- הודעות
- 3,423
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,733
- נקודות
- 695
סיפורים נפלאים על בני תורה מופלאים נמצאים ממש מעבר לפינה, רק להתכופף ולקטוף!
ההנהגות שבין אדם לחבירו, המאור הנסוך על הפנים, האכפתיות העמוקה, החסד העצום, הזהירות המופלגת מגזל, העדינות והרוך, הרגישויות הדקות, היושר וההגינות - שכל אלו רק מזער ממעלותיהם הפלאיות של אילו שעמלים באוהלה של תורה
אי לכך נציע באשכול דנן, סיפורי מופת - קטנים כגדולים - שמשקפים במידה רבה את דמותם ומעלתם של בני התורה המסולאים בפז.
חשוב להדגיש. בשונה מאשכולות אחרים העוסקים בציבור החרדי בכללותו, או בציבור שמנגד, כאן נתמקד באותן נקודות אור ייחודיות לציבור בני התורה, אותם אנשים שממיתים עצמם באהלה של תורה.
אפתח בכמה אנקדוטות שזכיתי לראות מקרוב ממש.
א.
נכחתי באירוע סוער וכואב בבית המדרש, ואבוי לי שראיתי בכך, ובכל זאת יותר מכל, יש בו להעיד על החומר שממנו קורצו אברכים בני תורה.
יהודי מבוגר הדור מראה.. הציע את שאלתו בפני ת"ח, וחברותא צעיר שהיה במקום ניסה בטובו להשתתף בדיון ולהוסיף צדדים לכאן ולכאן. ואז, זה הגיע בהפתעה!
המבוגר החל להטיח בצעיר גידופים ובזיונות נוראיים מול עשרות נוכחים, "מה צעיר כמותך מתערב?!", "אינך אלא אפס!". במילים אלה ממש.
כעומד מן הצד, היה קשה להישאר אדיש לביזוי הנורא, וכמו רבים אחרים שאין כוחם אלא בפיהם.... נסיתי להסות את הצועק בקריאות ש.... ש... ארוכות, אך ללא הועיל. הצווחות הלכו ובאו, דקות ארוכות. כשהצועק עוזב לדקות מספר, ושוב חוזר ומתקיף את האברך האומלל.
אך האברך הצעיר, בשפתיים חתומות, פנים רציניות, שתק ושתק ושתק, ואיש לא באמת מחה. והקב"ה מלמעלה אמר למלאכיו, ראו מה ביניכם לבין בן אנוש, המחזיק ארץ על בלימה.
ב.
נסעתי עם אברך לנחם רב באזור השרון בואכה נתניה. בדרך חזור מזרחה, ביקש ממני ידידי האברך להיכנס לתל אביב. לשאלתי מאי האי? השיב לי שרצונו לבקר שם באחד מבתי החולים יהודי שחלה במחלה רח"ל. התברר שאותו אברך הייתה לו היכרות קצרה ושטחית עם החולה שנים קודם לכן. ולמרות זאת, הוא היה מכתת רגליו באוטובוסים מדי חודש לבקרו, בסודי סודות (אפילו אשתו לא ידעה), כדי לכבד את רצונו של החולה לשמור על פרטיות מחלתו. לפני שנכנסנו לחדרו של החולה, הוא רכש מכיסו הדל ממתקים לשמח את לב האומלל. והקריא לו כחצי שעה מתוך ספר שביקש החולה. בעיני זה מדהים!
ג.
הסיפור התרחש לפני יותר משני עשורים, כשבירושלים עוד התפוצצו אוטובוסים.
באחד מימי שישי שעות בודדות לפני שבת, סיימתי ללמוד עם החברותא, והזדרזתי לעלות על אוטובוס שיוביל אותי לקצה השני בעיר.
כעשרים דקות לאחר מכן אירע פיצוץ מחריד באותה תחנה. מחבל מתאבד ימ"ש התפוצץ שם והרג כמה קדושים הי"ד.
בליל שבת אחרי הסעודה, שמעתי דפיקות בדלת, התברר, שהחברותא שלי, תלמיד חכם שכל רגע של לימוד יקר לו מפז, לא נח לרגע. משקרסו קווי הטלפון ביום שישי ולא הצליח להשיג אותי טלפונית, הוא גמא ברגליו את כל הדרך הארוכה לקצה השני של העיר רק כדי לברר בשלומי.
