את אשר התרת אסרתי ואת אשר אסרת התרתי (1 צופה)

[יישר כח גדול]

בוידוי של רבינו ניסים גאון (בתפלת יום כיפור קטן) אומרים "את אשר התרת אסרתי ואת אשר אסרת התרתי".

ואמר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: מזה שהקדים, "אשר התרת אסרתי"… לפני "אשר אסרת התרתי" יש ראיה שיותר חמור לאסור את המותר מאשר להתיר את האסור. וכל כך למה? משום שלאסור את המותר יש יותר פגיעה בזולת…

אך עדיין נשאלת השאלה: בשלמא מובן החטא כשמתירים את האסור. אך איזה חטא יש כשאוסרים את המותר? [כשאוסר רק לעצמו].
וכבר תמה כיוצא בזה המגיד מדובנא על הבנת האזהרה בתורה: "לא תוסיפו על הדבר הזה אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". בשלמא "לא תגרעו" מובן שאסור שהרי אינו מקיים מה שנצטוה, אבל מה יש בכך שמוסיף על המצוה?

אלא התשובה היא, שאם בדבר אחד עושה כפי שמחליט הוא מדעתו ומוסיף על מה שמצווה, מה ימנע ממנו להחליט מדעתו להתיר את האסור, שהרי "דעתו היא הקובעת", ובזה כבר פרק מעליו את עול ציווי התורה.

והגרמ"ש שפירא זצ"ל ביאר באופן אחר את חטא האוסר את המותר, וכמוהו כל המחמיר על עצמו כשאינו ראוי לכך, כי בכך מסתכל על זולתו שאינו מחמיר כמוהו, כעבריין. והוא מבטלו לגמרי. וזה מה שגורם לו להמשיך ולבקר גם את גדולי ישראל שלא נוהגים בחומרות האלו שהוא נוהג. [או באיסורים שהוא ממציא].

 

[הצעיר שבחבורה]

ובשם החזו"א שמעתי, "את אשר התרת אסרתי", וכתוצאה מכך, מחמת הקושי הרב מהאיסור "את אשר אסרת התרתי".

 

[שלום הלוי]

ואמר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: מזה שהקדים, "אשר התרת אסרתי"… לפני "אשר אסרת התרתי" יש ראיה שיותר חמור לאסור את המותר מאשר להתיר את האסור. וכל כך למה? משום שלאסור את המותר יש יותר פגיעה בזולת…

לחץ כדי לכווץ...

מה המקור? [אשמח למקור, אני שמעתי כך בשם ר' שלום שבדרון, מעניין למקור].

 

[שלום הלוי]

ובשם החזו"א שמעתי, "את אשר התרת אסרתי", וכתוצאה מכך, מחמת הקושי הרב מהאיסור "את אשר אסרת התרתי".

לחץ כדי לכווץ...

אשמח למקור אם אפשר.

 

[עמך]

בפרשת פרה רואים של"צ להבין, מי שעושה לפי ההבנה שלו, גם לא יעשה אם לא מבין,

וגם בקהלת, הקדים אל תהי צדיק הרבה, לאל תרשע הרבה,
ובמדרש שם על שאול המלך,
"ועליו נתקיימו שניהם, בשעה שחמל על אגג יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, וכשהרג לנוב עיר הכהנים יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה, וכיון שהסיר את האובות ואת הידעונים ענתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, וכיון שהלך לאשת בעלת אוב לדרוש ענתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה".

 

[איש]

שמעתי פעם ביאור שכשאוסר על עצמו או על אחרים, פעמים שיש בזה איבוד ממון, והתורה חסה על ממונם של ישראל

 

[הצעיר שבחבורה]

אשמח למקור אם אפשר.

לחץ כדי לכווץ...

אין לי מקור, כך שמעתי מאדם גדול שאינו בין החיים

 

[צריך עיון]

שמעתי פעם ביאור שכשאוסר על עצמו או על אחרים, פעמים שיש בזה איבוד ממון, והתורה חסה על ממונם של ישראל

לחץ כדי לכווץ...

כך איתא בפסקי הרי''ד בחולין.

 

[צריך עיון]

ולעיקר הענין:
יעו' בבית יוסף יו''ד סי' קטו שכ' בשם הגה''מ:
ובמלכותנו אין מערבים ואוכלים אותה ומקפידים על אשכנזים שנמנעו מלאכלה דאמרינן בירושלמי (תרומות סוף פ"ה) כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר עכ"ל

בוידוי של רבינו ניסים גאון (בתפלת יום כיפור קטן) אומרים "את אשר התרת אסרתי ואת אשר אסרת התרתי".


אך עדיין נשאלת השאלה: בשלמא מובן החטא כשמתירים את האסור. אך איזה חטא יש כשאוסרים את המותר? [כשאוסר רק לעצמו].
וכבר תמה כיוצא בזה המגיד מדובנא על הבנת האזהרה בתורה: "לא תוסיפו על הדבר הזה אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". בשלמא "לא תגרעו" מובן שאסור שהרי אינו מקיים מה שנצטוה, אבל מה יש בכך שמוסיף על המצוה?

לחץ כדי לכווץ...

