה להמנות על לגיונו של מלך הוא הנכתב לחיים, והנדחה וכו'. גם הנכתב לחיים אפשר שיעברו עליו חיים לא שלוים ומלאי מכאובים, לפי הטוב שרואה השי"ת לפי עניינו, את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'. וכן לאידך אפשר שרשע שנדחה מספר חיים יגזרו לו חיי שעה של הצלחה ושגשוג, עושר שמור לרעתו, משלם לשונאיו וכו'.

ב. הבקשות הראשונות בעשי"ת קאי על החלק הראשון, מה מקומנו בתכלית הגדולה, זכרנו חיים למענך. הבקשות השניות הם כיצד תהיה ההנהגה בעולם הזה, מי ישקט ומי יטרף.

ג. מהפחד יצחק: כל יציר חדשה נבנית על חשבון כילוי מציאות הקודמת לה. והיה מקום להניח שככל שהיצירה גדולה יותר כך תשלוט יותר מידת מכליא קרנא, אבל המציאות היא הפוכה, שיצירת בריאה בעלת חיים כמעט אין בה מכליא קרנא. וביאור הענין, שכח חידוש העולם הוא יש מאין, שאין בו קרנא, ולכן ככל שהבריאה והחידוש גדול יותר וקרוב יותר לבריאה שולט בו הכח של מאין דאין בו מכליא קרנא.

ד. עולם חסד יבנה, ומכאן שהנפעל בחסד לא שלטא ביה מידת מכליא קרנא. וזהו ותן שכר טוב לכל הבוטחים לשמך באמת, שכל הבוטח אוכל פרי בטחונו כאן בעולם הזה, והיה מקום לחוש שבזה יאכל קרן מצוותו, אבל כיון שהבוטח בה' חסד יסובבנו, ובחסד לא שלטא מידת מכליא קרנא, ע"כ השכר הניתן לבוטחים הוא שכר טוב, שאינו מכלה הקרן.

ה. כאמור אפשר שיחיה האדם חיים שלוים מלאי שפע וכל זה לרעתו לשלם לו מיעוט מעשיו הטובים ולכלות קרנו. ע"כ בבקשות האחרונות ההולכות על חיי עוה"ז, אנו מבקשים וכתב לחיים טובים, נכתב לפניך לחיים טובים, ההברכה והשלום, הטובה והברכה והפרנסה הטובה, לא יהיו על חשבון מעשינו, ולא תתכלה הקרן חלילה, ואלו הם חיים טובים דייקא.

 

[הצעיר שבחבורה]

קדוש אתה וכו' ככתוב ויגבה וגו'
"קדוש אתה ונורא שמך, ואין אלוה מבלעדיך, ככתוב, ויגבה ידוד צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה. ברוך אתה ידוד, המלך הקדוש".
המקרא מהנביא ישעיה בהקשר למה?

לחץ כדי לכווץ...

כמדו' שראיתי מובא שה"גובה" הוא הוא ה"נורא, וה"קדוש" מובן הקשרו מלשון הפסוק.

 

[מה ידידות]

'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים'
הלשון של 'ספר החיים' מצאנוהו גם גבי 'שלשה ספרים נפתחים' מדוע היחס לחיים הינו בלשון של 'ספר'?
חשבתי כי זהו המבט האמיתי על החיים בו כל יום כל מעשה מוסיף עוד דף ש'ספר' האדם 'זה ספר תולדות אדם' ומכל ימיו ומעשיו נותר הספר האישי שלו אשר מושלם בסוף חייו .
אנו מבקשים כי כל מעשינו ימינו ושנותינו יהיו חלק אחד של תהליך מתמשך של 'חיים' רוחניים, שחלילה לא יהיו חסרים בו דפים בימים ומעשים אשר לא היו שייכים לספר זה זו התפילה וזו הבקשה. כנלענ"ד.

 

[מה ידידות]

'ברוגז רחם תזכור'
נראה לבאר דאף הכעס של הקב"ה הוא מתוך אהבתו אלינו, המצב הכי גרוע של יחס הנברא לבורא הוא אם כלל לא יתייחס אליו, דווקא הכעס בפנימיותו הוא מחמת האהבה ולכן אנו מבקשים בדווקא בזמן הכעס 'ברוגז רחם תזכור'.
וכנ"ל לגבי 'ומתוך צרה המציאם פדות ורווחה' כנ"ל.