ד.
הכרתי אברך, אב למשפחה ברוכה, שמידותיו היו פלאיות ממש. לדוגמא, לאחר אסון מירון, כשהחברותא שלו התקשה לחזור לכולל, הוא ביקר אותו מדי יום במסירות. אותו אברך היה נשאר בכל יום לאחר סוף ה'סדר', כשכולם כבר הלכו, ואוסף בשקט את כל הספרים שנותרו על השולחנות כדי להחזירם למקומם, מבלי להעיר לאיש מעולם. כשבנו התחתן הוא ביקש ממנו להתקשר מיד לאחר החופה לחברותא הוותיק שבושש מלהגיע בגלל מחלה קלה.
ה.
ידידי קרוב, חסיד ת"ח ופקח גדול המשמש ככתובת לעצה ותושייה לרבים בדיני תורה מורכבים ובעיות שונות.
וכדרך החסידים ולמעלה מכך... הוא מתנהג בפרישות יתירה, בשמירת עיניים קפדנית, שהסרת המשקפיים היא הבסיסית ביותר.
בכל זמן הכרותי, שמתי לב שהוא נמנע מלהתקשר לבתים אחרים מלבד לפלאפון האישי.
כששאלתי לפשר הדבר הוא ניסה להתחמק, אבל לאחר כמה הפצרות, הודה בפני שהוא חושש שמבעד לשפופרת תענה לו הגברת והוא מעדיף להימנע מכך כחלק מחסידותו (האישית). או אז הבנתי, כמה סף הרגישות יכול להימתח מחמת פרישות וקדושה טהורה. ולו יהי חלקי. (נא לא לפתוח דיון על הסיפור באשכול דנן).
ואלו הם רק מעט מהסיפורים שיש באמתחתי. אבל אשמח שגם החברים ישתפו כאן סיפורים אנקדוטות, הנהגות ורגעים פלאיים שפגשתם אצל עמלי התורה - צעירים ומבוגרים - בדורנו.
ההנהגות שבין אדם לחבירו, המאור הנסוך על הפנים, האכפתיות העמוקה, החסד העצום, הזהירות המופלגת מגזל, העדינות והרוך, הרגישויות הדקות, היושר וההגינות - שכל אלו רק מזער ממעלותיהם הפלאיות של אילו שעמלים באוהלה של תורה
אי לכך נציע באשכול דנן, סיפורי מופת - קטנים כגדולים - שמשקפים במידה רבה את דמותם ומעלתם של בני התורה המסולאים בפז.
חשוב להדגיש. בשונה מאשכולות אחרים העוסקים בציבור החרדי בכללותו, או בציבור שמנגד, כאן נתמקד באותן נקודות אור ייחודיות לציבור בני התורה, אותם אנשים שממיתים עצמם באהלה של תורה.
אפתח בכמה אנקדוטות שזכיתי לראות מקרוב ממש.
א.
נכחתי באירוע סוער וכואב בבית המדרש, ואבוי לי שראיתי בכך, ובכל זאת יותר מכל, יש בו להעיד על החומר שממנו קורצו אברכים בני תורה.
יהודי מבוגר הדור מראה.. הציע את שאלתו בפני ת"ח, וחברותא צעיר שהיה במקום ניסה בטובו להשתתף בדיון ולהוסיף צדדים לכאן ולכאן. ואז, זה הגיע בהפתעה!
המבוגר החל להטיח בצעיר גידופים ובזיונות נוראיים מול עשרות נוכחים, "מה צעיר כמותך מתערב?!", "אינך אלא אפס!". במילים אלה ממש.
כעומד מן הצד, היה קשה להישאר אדיש לביזוי הנורא, וכמו רבים אחרים שאין כוחם אלא בפיהם.... נסיתי להסות את הצועק בקריאות ש.... ש... ארוכות, אך ללא הועיל. הצווחות הלכו ובאו, דקות ארוכות. כשהצועק עוזב לדקות מספר, ושוב חוזר ומתקיף את האברך האומלל.