מכבר ראיתי במהרשד''ם נוסחה מענינת בזה, ולתועלת חו''ר ביהמ''ד דכאן חיפשתי שוב ומצאתי בס"ד וז''ל [ביו''ד סי' צא]:

'...תשובה ה' יודע ועד כי חשבתי שלא הייתי צריך ליכתוב בענין זה יען כי מעשים בכל יום שסמכו על המקילים בענין כזה שהרי רבים וגדולים הם אם לא דקלא דלא פסיק שיש במקומנו מי שרגיל להקל ובמקום שאמרו להחמיר ובענין זה פצו שפתיו והרא' בדבריו לקנטר נגד המתירים ע"כ אמרתי עת לעשות לה' ולהגיד כי בוידוי שאנו מתודים ביום הכפורים מיוסד ע"פ הר' נסים זצ"ל אומר את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי כי להכעיסך נתכונתי ועל כן יורה כי כמו שאין ראוי להתיר האסור כך אין ראוי לאסור המותר' ​

 

[משיב כהלכה]

מה המקור? [אשמח למקור, אני שמעתי כך בשם ר' שלום שבדרון, מעניין למקור].

לחץ כדי לכווץ...

בספר "בשבילי ראדין" (עמ' 163) מובא: "החפץ חיים גילה יחס מיוחד לחברי ולומדי הכולל קדשים, ידע את גדלותם ואת שקידתם העצומה בתורה... גם נהג למסור להם שיחות מיוחדות... היה מרבה לדבר בפני האברכים כי לכשיצאו לרבנות, כל שאלה שתבוא לפניהם יעמלו למצוא לה את צד ההיתר, וכך היה החפץ חיים אומר: "אם הרב טועה בדבר הלכה ומכשיר את הטריפה, הרי זו עבירה חמורה ומאוד צריך להיזהר מזה, אך עוד יותר צריך להיזהר בזהירות יתירה שלא להטריף את הכשרות, שזוהי עבירה שבין אדם לחבירו שאפי' יום הכיפורים לא מכפר עליה".

ובספר "מעונות אריות" (עמ' 506) הביא את עדותו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשם החזון איש: "שמעתי מפיו שדקדק בלשון הוידוי של רבי ניסים גאון הנאמר בערב ר"ח בתפילת יום כיפור קטן, "את אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי". ותמה רבינו החזו"א, שהלא להתיר את האיסור חמור יותר מלאסור את המותר, ולמה פתח תחילה ב'את אשר התרת אסרתי'?

וביאר שפעמים רבות השורש של מי שמתיר איסורים הוא במה שמקדים תחילה ואוסר את המותר. שע"י שאוסר את המותר הוא מקבל דמות של צדיק, ובכח זה הוא הולך להתיר את האסור. ואנשים מקבלים את דבריו, שהרי מסתכלים עליו כמחמיר שאוסר את המותר" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).

וכתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב' סי' קמ"ו): "במה גזרת עליהם מיתה לקרותם רשעים מכשילים את הרבים, בפתאום עשיתם חטאים... אם אינו ישר בעיניך, פרוש מן הבשר. ומה לך לדרך איסור כולל, לאסור על אחרים איסר. וכשם שאסור להתיר את האיסור, כך לאסור את המותר. וסופו להתיר את האיסור, מדנקטיה רמות רוחא יתירא. מי שמך לאיש סורר ומורה... מי קבלך עליו לגזור גזירה. ולהיות מתעבר על ריב לא לו, ריב לא ידע יחקרהו. ולא על בני האי לבד עוותה גזרתך הקשה, כי יצא הדבר להבזות בעלי תורה בעיני עמי הארצות".

וכן כתב מרן הגר"ש משאש בהערות להסכמת הגר"י משאש על ספרו "מזרח שמש": "דבר זה מפורש בירושלמי (פ"ח דסוטה הלכה ב'), "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור", ובש"ס דברכות (כח:) משם ר"נ בן הקנה, בכניסתו לביהמ"ד "ולא על טהור טמא", וביו"כ אנו מתוודים על זה "את אשר טהרת טמאתי", וברוקח (סי' כ"ט) "עוון המתיר את האסור כעוון האוסר את המותר"... ובספר תשובה מאהבה (סי' קפ"א) הביא דברי השדי חמד דעונש המחמיר שלא כדין מרובה מהמיקל שלא כדין... ומפרשים בזה כל הפורץ גדר ישכנו נחש, דקאי גם על המחמיר יותר מגדר של רז"ל...

אמנם כל זה דוקא לגבי אחרים, אבל לגבי עצמו ודאי שיכול להחמיר... ובפ"ג דביצה (כא:) "מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל"... ובהרבה מקומות בש"ס "איהו דאחמיר אנפשיה אבל לכ"ע שרי"... ולהחמיר לעצמו צריך שני תנאים, תנאי ראשון - רק ביש מקום לחומרא, שיש דעות להחמיר אף דהלכה ככמיקל, או משום סייג ופרישות או איזה צורך קצת, אבל אם אין שום דעה לאסור וגם אין שום צורך, זה נקרא הדיוט וגם חסיד שוטה... תנאי שני, דדוקא בהיותו לבדו, אבל בפני רבים אסור לנהוג להחמיר משום יוהרא, ולפני אדם גדול בר נידוי הוא" (ע"ש שהביא עוד מקורות רבים לכל הנ"ל).

וכן בהגדה של פסח "אהלי תורה" (עמ' 42) להרב שלום מאיר וולך שליט"א, מפי הגראי"ל שטיינמן, מובא: "סיפר שהגיע אליו אברך וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה ולהקפיד על גילוי משקים. והשיג הסכמה ממרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי. הודיעו שלא יצטרף להסכמתם, ונשאל מדוע. אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי (ורבינו הקפיד בו), התינוק בוכה והאם מכינה לו דיסה, מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדיסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש..." אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!" ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאשה. לא אתן לכך הסכמה!".