אך האברך הצעיר, בשפתיים חתומות, פנים רציניות, שתק ושתק ושתק, ואיש לא באמת מחה. והקב"ה מלמעלה אמר למלאכיו, ראו מה ביניכם לבין בן אנוש, המחזיק ארץ על בלימה.
ב.
נסעתי עם אברך לנחם רב באזור השרון בואכה נתניה. בדרך חזור מזרחה, ביקש ממני ידידי האברך להיכנס לתל אביב. לשאלתי מאי האי? השיב לי שרצונו לבקר שם באחד מבתי החולים יהודי שחלה במחלה רח"ל. התברר שאותו אברך הייתה לו היכרות קצרה ושטחית עם החולה שנים קודם לכן. ולמרות זאת, הוא היה מכתת רגליו באוטובוסים מדי חודש לבקרו, בסודי סודות (אפילו אשתו לא ידעה), כדי לכבד את רצונו של החולה לשמור על פרטיות מחלתו. לפני שנכנסנו לחדרו של החולה, הוא רכש מכיסו הדל ממתקים לשמח את לב האומלל. והקריא לו כחצי שעה מתוך ספר שביקש החולה. בעיני זה מדהים!
ג.
הסיפור התרחש לפני יותר משני עשורים, כשבירושלים עוד התפוצצו אוטובוסים.
באחד מימי שישי שעות בודדות לפני שבת, סיימתי ללמוד עם החברותא, והזדרזתי לעלות על אוטובוס שיוביל אותי לקצה השני בעיר.
כעשרים דקות לאחר מכן אירע פיצוץ מחריד באותה תחנה. מחבל מתאבד ימ"ש התפוצץ שם והרג כמה קדושים הי"ד.
בליל שבת אחרי הסעודה, שמעתי דפיקות בדלת, התברר, שהחברותא שלי, תלמיד חכם שכל רגע של לימוד יקר לו מפז, לא נח לרגע. משקרסו קווי הטלפון ביום שישי ולא הצליח להשיג אותי טלפונית, הוא גמא ברגליו את כל הדרך הארוכה לקצה השני של העיר רק כדי לברר בשלומי.
ד.
הכרתי אברך, אב למשפחה ברוכה, שמידותיו היו פלאיות ממש. לדוגמא, לאחר אסון מירון, כשהחברותא שלו התקשה לחזור לכולל, הוא ביקר אותו מדי יום במסירות. אותו אברך היה נשאר בכל יום לאחר סוף ה'סדר', כשכולם כבר הלכו, ואוסף בשקט את כל הספרים שנותרו על השולחנות כדי להחזירם למקומם, מבלי להעיר לאיש מעולם. כשבנו התחתן הוא ביקש ממנו להתקשר מיד לאחר החופה לחברותא הוותיק שבושש מלהגיע בגלל מחלה קלה.
ה.
ידידי קרוב, חסיד ת"ח ופקח גדול המשמש ככתובת לעצה ותושייה לרבים בדיני תורה מורכבים ובעיות שונות.
וכדרך החסידים ולמעלה מכך... הוא מתנהג בפרישות יתירה, בשמירת עיניים קפדנית, שהסרת המשקפיים היא הבסיסית ביותר.
בכל זמן הכרותי, שמתי לב שהוא נמנע מלהתקשר לבתים אחרים מלבד לפלאפון האישי.
כששאלתי לפשר הדבר הוא ניסה להתחמק, אבל לאחר כמה הפצרות, הודה בפני שהוא חושש שמבעד לשפופרת תענה לו הגברת והוא מעדיף להימנע מכך כחלק מחסידותו (האישית). או אז הבנתי, כמה סף הרגישות יכול להימתח מחמת פרישות וקדושה טהורה. ולו יהי חלקי. (נא לא לפתוח דיון על הסיפור באשכול דנן).
ואלו הם רק מעט מהסיפורים שיש באמתחתי. אבל אשמח שגם החברים ישתפו כאן סיפורים אנקדוטות, הנהגות ורגעים פלאיים שפגשתם אצל עמלי התורה - צעירים ומבוגרים - בדורנו.
